צעיף המשי של דודה גניה

 

 

משהו חסר אצל הדודה גניה, קבעתי בהבזק מהיר.

 

היא ישבה על כורסא מרופדת במרפסת ונראתה נינוחה. הבחינה בי, חייכה לעברי ונופפה בידה בשמחה. בחנתי את מראה בסקרנות. מבטה היה רגוע ומרוצה. אבל, דבר מה שברגע הראשון התקשיתי להגדירו, היה בה שונה. אחר מהדמות שהכרתי כל השנים. התקרבתי למקום מושבה. ניסיתי לרכז את מחשבתי ולהתמקד בשינוי שחל בה!

 

"אהה!" קראתי, "זה הצעיף!" מתעלמת לחלוטין מנוכחותה לידי, ממבטה הנעוץ בי ומכך שהדברים שהשמעתי עלולים להגיע לאוזניה.

 

"הצעיף!" הכרזתי פעם נוספת, מתרכזת כולי בצווארה חסר הצעיף. נראה שהייתי שרויה בתדהמה מהתגלית שלי עד שלא נתתי דעתי לתגובתה המשועשעת. לראות את דודה גניה ללא צעיף המשי שלה?! באותם רגעים דמה השינוי הזה בעיני לרעידת אדמה בדרגה גבוהה למדי בסולם ריכטר.

 

"את מחפשת את צעיף המשי שלי?" התעניינה והצליחה להזכיר לי שעדיין לא החלפתי עימה מילה. אפילו את חילופי הברכות המסורתיים הזנחתי ורק עתה נזכרתי להשלימם. "זה לא רק הצעיף", המשיכה עוד לפני שקיבלה תשובה. "זה הרבה מעבר לזה. בואי. שבי ואספר לך", הזמינה אותי.

 

לא תמיד אהבתי את שיחותיה המעמיקות. במיוחד לא בשנות הילדות. עבור דודה גניה לא היו החיים, סתם כך ימים שחולפים. הם היו יישום של פילוסופיות אותן התוותה לעצמה בשנות הבדידות הארוכות שלה. היו זמנים שבהם התקשיתי להאזין לתיאוריות המסובכות שלה. אבל, ברגעים הללו, כשהזמינה אותי לשבת ולהקשיב לה, הטיתי לה אוזן בנכונות מלאה. כמהה לדעת מה אירע לצעיף המשי שלה.

 

* * *

 

דודה גניה היתה חלק בלתי נפרד מהווי החיים של משפחתנו המורחבת, אף שמעולם לא היה לה כל קשרי משפחה עם מישהו מאיתנו. בכל זאת, הקדימו לה כולם את התואר ‘דודה’ כדבר מובן מאליו. היא היתה שותפה מלאה לכל המתרחש במשפחה והיתה מתייצבת בכל אירוע לא רק כידידת אמת ותיקה אלא כמחותנת ראשית שבלעדיה לא ניתן היה לקיים אותו. אם קרה פעם שאיחרה להגיע היו חשים מהר מאוד בחסרונה ומתעניינים בה.

 

שורשיה של ההיכרות הממושכת הזו ניטעו לפני למעלה מארבעים שנה כשהגיעה דודה גניה לארץ כעולה חדשה. היא באה לכאן עם אם קשישה ושתיהן קבעו את מקום מגוריהן בשכונה ותיקה, סמוך לדירתם של סבא וסבתא. לא היה להן בעיר קרוב, גם לא מודע. בעצם, בן דוד מדרגה שלישית שגר אי שם בארץ היה כל רכושם המשפחתי של גניה ואמה. את העלייה לארץ לא עשו מטעמי רווחה, גם לא כדי לשפר את חיי החברה. הן הגשימו משאת נפש שלא התמלאה של רבים מיקיריהן ועלו לארץ הקדושה.

 

"לולי הסבתא שלך לא היינו צולחים את חבלי הקליטה הראשוניים", היתה דודה גניה מצהירה באוזני מפעם לפעם, ברגעים של נוסטלגיה, כשהיתה נזכרת ומדברת על שנותיה הראשונות בארץ.

 

הימים ההם לא היו קלים. בעיקר לא למי ששפת המקום זרה לו והוא אינו מתמצא בהליכות ובנהלים. היד המושטת לעזרה, שהציעה להן סבתא בימי ההיכרות הראשונים, היתה בתעסוקה מלאה. היא היתה עבורן שירות המודיעין, אוזן קשבת, לשכה מייעצת ולא אחת גם הזרוע המבצעת כדי להשיג את מה שביקשו.

 

סבתא כיוונה אותם לחנויות המתאימות, הסבירה להן בסבלנות הליכים דרושים, השיגה עבורן את התור לרופא, את הפקיד הנכון בביטוח לאומי, את הפרוצדורה להתקבל במשרד ממשלתי שלו נצרכו ואפילו את הפרוטקציה לקבלת קו טלפון לביתן, שהיה מצרך נדיר באותן שנים.

 

איך אמרה לי פעם הדודה גניה? למרות שהיינו בגילאים דומים, והפרש השנים בינינו לא גדול, חשתי תמיד שהיא עבורי כמו אמא טובה. הכתובת הבלעדית שלנו בכל פעם שצצו בעיות או כשנדרשנו לבצע פעולות בלתי שגרתיות.

 

גניה התגוררה כל העת עם אמה. היא טיפלה בה במסירות ובאהבה. את כל עתותיה הפנויות הקדישה למענה. גם כשיצאה לעבודה, היה כיבוד האם בראש מעייניה. היא עשתה כל שיכלה כדי להנעים את ימיה והתאמצה לדאוג לכל מחסורה. די היה ברמז קל מצד האם כדי שגניה תחוש אליה ותזדרז למלא את רצונה. התנהגותה בתחום זה היתה למופת ולדוגמא.

 

חלפו מספר שנים. מצבה הבריאותי של האם הורע. לאחר זמן מה הסתלקה והלכה לבית עולמה. סבתא המשיכה לעמוד לצידה של גניה ולסייע לה כפי יכולתה. עכשיו נזקקה בעיקר לסעד נפשי שיסייע לה להתגבר על החלל שנוצר ויקל עליה להתמודד עם הבדידות הקשה.

 

* * *

 

גם לאחר שנישאו בנותיה של סבתא היו מבקרות בביתה של גניה בתדירות. אחר כך הביאו עימן לביקורים גם את הנכדים והנכדות ואלה מילאו את ביתה המשמים של גניה והפיחו בו רוח חיים. היא היתה חלק בלתי נפרד מחייה של המשפחה המורחבת.

 

תמיד היה נעים להיכנס לביתה. דודה גניה היא אישה חביבה ומסבירת פנים. לא פעם, היתה מדברת בגילוי לב על הכרת הטוב שיש לה כלפי משפחתה של סבתא. ניכר היה שהיא יודעת להעריך ולהודות על כל מה שנעשה עבורה.

 

אבל, מאז שהכרנו אותה היתה בה תכונה שלא עלה בידה לשנות אותה וליתר דיוק, בהתאם לתכונה זו נהגה גם בה עצמה. דודה גניה היתה אישה של עקרונות. היו הרגלים מסוימים שבהם דבקה ולא רצתה להאזין למשפט אחד שלם על האפשרות לשנות אותם.

 

זו לא היתה רק השמרנות שלה והחשש שקינן בה מכל שינוי קטן. אגב, בגינם נותר ביתה במשך עשרות שנים כפי שהחליטה ברגע שנכנסה לגור בו. לכל חפץ ולכל פריט היה את המקום המדויק שלהם. בראשו של אף אחד לא עלתה המחשבה להזיז אותו משם. "אני אוהבת את הכל בדיוק כך!" – היתה מצהירה וממהרת להסדיר דבר מה שלא הונח ממש כפי שרצתה. הקפדתה היתה כה גדולה עד שלפעמים נדמה היה שהכל בבית ההוא קפא על מקומו.

 

אבל, מה שהכביד עוד יותר על הסובבים אותה ובעיקר עליה היו הרגלי החיים שלה ורעיונות שאימצה לעצמה ועליהם שמרה בקנאות. אפילו השם שלה. "דודה גניה", אמרו לה לפני עשרות שנים, "עכשיו את בארץ ישראל בין יהודים ומדוע לא לחזור לשם היהודי שלך? אולי נקרא לך דודה הניה?" היא הניעה את ראשה בתנועות שלילה מהירות. "כך אני רגילה ארבעים שנה. אי אפשר לשנות". סיכמה במילים ספורות.

 

ואם לשינוי השם היתה רק משמעות ייצוגית, הרי היו לה נוהגים, עליהם לא ויתרה, שפשוט הכבידו עליה את החיים. דוגמא? דודה גניה נהגה לגהץ בקפידה פריטים. הרבה מעבר למה שמקובל בבתים אחרים. טכניקות הגיהוץ שלה נותרו כפי שהיו לפני שנים. לא עלה בדעתה להקדיש רגע של מחשבה לחידושי הטכנולוגיות המתקדמים. עדיין היתה מעמלנת את הבגדים. מתיזה עליהם מים מבקבוק שבראשו מסננת ולחו לא נס כבר יותר מחצי יובל. כשזה התבלה השיגה תחליף בחנות מרוחקת, שבעליה בודאי היה מאושר להתפטר ממוצר עתיק יומין.

 

פעם, החליטו במשפחה ליטול יוזמה כדי להקל עליה. רכשו עבורה מגהץ אדים משופר והביאו אותו לביתה כמתנה. "מה זה?" תמהה. "אין לי צורך בו", הצהירה מיד לאחר שקיבלה את ההסבר. "אני מגהצת עוד הרבה לפני שנולד ממציא הפטנט הזה!" הסבירה בגאווה ולא נאותה אפילו לנסות להשתמש בו.

 

זה היה יחסה של דודה גניה לכל חידוש שבו נתקלה. היא עמדה בעקשנות על דעותיה. סמכה על ניסיונה ודחתה במהירות כל דבר שאליו לא הורגלה. אפילו מתכונים לתבשילים שלא הכירה או אופן הכנה שונה ממה שהתרגלה היו מוקצה עבורה. באחת ההזדמנויות בביתה התגלגלה השיחה למרשמי מאכלים. היא התעניינה מעט ומהר מאוד פסקה: "שלא ילמדו אותי לבשל. אני מכינה את התבשיל הזה בדרכי כבר חמישים שנה…"

 

מה שסימל יותר מכל את דבקותה בהרגליה היה, ללא ספק, צעיף המשי שלה. פעם, רכשה דודה גניה צעיף משי הדור שמצא חן בעיניה. הגוונים הסולידיים תאמו היטב את טעמה והתאימו לבגד שאותו נהגה ללבוש באותה תקופה. היא מדדה אותו בביתה ונהנתה. מאותו יום, החליטה שצעיף משי כזה חייב ללוות את כל בגדיה. הוא מתאים לה והולם את אישיותה וזהו. היא רק עם צעיף משי לבושה. וכך היה.

 

דודה גניה לא נפרדה מצעיף המשי שלה. בכל בגד שקנתה לא ויתרה על צווארון שיאחז את הצעיף שלה. עם הזמן הצטרף למלתחה שלה צעיף נוסף שתאם את פריטי הלבוש האחרים שלה. אבל, מעולם לא נפרדה מהצעיף. לא בימים חמים. לא בימי חול רגילים. עד שבכל פעם שנזכרו בדודה גניה, היא עלתה במחשבה מעוטרת בצעיף שלה.

 

כל כך היתה דבוקה בו עד שבאחד הביקורים של הנכדות הצעירות בביתה, התווכחו הילדות אם דודה גניה מסירה אי פעם את הצעיף מצווארה. מישהי מהן טענה שהוא פשוט נדבק בה. כדי להיווכח אם יש אמת בדברים אזרה אחת מהן עוז, התקרבה אליה וניסתה למשוך אותו בעדינות כדי לברר מה טיב ההיצמדות של הצעיף לצווארה של הדודה…

 

* * *

 

דודה גניה כבר הספיקה לעשות מהלך ניכר אחרי הגיעה לגבורות. בכל זאת, עדיין שרתה את עצמה בביתה ודעתה, זו שעשתה בה שימוש כה רב במשך השנים, צלולה וברורה. עד אשר באחד הימים מעדה ונפלה. בדיקות אבחנו שבר רציני שאילץ אותה באחת לשנות את שגרת חייה ומנע ממנה לתפקד בכוחות עצמה. היא נזקקה לסיוע ועזרה בכל רגע משעות היממה ולא יכלה להישאר לבדה.

 

שתי אפשרויות עמדו בפניה כשעמדה לפני השחרור מבית החולים. לחזור הביתה כדי להיות בסביבתה הישנה והמוכרת, עם ליווי מטפלת קבועה שתסייע בידה או לעבור לבית אבות שיקומי עד שבעזרת ה’ תשוב לאיתנה ואולי יעלה בידה לחזור למה שהיה.

 

האפשרות הראשונה נראתה בעיניה של גניה מחרידה. להכניס אדם זר לביתה?! מישהי שתנהל את ביתה, תכניס סדרים חדשים ותעשה בו כבתוך שלה?! בחלומות הגרועים ביותר שלה לא היתה מעלה על דעתה מצב כזה. ככל שהרבתה לחשוב על כך ולשוות בדמיונה את אורח חייה החדש ואת השינויים שאליהם יהיה עליה להתרגל גדלו חששותיה. לא היה לה ספק שלנתונים כאלה תהיה השפעה על לחץ הדם שלה ועל בריאותה הכללית. היא לא תוכל לשאת מצב כזה ולראות את ביתה מתנהל בצורה שונה.

 

ומאידך גיסא, לא עלה בדעת לתת הוראות מבוקר עד ערב כדי שהסדרים שלה ימשיכו לשלוט. נותרה בידה רק האפשרות האחרת – לעזוב את הבית ולעבור לחיות במקום אחר, בתקווה שביום מן הימים תוכל לשוב אליו עצמאית ובריאה. גם הצעד הזה של מעבר לבית אבות לא היה קל עבורה. גם הוא כרוך היה בהסתגלות לתנאים חדשים. אלא שבלית ברירה היה זה הפתרון המועדף על ידה.

 

גניה עברה להתגורר בבית האבות מצוידת ברשימה מדוקדקת ומסודרת של חפצים שיידרשו לה. כולל, כמובן, צעיף המשי שלה. הכל היה מאורגן בדיוק אופייני לגניה, כפי שהתאמצו לבצע "בנות משפחתה". את צעדה ליוו בברכות ובאיחולים להחלמה, בצד תקווה ותפילות שאכן תצליח להתרגל למקומה החדש למרות אופייה המיוחד.

 

* * *

 

באותו יום, עליו סיפרתי, באתי לבקר אותה בבית האבות. אין פלא שכה התפלאתי לפגוש אותה ללא צעיף המשי לצווארה.

 

"חיפשת את הצעיף שלי?" שאלה לאחר שכבר התיישבתי לצידה. "נו טוב, דודה גניה בלי הצעיף שלה זה כמעט כמו להיווכח שהשמים התקרבו לאדמה או לראות שלג בחודש אב", הוסיפה בחוש ההומור שלה.

 

"תשמעי. זה הרבה יותר מהצעיף שלי. הגעתי לכאן, לבית האבות, עם כל ההרגלים שלי. את יודעת טוב ממני, שיחד איתי הגיע חלק ניכר מתכולת הבית שלי. לרגע אחד לא חשבתי לשנות משהו מהמנהגים שלי. תיארתי לעצמי שיהיה קצת יותר קשה לשמר את כל הליכותי במקום החדש ובנסיבות הלא מוצלחות שבשלהן באתי למקום הזה. אבל, כל העת עסק ראשי בתכנון סדר יומי כדי שלא ישתנה כמלוא הנימה מזה שאליו הורגלתי גם אם התנאים כל כך שונים. לא רציתי ולא יכולתי להעלות בדעתי מחשבות על שינויים אפשריים. במוחי כבר הסתובבו ניסוחים למשפטי פניה אל אנשי הצוות שיסייעו לי בכל אותם פרטים קטנים שכה חשובים לי.

 

הימים הראשונים היו קשים. פתאום, התגלה לי עולם אחר. התברר לי שאיני בת יחידה במקום הזה ואף אם ירצו אנשי הצוות הנחמדים להושיט לי עזרה, יתקשו לעמוד בדרישותי לנוכח הנטל הרב המוטל על כתפיהם.

 

אחרי שבוע הבנתי שלא אוכל להמשיך במסלול שבו חייתי. תשמעי, גניה, אמרתי לעצמי, או שאת מוותרת על הפרינציפים שלך וממשיכה לגור במקום הזה או שיהיה עליך לחזור לביתך ולהסתדר שם ואז יהיה הרבה יותר קשה. וממילא גם שם לא תהיה השגרה של ימים עברו. משהו בחייך השתנה!!

 

הרגשתי בתוכי מלחמה אדירה. קרב של ממש. זו לא היתה החלטה קלה. לא משום שאכן עמדו בפני שתי אפשרויות. מראש ידעתי שהשהות כאן היא המועדפת ובעצם, היחידה. אבל, הצורך להשלים באופן מידי מוחלט שמהיום והלאה אני משנה הרגלים. נכנעת לסדר יום שמוכתב לי על ידי אחרים ומוותרת על דברים שהיו כה חשובים לי במשך עשרות שנים, היה בלתי נסבל. לרגעים, נראה בעיני פשוט בלתי אפשרי. המציאות הכריעה.

 

קמתי בבקור אחד, לאחר לילה של התלבטות ולבטים שהדירו שינה מעיני, וידעתי שנפלה ההחלטה. גניה חייבת להשיל מעליה את העקרונות שכפתה על עצמה. המשימה הזו היתה רצינית ומכבידה. כדי להצליח בה, היה צורך לנצל את האופי העקשני שלי. כן. זה שכל השנים ניהל את חיי. עכשיו נצרכתי לפרינציפים של דודה גניה כדי שיעלה בידי להסתגל לאורח החיים החדש.

 

ההליך הזה היה קצר. ידעתי שאם אני רוצה לחוש את עצמי טוב במקום הזה עלי להתרגל במהירות. זה בדיוק מה שקרה. אחד הדברים הראשונים שעליהם ויתרתי היה צעיף המשי שלי. המוגבלות הפיזית שלי מנעה ממני לקשור אותו בעצמי. בימים הראשונים ניסיתי להיעזר בעובדת נעימה. אבל, אחרי ההחלטה לא עלה בדעתי לבקש עזרה. אפשר גם בלעדיו. לחשתי לעצמי במסגרת העמל להשתחרר מהתנהגותי הכפויה".

 

"אני חייבת לומר לך דבר מה נוסף". המשיכה דודה גניה, לאחר הפסקה קצרה תוך שהיא מושיטה ידה על מנת להיטיב את תנוחת הצעיף שכבר לא היה שם, בתנועה שהיתה חלק מאישיותה. "בימים האחרונים אני מרגישה משוחררת והרבה יותר שמחה. פתאום, אני חשה שאני משפרת את איכות חיי ורק כעת מתברר לי עד כמה הייתי שבויה ברעיונות שלי, שומרת בעקשנות על העקרונות שלי, מנועה מלקבל דעות של אחרים ובסך הכל כבולה. אני שמחה שלפחות בערוב ימי הגעתי למסקנה הנכונה. כך אוכל לחיות את שארית חיי בדרך נכונה.

 

חשוב לי לומר את הדברים הללו לך ובכלל לדורות הבאים. גם לי נדמה היה שכל חפץ צריך להימצא במקומו המדויק והכרית חייבת לשמור על תנוחתה הקבועה. התרגלתי שצעיף המשי שלי על הכתפיים ואסור לי לוותר עליו ועל עוד המון מנהגים אחרים.

 

היום אני מביטה על הכל בצורה שונה. כן. יש פרינציפים שעליהם יש לעמוד. כמו זה שאת האנרגיה של החיים כדאי לנצל לדברים מועילים. עקרונות נדרשים בחלקים המשמעותיים של החיים ולא בפרטים שוליים, אף שלעיתים הם נראים כה חשובים".

 

 

(מתוך מגזין "בבית שלנו" – המודיע)