דור הסילון

 

 

תעסוקה היא דבר מבורך.

 

בורא עולם ברא את האדם כנצרך לדברים רבים, אוכל, שתיה, לבוש, מגורים, כלים שונים שישמשו אותו, ועוד דברים שהמכנה המשותף שלהם הוא העובדה שמכיוון שאדם לא נולד עמם הוא זקוק לקבל אותם מן החוץ. ואם הוא אדם מבוגר, שאינו מקבל את צרכיו מידי הוריו – או מידי מישהו אחר המטפל בו – הוא נזקק לקנותם בדרך כזו או אחרת. וכדי לקנות הוא צריך כסף (ולפעמים הרבה!) וכדי להשיג כסף הוא צריך בדרך כלל לעבוד. וגם עניין התעסוקה הוא בריאה של הקב"ה.

 

בדורנו – דור של שפע, הצרכים גוברים ועימם התלות. האדם זקוק לדברים רבים מאי פעם, ובין השאר הוא צורך "מוצרים" חברתיים וחינוכיים רבים, הדורשים בסופו של דבר זמן מחייו, שאותו יקדיש כדי לגייס את הכספים הנחוצים לו על מנת לממש את צרכיו, אלה ואחרים, שהוא רואה אותם כקיומיים.

 

התוצאה, בניגוד לדימוי הבוטח של אנשי זמננו, הם הופכים לנצרכים ולתלויים יותר מאי פעם בסביבתם. אמנם נכון הוא, שבימינו יש יותר חיסכון בזמן, שמקורו בכל מיני עזרים חשמליים, מכניים ועוד. כל אלה מקילים על עבודת יומו של האדם ומשחררים אותו ממלאכות הבית שגוזלות זמן רב: הליכי הכביסה מהירים, פחות דורשים זמן וגם מאמץ, כך גם דרכי הכנת המזון קוצרו מאוד, ודברים רבים שעד הדור הזה או קודמו, היה האדם צריך לעשות במו ידיו, הוא מקבל מן המוכן על מדף החנות. אפילו מלאכת המלחת העופות לשבת נחסכת ממנו, לטוב או למוטב…

 

ממילא, משתחרר לו פנאי כדי להשיג את המשאבים לאספקת צרכיו הרבים. אלא דא עקא, שהחיסכון בזמן – שהיה נתון לטיפול בצורכי הבית – מצריך גיוס משאבים נוספים כדי לקנות את כל המצרכים, שהם אכן ‘מן המוכן’ אבל אינם בחינם.

 

 

המסקנה: הכל דורש הקצאת זמן, ובניגוד לעיסוקים של הדור הקודם שהתנהלו הרבה מאוד בבית, מבצע השגת הכסף דורש זמן חוץ, וזמן בחוץ משמעותו: פחות זמן בבית. יותר מכך, פחות פנאי נפשי לבית. שמנו אצבע אפוא על אחת הבעיות המרכזיות של הדור הזה, הדור הטרוד, שאין לו פנאי, בעיקר לא פנאי נפשי. בנוסף לכל אלה, התקשורת המפותחת חושפת את האדם להרבה מאוד מידע שגם הוא נוטל זמן רב. כמו כן, התעבורה הנוחה גורמת לאדם להיות נייד, כמעט לכל חלקי תבל, וניידות גם היא מסתכמת בסופן של דבר בזמן.

 

ושוב: זמן חוץ. בעבר המצב הכלכלי היה קשה מאוד ודרש הרבה זמן עבודה, אבל גם מעגל הפרנסה היה מוגבל, אפילו מוגבל מאוד. כמו כן, אנשים עשו הרבה מאוד דברים בבית. ועצם עשיית הדברים בבית חיברה את האיש לביתו ויצרה "זמן בית" רב, שגם הוא קישר בין בני המשפחה וסייע לליכודה, בין השאר בעזרת החוויות המשותפות.

 

 

בימינו, לעיתים הופך הבית לפונקציה של "בית מלון", כלומר מעניק שירותים לאנשים שנמצאים בו. אחת התוצאות היא, שהקשר בין בני המשפחה מידלדל ועוסק הרבה מאוד באספקה טכנית, זו דרושה אמנם, ואפילו חיונית, אך לא גורמת לחיבורים רגשיים וכו’. וזה הפסד גדול של הדור, אובדן רגשי שיוצר "בור" שבעבר הלא רחוק המשפחה מילאה אותו.

 

זה מתחיל מבראשית. גם מהגיל הצעיר, וגם מתחילת היום. וזה דווקא קשור לאגף פגום אחר באורח החיים של זמננו. ובכן, אפשר להתחיל לראות זאת כבר בבוקר, כאשר צריך להעיר את הילדים. בדורנו השתבש אף לוח הזמנים הטבעי, והילדים – כחקיינים מושלמים של המבוגרים – הולכים לישון בשעות מאוחרות, בודאי הרבה יותר מאוחרות מאשר בדור הקודם. התוצאה הבלתי נמנעת, בבוקר קשה מאוד להעיר אותם. גם ההורים, שהם אב-טיפוס להרגלי קימה מאוחרת, קמים רגע אחד לפני או בעצם אחרי… והפעילות בבוקר נעשית מתוך לחץ רב, במהירות, ללא פנאי. השכמה שכזאת מביאה לאובדן הבוקר מבחינת המשפחה, הלבשת הילדים, "מודה אני", פת שחרית… כל אלה המרכיבים שהיו יכולים להיות אמצעי מועיל ורב עוצמה לחיזוק הליכוד המשפחתי. והם לא, לצערנו.

 

 

במקום בוקר מלא משפחה, שמצייד את הילד וההורים כאחד בהרבה מאוד יכולות נפשיות להתמודד עם קשיי היום, אנחנו מקבלים מערכת קבועה של הרמת קול סדרתית, לחץ שמשודר לכל העברים שיוצר תגובת שרשרת: "נו..", "תזוז", "תלך", "אל תעמוד לי בדרך", "אין לי כח אליך", "אתה מאחר את ההסעה" ועוד ועוד. כאשר האבא צועק מהחדר השני ודוחק באמא למהר עוד יותר, או במקרה נזעק להגנת אחד מצאצאיו, מפני קרובת משפחה מאוד חשובה, אשתו, וגם נוזף בקולי קולות באמא שמצידה נוזפת בילדיה: "תעזבי אותו…"

 

לעיתים, מגייסים את האחות הבוגרת על מנת שתסרק את שיער הבנות הקטנות, ותוך כדי אימון במלאכה היא גם תולשת שערות לא מעטות, וכאן מתפתחת סדרת צעקות בין המסורקת למסרקת.

 

ברור שהתיאור הצבעוני מתרחש במשפחות ברוכות ילדים, אבל מכיוון שהשתבש סדר היום הטבעי הבריא, הרי שגם במשפחות שעדיין אינן כה צפופות – יש בעיה. במקרה זה היא נעוצה לא באנשים, כלומר בהורים או בילדים, אלא בסדר היום הלא תקין. עוד אחד מ’פירות ההילולים’ של התקופה המעוותת משהו של ימינו.

 

 

ברור, לא כל מה שהזכרנו קורה בכל משפחה, אבל אין ספק כי הדור הזה מאבד את חוויית הבוקר המשפחתי, "ההשקיה" הנפשית, הפרידה הידידותית וכל מה שבית יכול לתת ליושביו. והבוקר הוא רק משל.

 

הצהריים, שהוא מועד שובם של הילדים הביתה, גם הוא מתנהל באותה מתכונת לחוצה ולוחצת. הילדים שבים הביתה בקול שאון רב, ובציפיה פנימית מתבקשת להתקבל על ידי אמא אוהבת, שמתפנה אליהם נפשית, והיא כולה שלהם. שלא כמו המורה או הרב’ה, שעם כל הרצון הטוב חייבים לתת תשובה לשלושים הילדים שהם מלמדים בכיתה הדחוסה עד אפס מקום, עם מגוון הצרכים שיש לכל ילד. בכיתה הילד נמצא בתחרות מתמדת עם שלושים ילדים, ולא כל ילד הוא "חרוץ הכיתה". אבל כל ילד הוא כן "הבן של אמא שלו". וכאשר הוא שב הביתה מכל מה שכיתה זימנה לו, הוא מצפה להיות הילד של אמא. וברוך השם שבורא עולם אכן נטע באישה/באמא את הקשר הנפשי-רגשי ואת המבנה המיוחד של האישיות, שמאפשר לה להעניק לכל ילד את תחושת "הבן היחיד". אבל לצורך כך היא זקוקה למצרך חשוב מאוד: פנאי נפשי, וזה כולל מרכיבים של זמן ורגיעה.

 

 

אבל סדר היום של בית בן ימינו לא ממש מפרגן את המצרך הזה. גם האמא עסוקה מאוד, בעיקר אם היא עובדת. גם לה יש דאגות משלה, גם היא נתונה במלכוד שבין הצורך לפרנס לבין המשפחה. היא חייבת לעמוד בדרישות שמציב בפניה מקום העבודה, שגם מספק קשיים חברתיים, תחרותיות, אי הבנות, ומותיר אותה עם מעט מאוד נפח נפשי פנוי לילדיה, שכל כך נדרש כדי להיות "אמא כמו פעם"…

 

אז מה ניתן לעשות כאשר התנאים התעסוקתיים השתנו כל כך?! הם נשארו ממש כמו של הילדים של לפני מאה, אלף ואלפיים שנה. ילד נשאר ילד, כמו שתיל רך, והוא צריך יותר מכל את ההשקיה הקבועה מהטפטפת של אמא. ושום דבר אחר, כולל התחליפים הנוצצים ביותר, לא יכול למלא את החסך הכל כך נדרש הזה, שלא ניתן להחלפה במוצר שקונים בחנות.

 

 

נכון, קל מאוד להצביע על הבעיה, ולמעשה כל אחד מאתנו חש את הדברים ויודע כי הדור הזה – "דור הסילון", שהכל מתרחש בו בקצב מדהים – סובל מבעיית קשב – לסובבים אותנו, לבני הזוג ולילדים. ומכיוון שהמכניקה של החיים עובדת היום מהר מאוד, בלא משים היא גם משפיעה על ההתנהגות של האנשים. וכאשר הורים מסבירים לילד והם נדרשים להסביר לו יותר מפעם אחת את מה שהם מצפים ממנו להבין, הם מאבדים את הסבלנות ואף "יוצאים מהכלים".  הילד, בנפשו הרגישה, אינו מצליח להבין מדוע עולה המתח כאשר הוא לא מבין בפעם הראשונה. והרי בסך הכל הוא רצה להבין. אבל ההורים, שכאמור מושפעים מהליכים מהירים שמתרחשים בחיים, מעבירים את הלחץ גם אל מערכת החשיבה של הילדים, שגם היא הופכת לחוצה, ואז נוצר מעגל סגור: לחץ שמזין עוד לחץ ועוד לחץ… מה שלבטח לא מסייע ליצירת האקלים הנפשי המתאים כדי שמשפחה תהיה מה שהיא צריכה להיות ולתת לחבריה.

 

הבעיה אפוא מובנת – אז מה הפתרון?

 

ובכן, לפני שאנחנו משנים את הדור, שזה מבצע שלא נוגע רק ל"בית היהודי", הפתרון כרוך במתווה ארגוני נכון להתנהלות הבית.

 

אחת הבעיות שאנשים משאירים הכל לרגע האחרון, נעוצה דווקא ביתרון של הדור הזה, שמעניק יכולות מדהימות לעשות דברים במהירות. ממילא, "הרגע האחרון" מספיק כדי להסתדר. הטוסטר עובד, המיקרוגל גם כן. המקפיא מנפיק מוצרי בסיס. התוצאה, אנשים מנסים לדחוס לתוך שעה אחת דברים רבים מדי, וגם אם הם משיגים טכנית את כל הביצועים שהציבו לעצמם, הם נשארים עם הרבה מאוד לחץ שמפיל חללים.

 

כדי למנוע זאת, היה מן הנכון שתכנון היום שלמחרת יתחיל היום. וזה לא עניין טכני אלא מהותי ביותר. לא בשמים היא, והראיה, שהדבר קיים במשפחות רבות שמשכילות לתכנן את חייהם בצורה נכונה. הן מאורגנות מהערב, או אז ‘סגרו’ את כל הדברים שאינם חייבים להיעשות בבוקר, כגון: ביגוד, סנדוויצ’ים. באופן כזה נותר מרב הפנאי הנפשי – וגם הזמן – להתפנות לבני הבית.

 

 

כמו בכל דבר בחיים, העיסוקים של הבוקר יכולים להיות מלכודת עצבית לכל המשפחה, אך הם גם יכולים להיות מנוף אדיר לחיבור המשפחה וליצירת "המשפחתיות", שהיא נכס עצום.

 

אחד המרכיבים הבסיסיים של הצלחת בוקר, הוא כמובן עמידה בשעות קימה מתבקשות. כלומר, המשפחה תפיק תועלת רבה אם ההורים יקומו רק עשר דקות מוקדם יותר. דקות ספורות אלה לא יגרמו כל נזק גופני להורים, אבל ישנו את כל הבוקר ויוסיפו תועלת נפשית רבה להם ולילדיהם. כי הדקות הספורות הן אלה שמפרידות בין עשייה לוחצת, חסרת סבלנות ורבת נזקים, לבין עשייה רגועה, שלוות נפש, ויכולת להפוך את הבוקר לחוויה שהשפעתה על הילדים תהיה רבת שנים. אנשים שיפעלו נכון, יוכלו לשנות את חיי הבוקר של המשפחה מפעילות בתנאים בלתי אפשריים שגורמים נזק ועד לחוויה שלא תישכח. כך גם בצהריים כשהילדים שבים הביתה.

 

חשוב לזכור, שלילדים מגיע גם אמא שלא רק תאכיל אותם ותדאג שהיו לבושים, אלא גם תיתן להם את הדבר החשוב הרבה יותר שהיא יכולה לתת, הענקה רגשית שבאמהות.

 

 

אחד הדברים החכמים הוא לבנות את סדר היום כפי שבונים תקציב, עם התייחסות לבזבוזים ולאובדני הזמן הרבים שנופלים בין השיטין. כל אישה, וכל אדם, אומרים  ‘אין לי זמן’, אבל אם היו מסתכלים נכון על סדר יומם, היו יכולים למצוא הרבה מאוד "איים" מבוזבזים של זמן. כך, למשל, נוכל למצוא ב"איים" אלה הרבה שיחות טלפון הגוזלות זמן רב – זמן שיכול להיות מוקדש לילדים, לארגון הבית וכו’. "קיצוצים בתקציב" בתחום זה עשוי להועיל מאוד.

 

יתכן שלקורא נראה, כי ההליך נשמע טכני, יבש וקר. אבל בעצם זו אחת הבעיות שנוצרו לנו, ההבנה כי כל דבר צריך סדר וארגון, מלבד דבר אחד, סדר היום המשפחתי. זה יכול, כביכול, לשוט ללא מתכונת מחייבת.

 

אי סדר בחיים גורם לאי סדר במחשבה. ולגבי הנושא שלנו, ‘אי סדר’ עלול להיתפס אצל בני המשפחה, ובפרט אצל הילדים, כעובדה שלא מחוייבים בה לשום דבר, ו’אם אני לא מחוייב, אז אם קשה לי משהו אני יכול להזניח ולהשאיר הכל לרגע האחרון’…

 

לעומת זאת, ילדים שגדלו במשפחות מאורגנות, שפועלות תחת משמעת של זמנים, הם מרוויחים סדר מחשבתי בכל תחומי חייהם ובמיוחד בלימוד – מלבד העובדה שיתרגלו להופיע ללימודים או לכל מקום אחר בזמן – ומה שחשוב יותר מכל בדור שלנו, הם מתרגלים ליכולת עמידה מול קשיים.

 

 

(מתוך "שעה טובה")