מעבר לחיים

 

 

היה זה בבית חולים אמריקני. גב’ נ. הוכנסה לחדר ניתוחים במצב קשה. מצבה התדרדר מרגע לרגע. היא עברה מצב של מוות קליני, ושבה לחיים ולהפתעתם של הסובבים אותה.

 

לאחר שהתחזקה מעט, שאלו אותה מה היא זוכרת מהמוות שעברה, והיא סיפרה:

 

"הרגשתי שהחדר מתמלא באור עצום שעטף את הכל. חשתי שקיימת מן ישות שופעת אהבה מתבוננת בי. האור הנפלא שאל אותי אם אני מוכנה למות כעת. הרגשתי תחושת ביטחון וחמימות. היה לי טוב בקרבת הישות והאור, עד כי רציתי להישאר עמם תמיד… אך לפתע נזכרתי בילדי הפעוטים ובבעלי. רחמי נכמרו עליהם. האמנם ישארו לבד?! הרהרתי מעט, ועניתי לאור הנפלא כי חפצה אני לשוב לבעלי ולילדי… ואז חל שינוי במצבי הגופני. הרגשתי כי אני נכנסת חזרה לתוך גופי. נשמתי שכמעט ופרחה ממני שבה לגופי בחזרה. הרופאים בחדר הניתוח, שסברו כי כבר נפטרתי מן העולם, הופתעו מהעובדה כי שבתי לגלות סימנים חיים…"

 

עדותה זו אינה יחידה. קיימות עדויות רבות מפי אנשים שעברו מוות קליני, ולכולם מוטיב משותף – כולם הרגישו באור מיוחד במינו העוטף אותם, או בישות שופעת אהבה הקיימת בקרבתם.

 

הם חשו בדרך כלשהי ש"הוא" יודע הכל על עברם ועתידם. "הוא" מעביר את כל חייהם כסרט לפניהם, סרט שבו מופיעים פרטי הפרטים של חייהם הקודמים. הם יכלו באותה עת לעכל כמות אדירה של אינפורמציה, הרבה מעבר למצוי בחייהם הרגילים.

 

הישות השמימית שאלה אותם אם הם מוכנים למות. וכאן מתפצלים סיפוריהם של האנשים, איש איש ותשובותיו, מדוע עדיין רצה לשוב לעולם החיים…

 

מנותח נוסף סיפר, שבאיזשהו שלב בניתוח חש פתאום שהוא יוצא מגופו, וכאילו מרחף ממעל ורואה את עצמו מעל שולחן הניתוחים. הוא ראה אור עצום שקשה לתארו, שעטף את כל כולו והזהיר בבוהק מיוחד, אך לא סנוור.

 

בחור אחר בן 20, שהועף ממכונית בעת תאונה קשה, רגלו נקטעה במקום, וניצל על ידי צוות רפואי שהגיע למקום, סיפר אחר כך: "ראיתי את עצמי כאילו ממקום גבוה יותר משקיף על גופתי השרועה על הכביש. ראיתי אפילו את רגלי הקטועה, וכן את השוטרים שהגיעו למקום, אפילו את חילוץ שאר הנפגעים שהיו עמי בתאונה. חשתי בבירור כי נשמתי יצאה מגופי, ואני משקיף מבחוץ על כל הנעשה. שלווה עילאית אפפה אותי פתאום…"

 

צעיר אחר, כימאי במקצועו, עסק בניסויים מסוכנים לא פעם. באחד מהניסויים פגע חומר חריף בעינו והוא התעוור. לאחר שטופל בבית החולי סיפר פרטי פרטים על אשר ראה כעיוור בעודנו מחוץ לגופו.

 

כאמור, אלה הם רק חלק מים הסיפורים של אנשים שחוו מוות קליני באופנים שונים.

 

רבים מהם העידו כי ראו ישות חמה וטובה הבאה לקראתם. היא שפעה טוב כה רב עד שלא רצו לעזבה, אך ידעו בבירור כי אם יחצו את הקו החוצה בינם לישות זו, שוב לא יוכלו לשוב לעולם. רק זיכרון ילדיהם הקטנים או אנשים אחרים שהיו קשורים אליהם המריץ אותם לשוב לחייהם שטרם האסון.

 

ד"ר אליזבט קובלר רוס, רופאה אמריקנית מוכשרת, נכחה מתוקף תפקידה בפטירות רבות של חולים אנושים. היא שמה לב לכך, שפעמים רבות הם נראו משוחחים עם דמות שאינה נראית לעין ברגעיהם האחרונים, ואף נפטרו כשהבעת רווחה על פניהם. עובדה זו עוררה אותה לחשוב שיש חיים לאחר המוות, לא כפי שטענו רבים מאוד מעמיתיה כי עם פטירת האדם נגמרים חייו לנצח.

 

היא החלה לחקור ביתר שאת בנושא, וגילתה כי קיימים דיווחים רבים מאוד של אנשים ששבו לחייהם לאחר מוות קליני, והם מוכיחים את קיומה של הנשמה. (השקפה על הגוף מלמעלה, תחושת ישות מופלאה, ועוד). היא חיברה ספר בשם "החיים שמעבר לחיים", ובו סיכמה ראיונות עם עשרות אנשים שעברו מוות קליני.

 

גם חוקר אחר, בשם ריימונד, חקר רבות בנושא, ושמע מפי אנשים שעברו חוויות דומות, כי ראו בעת "פטירתם" מכרים וידידים שבאים לקראתם (מכרים שכבר היו בעולם האמת זה מכבר). פניהם היו מאושרים, והכל נראה שמח וטוב… אחד מאלה אף סיפר, שבכה במשך שבוע שלם לאחר ששב לארץ החיים. זאת משום שלא רצה לאבד את הרגשות הנפלאים שליוו אותו בעת פטירתו הקלינית. כל המתרחש סביבו היה נראה מאורע משמח.

 

באחד המקרים, קבע רופא את פטירתה של חולה. היא חשה שנשמתה נפרדה מגופה, עברה במין "מנהרה שחורה" גדולה, אך עדיין יש ביכולתה לראות את כל הקורה עמה. לפתע, היא חזרה דרך המנהרה השחורה, וחשה ששבה לגופה. היא פקחה את עיניה, וראתה את בעלה ואחותה עומדים ליד מיטתה כשפניהם שטופים דמעות.

 

חולה אחר ששכב על מיטתו לאחר התקף לב קשה, סיפר כיצד ראה "מלמעלה" איך עובדים על גופו! שמו "שוק" חשמלי על החזה, וגופו ניתר מהזרם שעבר בו. ואז "נפל" מתוך גופו, ולאחר מכן שב אליו.

 

המפתיע ביותר הוא, שלכאורה יש דברי חז"ל המקבילים למאורעות שצוינו על ידי החולים. נאמר בזוהר, שצדיקים שמחים ביום פטירתם, וכן שנשמת אדם מתאווה לצאת מהעולם הזה כדי להגיע לתענוג נצחי בעולם הבא.

 

גם התופעה שאנשים נפטרו זה מכבר, והם ידידי החולה, באים לקראתו בעת מותו מוזכרת במקורות. ריב"ז (רבי יוחנן בן זכאי – חי בדור החורבן), טרם פטירתו אמר: "הכינו כיסא לחזקיהו מלך יהודה"! גם רבי יחיאל מיכל טקוצנסקי (מחבר "גשר החיים") אמר לנוכחים בחדרו זמן קצר טרם הסתלקותו: "הכינו כסא לרבי מורי, רבי שמואל מסלנט"!

 

ספר הישר אומר כי עולם הבא רחב בלי קצוות, ואורו – אורה גדולה אשר לא תדמה לאור עולם הזה. יתכן וזה המקביל לדברי הנפטרים על אור עצום שעטף אותם מכל צד.

 

יהודי מאמין אינו זקוק להוכחות רבות על חיים שמעבר למוות. למעשה כל חיינו בעולם הזה מכוונים לקראת המטרה הגדולה – החיים שלאחר מכן, בעולם הנצחי. החל מגיל הגן שומעים פעוטינו על "עולם הזה" ו"עולם הבא", על "פרוזדור" ו"טרקלין", על "דין וחשבון" וכדומה, והדבר נקבע בדעתם.

 

בתחילת פרק שלישי באבות מובאים דברי עקביא בן מהללאל האומר: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".

 

יש החוששים שמחשבה זו תביא את המתבונן רק לעצב ודיכאון, אך במבט אמיתי, ההיפך הוא הנכון. ככל שיקרה המטרה (עולם הבא), כך יקרו הרגעים בעולם הזה המובילים אליה, כאותן מכוניות מובחרות, שבעליהן חרדים לכל בורג בהן, בשל היותן מיועדות למסלול מרוצים ממושך בתחרות. כן נבחנים מעשינו והרהורינו בשבט הביקורת העצמית, כשמאחורי עורפינו נושף הרגע ש"לאחר מכן", התכלית בעולם הנצח.

 

לאור תכלית זו נבחנים מעשינו – האם תואמים הם למטרה? האם לא סטינו מעט בדרכנו? האם לא נבוש כשיוקרן הסרט הממושך, הנוקב, על כל מעשינו מעת היותנו עלי אדמות?

 

אשרי מי שהכרת העראי והחולף כאן מושרשת בעצמותיו! רגעיו מנוצלים לפעולות מועילות, מעשיו – שקולים באמת ההיגיון והשכל הישר, מחשבותיו – מסוננות וטהורות, יומו – פורה ועתיר סיפוק פנימי, מטרתו – ברורה ומוצהרת, אהובה ומוערכת.

 

הוא אינו שוקע בעצב על פרידתו העתידית מחיי הגוף כי אם להיפך. חדוותו תמידית, בידעו כי הכין עצמו כמיטב יכולתו. תרמילו – גדוש, מצפונו – נקי, ומליציו – רבים. ובבוא עתו, הרי נפרדת נשמתו מגופו כ"משחל בנתא מחלבא" (כמוציא שערה מחלב) – כביטויים של חז"ל. מזוכך, כשבת-שחוק על שפתיו, הוא עובר מן הפרוזדור לטרקלין, והוא ראוי לגמול נאות על מעשיו כאן, "ותשחק ליום אחרון".

 

 

(מתוך "עת לחשוב" גליון מס’ 64)