להיות ביחד – מושג עם משמעות

ישנם זוגות שאצלם "להיות ביחד"

מסתכם בנוכחות פיזית עם בן הזוג,

וישנם אחרים שהשכילו להרחיב את

השותפות גם לזמנים שבהם הם לא

נמצאים יחד באותו מקום.

 

 

אי בודד

 

"להיות ביחד" זהו מושג שמשמעותו מתפרשת לרבדים שונים, ישנם בני זוג שאצלם "להיות ביחד" מסתכם בנוכחות פיזית עם בן הזוג, דהיינו שני יחידים הנמצאים במקום אחד באותו זמן, וישנם אחרים שהשכילו להרחיב את השותפות גם לזמנים שבהם הם לא נמצאים יחד באופן פיזי באותו מקום.

 

אי הסכמה

 

כך או כך, (בכל אחת מהאפשרויות הנ"ל) אנו מדברים על בני הזוג אשר קיבלו על עצמם את עול הנישואין, שהרי ברור לכל בעל ולכל אישה כי חיי הזוגיות האמיתיים (עם כל המשתמע מכך ועם כל הקשיים!!!) מתחילים רק לאחר שבני הזוג הסכימו על נאמנות הדדית לקיום תנאים חברתיים מסוימים.

 

אי אפשרי

 

כאשר מדובר בבני זוג המנהלים חיי חברה נורמאליים ישנה אפשרות נוספת, אמנם לא מומלצת באופן מוחלט אבל כן מומלצת באופן חלקי והיא להיות "רק שנינו ביחד", דהיינו שנינו מתנתקים לחלוטין מכל הסביבה ומנהלים את חיינו באופן מנותק לחלוטין מההתרחשויות סביבנו. אבל ברור לכל בר דעת כי זה בלתי אפשרי לחיות כך כל החיים.

 

אי התאמה

 

כמובן שבני הזוג צריכים להסכים ביניהם לנהל את חייהם על פי אחת מהאופציות המוזכרות לעיל, ואפילו אם הדברים לא מסוכמים באופן מודע ורשמי, צריכים בני הזוג "לסנכרן מערכות" ו"לשדר" כלפי חוץ חזית מלוכדת אחת: או "להיות ביחד" או להיות "רק שנינו ביחד", אך בכל מקרה לצורך התאמה מינימאלית החשוב הוא שיהיו "ביחד".

 

אי הבנה

 

כאשר ישנה תקשורת טובה בין בני הזוג, ומרבים לדבר ביניהם, התוצאה המיידית היא הבנה. ואז גם סוף סוף אפשר להגיד שלום לצירוף המילים "לא-מבינים-אותי".

 

אי מאל'ה

 

בני זוג שלא השכילו לפתח את ה"ביחד" האישי שלהם, שהשאירו את המערכת הזוגית שלהם להיבנות מעצמה על פי "ידע אישי" ועל פי "מקריות מצטברת", חוזרים ועושים את הטעויות שההורים שלהם עשו, וגם הם כמו הוריהם משרישים את דפוסי ההתנהגות המוטעים הללו בילדיהם.

 

אחד ועוד אחד

 

"להיות ביחד" זהו מושג בעל משמעויות רבות. משמעות המושג הרבה יותר רחבה ממה שאפשר להבין בהשכלה ראשונית. ובני הזוג בדרך כלל בונים לעצמם את הגבולות ואת תחומי הכיסוי הכלולים בהגדרות המושג.

 

הבסיס הראשוני וההתחלתי של ה"ביחד" הוא הסכמה (בכתב או בעל פה, במודע או בלא מודע) בין בני הזוג לשיתוף פעולה הדדי, הכולל בתוכו גם הסכמה לשתף אחד את השני בחוויות אישיות. זהו הבסיס הראשוני, ועל פיו ממשיכים בני הזוג לתפקד באופן חברתי רגיל.

 

יחד עם זאת ישנה משמעות נוספת למושג זה, משמעות יותר ממוקדת וקיצונית והיא "להיות רק שנינו ביחד", דהיינו שנינו מתנתקים לחלוטין מכל הסובב אותנו ובכך אנו יכולים להשיג את התנאים האופטימאליים לביסוס הזוגיות הפרטית שלנו. כמובן שהתנתקות זו, המדוברת, אינה יכולה להיות לאורך זמן (גם אינה צריכה להיות כזו), אבל באיזשהו פרק זמן ראשוני ואחר כך למשך פרקי זמן קצובים ומדודים "התנתקות" כזו יכולה להיות דבר מבורך המפרה את מערכת היחסים, כי כל אחד מבני הזוג רוצה את מירב תשומת הלב ובמשך החיים ישנם דברים רבים והתרחשויות רבות המפריעות לבני הזוג להגיע למצב רצוי זה.

 

שניים

 

חיי הזוגיות האמיתיים מתחילים לאחר הנישואין. לאחר ששני בני הזוג קיבלו על עצמם התחייבויות אחד כלפי השני, התחייבויות בהתאם לחתך החברתי ממנו הם באים, אך המשותף לכל השכבות החברתיות זהו החיוב ההלכתי המוכר ומקובל על כולם עוד מימי קדם, "הכתובה".

 

בכניסתם למערכת הנישואין מוותרים בני הזוג על החופש שהיה נחלתם לפני החתונה ומרגע זה והלאה הם צריכים להתחשב ברצונות של אדם אחר ולמסור דין וחשבון על כל פעולה ולפעמים אפילו על מחשבה. ברוב המקרים דברים אלו יוצרים לחצים במיוחד בתקופה הראשונה, לחצים שהדרך הטובה ביותר להשתחרר מהם היא שיחת נפש גלויה ונטולת עכבות.

 

מאחר ואלו הם פני הדברים צריכים בני הזוג בתקופה זו להשכיל וליצור ביניהם סביבה ואווירה שיתאימו להם כדי שיוכלו להכיר אחד את השני ולפתח קשר רגשי חזק וטוב.

 

שניים שהם אחד

 

על פי ההלכה תקופה זו של תחילת קשר בין בני זוג נקראת "שנה ראשונה". זוהי תקופה שבה חייבים בני הזוג לפנות את עצמם מכל עיסוקים חברתיים והפרעות אחרות, כדי להקדיש כל רגע פנוי להכרת בן הזוג ולביסוס הקשר האישי. אמנם תקופת הזמן ההלכתית אשר לפיה זוכים בני הזוג "להקלות" מחובות חברתיים היא שנה אחת בלבד, אך בני הזוג היוצרים לעצמם יסודות טובים ומבססים קשר רגשי חזק יכולים להמשיך את ה"שנה הראשונה" לאורך כל החיים.

 

הזכרנו קודם הקלות הלכתיים להן זוכים בני הזוג והכוונה היא, לדוגמא, לעובדה שהחתן מחויב לחזור הביתה בשעות הערב המוקדמות, ולהיות בבית עד הבוקר (השאלה האם מותר לאחד מבני הזוג לישון מחוץ לבית אינה באה בחשבון כלל) וכן שחרור מוחלט מכל חוב חברתי קהילתי כמו, למשל, תשלומי מיסים וארנונה ויציאה למלחמה (ולמילואים!!!), וכל זה כדי שיוכלו בני הזוג להכיר אחד את השני וליצור את הסביבה האישית המתאימה ליצירת קן משותף, ולביסוס הקשר הרגשי ביניהם.

 

אחד לחלק לשניים

 

הכרות אמיתית כידוע אפשר להשיג על ידי קשר אישי רצוף, קשר עדין נרקם במשך הזמן כתוצאה משהייה משותפת במקום אחד, משיחות נפש אישיות ומחוויות משותפות. את כל הדברים הללו יכולים בני הזוג להשיג רק אם הם מקיימים בעצמם את ה"התנתקות", אמנם כפי שאמרנו אין זה מומלץ להתנתק לתקופות זמן ארוכת מאוד ובודאי שלא מדובר בהתנתקות כוללת וגורפת, אלא, בתקופת הקשר הראשוני התנתקות מסוימת לתקופה מוגדרת ואחר כך, במשך החיים התנתקויות קטנות, זמניות וקצרות, אולי אפילו פעם בשבוע, בהן מקדישים בני הזוג אחד לשני את מלא תשומת הלב באופן מוחלט ובלתי מתפשר (לפעמים מספיקה התנתקות כזו למספר דקות בודדות בלבד ולפעמים יותר), אך בהחלט ניתן לומר שזהו דבר מאוד רצוי, שלב של הזוגיות, לוותיקים ולחדשים כאחד.

 

דוגמא נפוצה לכך, היא בני זוג המטיילים להנאתם בשעות הערב ברחובות העיר, לאחר שהשאירו בבית את הפלאפונים וכל מכשירי הקשר הטורדניים.

 

לחלק את הזמן

 

בשנים האחרונות ישנם שינויי מגמה מאוד בולטים במבנה החברתי הכללי ובמבנה חיי הפרט כחלק מהחברה. כבר התרגלנו לעובדה כי מכשירים חשמליים ואלקטרוניים מנהלים לנו את החיים (הם מכניסים לנו לחיים קצת יותר סדר-אלקטרוני-ממוחשב, והם גם קובעים לנו סדרי עדיפויות, ולפעמים גם מחליטים בשבילנו), יחד עם זאת אנו גם עדים לשינויים המתחוללים בחלוקת התפקידים בתוך הבית פנימה.

 

בעבר, מעט מאוד נשים יצאו לעבוד מחוץ לבית, בעוד שכיום המגמה הכללית היא יותר ויותר לצאת לעבוד מחוץ לבית, אפשר לומר ש80% מהנשים כיום היו רוצות לראות את עצמן עובדות מחוץ לבית. משמעות הדברים, לענייננו, שלשני בני הזוג יש מטען חווייתי של סיפורים ומצבים חברתיים הראויים לדיון, מצבים אליהם נקלעו במשך היום ועליהם נוהגים בני הזוג לדבר.

 

לחשוב חיובי

 

כאשר בני הזוג משתפים אחד את השני בדברים שהתרחשו בזמן שהותם מחוץ לבית (בעבודה או בלימודים וכו'), מרגיש בן הזוג שהוא שותף להתרחשות ובכך הוא הופך חלק מהחוויה עצמה, דברים אלו מפתחים את הקשר ומחזקים את תחושת ה"ביחד".

 

לדיבורים על דברים אלו ישנן השלכות חיוביות מרחיקות לכת וחשובות. כך, לדוגמא, אם הבעל הוא עצמאי המנהל עסק פרטי. שיתוף אשתו בכל המתרחש בעסק כמו למשל סיפור על לקוחות מסוימים, או התייעצות איתה לגבי פיתוח והרחבת העסק הופכים את האישה "לשותף רגשי" והיא הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהעסק.

 

זה בפני עצמו דבר טוב מאוד לזוגיות, אך יש גם היבט נוסף והוא: אם חס וחלילה יקלע העסק לתקופה כלכלית לא טובה של ירידה ברוחניות ובהכנסות, יהיה לאישה קל יותר להבין את הצורך "בהידוק החגורה" והיא גם תעודד את בני המשפחה האחרים לעשות זאת.

 

זהירות בדרכים

 

הדיון הזוגי בהתרחשויות אישיות הוא מאוד מועיל לפיתוח הקשר והאחדות, אך במסגרת נושאי השיחה עליהם מדברים בני זוג ישנם גם נושאים שרצוי שלא לדבר עליהם כלל.

 

כך, לדוגמא, כאשר אחד מבני הזוג מסתכסך עם עמית לעבודה או כאשר נאמרו דברי גנאי עליו. הדיון והשיחה עם בן הזוג על דברים מהסוג הזה אינה מועילה כלל, וברוב המקרים גם עלולה להזיק באופן שלא ניתן לתיקון, וזה משתי סיבות: א. בן הזוג עשוי לזלזל בדובר עצמו, שהרי אם אחרים חושבים כך אולי זה נכון… ב. בן הזוג עשוי להחריף את הסכסוך ולהגדיל את הקרע.

 

נקודה נוספת שבגללה לא כדאי להרבות במילים על דברים מסוג זה היא, שאם וכאשר ייווצר איזשהו מתח או מריבה בין בני הזוג עצמם, עלול הצד השני לנצל סיפורים אלו כדי לחזק את עמדתו ולהתנגח עם השני, שהרי "עם כולם הוא רב", וגם "אחרים חושבים כמוני".

 

סוג נוסף של דברים שכדאי להיזהר כשמדברים עליהם, אלו הם דברי שבח הנאמרים על מכרים משותפים או על עמיתים לעבודה. והכוונה היא, כאשר אחד מבני הזוג משבח את יעילותם או התנהגותם של עמיתים לעבודה או מכרים. דברים אלו עלולים להאפיל על כישוריו של בן הזוג במיוחד במקרה שבן הזוג לא התברך בתכונות אלו, מהסיבה הפשוטה, שכל אחד מבני הזוג רוצה להיראות "מושלם" ו"הכי טוב" בעיני בן זוגו.

 

במיוחד יש לשים לב שלא להרבות בשבחים ובסופרלטיבים על בני המין השני כי אז הדברים עלולים לפתח קנאה אצל בן הזוג, קנאה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בדרישה להחליף מקום עבודה או בדרישה לנתק קשר עם האנשים המדוברים.

   

    

(מתוך "עת לחשוב")