היי היי היי מ’ניינים?

 

 

לא הכרתי את השכונה.

 

למעשה, קשה היה לקרוא למקבץ הרחובות שבתוך אחד מהם מצאתי את עצמי גר, בשם שכונה. הרשת הצפופה כקורי עכביש, שקוריה הם פסים ישרים כמעט של אספלט שחור ולוהט בקיץ, תחומים משני צידיהם בשורות של בתים מלבניים אפורים, לא היתה אלא מרכז העיר. הומה, גועש, מעושן, ומלא אנשים החולפים זה על פניו של זה, מתרוצצים בין החנויות הרבות, כנמלים מבולבלות שילד חסם להן את פתח הקן בחרטום נעליו. צופרי מכוניות, מנועי אוטובוסים, מפעם לפעם חפץ חשוד ויללת סירנות… המולה.

 

מימי לא חשבתי לגור בעיר, על כל פנים לא במה שמכונה ‘עיר’ – במרכז המרוץ הזה. אבל זה בדיוק המקום שבו מצאתי את עצמי.

 

הדלת שמול דירתי תמיד נותרת נעולה. דלת צבועה לבן, קלופה מעט, שהשם הרשום על פתק הקרטון שעליה, דהוי מאוד, ואפשר רק לנחש את שם הדייר – או הדיירים, הנמצאים מאחורי הדלת החתומה. מעולם לא חלפתי על פני איש מהם בחדר המדרגות.

 

מתחתי עולות מפעם לפעם צעקות, או קול שירה, או דפיקות פטיש. אולם הדיירים שם כמו אינם מבחינים בי (אף על פי שגובהי הוא מטר שמונים ושניים). זוג צעיר הטרוד בחבורת הזאטוטים שלו ואינו נותן את דעתו לזר החדש.

 

ובדירה היחידה שבקומת הקרקע, דרה אישה זקנה, שבפעם הראשונה ואחרונה שירדתי ונקשתי על דלתה כדי לבקש פריט כביסה שנשמט מחבלי אל חצרה המוזנחת – היא שאלה שלוש פעמים "מי שם?" בקול צורמני. ראיתי את העינית מתכהה לרגע, ואחר כך – דממה.

 

לא ידעתי אם התעלמותה מתשובתי "השכן מלמעלה" נבעה מליקוי שמיעה, מחשש מאדם בלתי מוכר, או מהתנכרות. אבל זה לא שינה. הכביסה שלי נותרה עזובה בחצר (אני יכול לראות אותה שם דהה ומעלה אבק), ולי לא נותר אלא להשתדל מאוד ששום פריט לא יפול יותר ולא ישמט מידי – מה שהופך את פעולת תליית הכביסה לפחות אהודה עוד יותר משהיתה קודם לכן.

 

ביום חמישי בלילה החלטתי לרדת לפינה הסמוכה לכיכר ולקנות לעצמי פרחים לכבוד שבת. בכיכר עצמה מצויה חנות פרחים גדולה ומרשימה, ובה מגוון עשיר של פרחים טריים יום-יום. וגם בהמשך הרחוב, ישנן לפחות שתי נקודות מכירה שבהן נעמדים בסופי שבוע בחורים צעירים, לצד דליי מתכת עמוסים זרים צבעוניים במחירים שונים.

 

בבוקר אתה יכול לראות אותם מציבים שמשיה מעל מבחר עצום וגדוש, ולקראת ערב מצטמצמת הכמות לשניים-שלושה דליים, בהם מאוגדים הזרים שלא עלה בגורלם להופיע על שולחן השבת של יהודי.

 

אבל אני מעדיף להמתין לערב. אז, ביום חמישי בלילה, בכל יום חמישי בלילה – אני יכול לראות מהחלון היחיד שלי שאינו פונה לקיר של הבניין ממול – את גדר הלבנים, לצידה עוצר רכב, ממנו יוצא אדם מזוקן, לבוש סרבל עבודה וחבוש כיפה, ומעמיד בשעת לילה כמה דליים עם זרים, שכולם זולים. רובם בעשרה שקלים לזר – ורדים בעיקר, אדומים, או ורודים, או צהובים, או לבנים, ולפעמים גם בורדו עמוק מפוספס בצהוב, ולפעמים ציפורנים, ומיעוטם של הזרים – מפרחים אחרים, מיוחדים יותר, כמו חמניות או ליליות, בחמישה עשר או עשרים שקלים.

 

ואז אני יורד.

 

גם הפעם, החלטתי לעטר את שולחן השבת הקטן שלי בזר. עוד בחדר המדרגות אני מתלבט באיזה זר אבחר הפעם. אני עובר בשער החלוד, הנעוץ בעפר שלצד השביל, יוצא ממנו ונתקל באדם.

 

"היי!" הוא קורא, הוא מסדר את המגבעת החומה והמרופטת שלראשו, ומביט בי מתחת גבות עצומות לגודל, כמו שתי אוניות המפליגות זו מול זו, מצלות לגמרי את עיניו שגם באפלוליות הרחוב – מנצנצות. שפמו הנראה כמברשת גדולה ורכה רוטט, כשהוא אומר: "מ’ניינים?" אבל הוא לא כועס.

 

אני אומר: "סליחה… אני מצטער! נפגעת?"

 

הוא מחייך אלי, ומתחת לשפם המברשת מתגלות שיניים קצת שבורות, קצת חסרות, קצת צהובות, ולשון שנחה מעט על שפתו התחתונה, כמו בלגלוג. חיוכו מתרחב עוד יותר והוא שב לשאול: "מ’ניינים?" הכל בסיידר?"

 

"ברוך השם…" אני לא כל כך יודע מה לומר, זה קצת מבלבל.

 

"הבריאות בסיידר?" הוא שואל, ויש לי הרגשה שלו היינו מכירים קצת יותר – אפילו רק טיפה – הוא היה טופח על שכמי.

 

"ברוך השם…" אני עונה מעט בגמגום.

 

"ברוך השם!!" הוא מכריז בחזרה, ואז… טופח לי על שכמי ואומר: "ערב טוב!" וממשיך בדרכו.

 

אני מביט אחריו. מספיק לראות מקטורן בצבע דהוי ובלתי מזוהה, מכנסיים כהים, רחבים מעט, סוליות ו… הוא כבר נעלם בפנייה.

 

בבוקר יום ראשון, עם כריך בכיס, כמעט כמו ילד בתלמוד תורה, וגמרא מתחת לזרוע, אני יוצא לדרכי, לישיבה הנמצאת באחד הרחובות הסמוכים, שבה אני נוהג ללמוד בבקרים. הראש שלי כבר נכנס לסוגיה, עליה חזרתי בשבת, וממנה אני מתכוון להמשיך עוד מעט, כשאני שומע שני מטר לפני: "היי! היי-היי-היי מ’ניינים?"

 

והרי הוא שם.

 

אני מחייך קלות, מופתע מעט פחות מהפעם הראשונה, ועונה: "ברוך השם!"

 

"ברוך השם – אז… ברוך השם!!" מתקרב שני צעדים ושואל: "ואיך הבריאות?"

 

"ברוך השם!…" אני עונה, ונאלץ לחייך.

 

אף פעם לא אהבתי מגע עם זרים, ובאופן כללי אפשר לומר שאני לא אדם חברותי במיוחד. נוח לי עם שקט ועם זמן למחשבות בנחת. אבל משהו בצורה שבה ניגן את המילים – כן, אפשר לומר שהוא ניגן אותן, כמו צופר של מכונית, כמו תרועת חצוצרה – צריך לשמוע בשביל להבין – משהו גרם לי להיענות לו.

 

הוא נעמד לצידי, כתפו כמעט מתחככת בשלי. "אז הכל טוב?" הוא שואל.

 

אני חושב רגע. יש לא מעט דברים שמבחינתי היו יכולים להיות במצב משופר מכפי שהם עכשיו. למשל, אילו לא הייתי חוזר כל יום לבית ריק ודומם. אילו היתה לי משפחה. או – אילו אמא שלי היתה מרגישה קצת יותר טוב. אבל במחשבה שנייה, בעצם אי אפשר לומר שהמצב גרוע. למעשה, אני בריא, אני לומד, יש לי אפילו פרנסה, אוכל מזין וטוב, ופרחים לשבת, אז…

 

"כן", אני מוצא את עצמי משיב לו, "הכל טוב!"

 

הוא מהנהן בשביעות רצון. ואני, למרות שזה לגמרי לא מתאים לי, שואל אותו פתאום: "ואצלך?"

 

הוא מרים אלי עיניים כהות, עגולות כמו שני אסימונים, שה’חור’ באמצע שלהם הוא שחור יותר משחור, ואומר: "הודו להשם כי טוב – כי לעולם חסדו!!" מהנהן בחיוך רחב, כשפאותיו מתנפנפות בצדי פניו כשני מפרשים, והולך משם.

 

אז אני שם לב שהיום יש לו סל ביד. סל מיריעות פלסטיק צבעוניות. אני מביט אחריו ורואה שהוא מנפנף בידו האוחזת בסל הריק, וזה מיטלטל כמו דגל מצועצע, והוא קורא למישהו: "היי! היי-היי-היי! מ’ניינים, רבי?" איש ששיבה בזקנו נעצר, מחייך מאוזן לאוזן ואומר: "ישתבח שמו! ומה שלומך הבוקר?"

 

* * *

 

בערב, אני תופס ברגע האחרון את בעל המכולת, שתי דקות לפני שהוא נועל את הדלת, כשכל הארגזים כבר מוערמים בשני מגדלי פלסטיק ירוקים במרכז המכולת הישנה והזעירה. אני שואל אם עוד נשאר חלב.

 

הוא משיב לי בזעף: "בשעה כזאת? חלב קונים בבוקר!" ואחר כך הוא רוטן כשאני מגיש לו שטר של מאתיים שקלים.

 

"רוטשילד!…" הוא ממלמל לעצמו מרוגז, בלחישה שכנראה לא הייתי אמור לשמוע. "ומחר בבוקר, כאילו שמשעמם לי, אצטרך ללכת לדואר בשביל כסף קטן…!"

 

לא אמרתי לו שאני לא רוטשילד ושזה השטר האחרון שנותר לי בבית, ולמעשה האחרון שנותר לי בכלל, לחודש הזה, קרוב לודאי שזה גם לא יעניין אותו. אני מתכופף למקרר מוצרי החלב, מוצא שתי שקיות אחרונות, רטובות משקית חלב שהתפוצצה עליהן מתישהו במשך היום, נזכר לקחת גם לחם לכריך הבוקר שלי, נוטל את העודף ויוצא.

 

* * *

 

יום חדש בדרכי החוצה, עם כריך ביד אחת וגמרא בשנייה, אני כבר מחפש אותו. חסר לי החיוך העקום-צהבהב-מברשתי שלו, וה’היי-היי-היי!’ הצוהל, שנשמע כאילו הוא עסוק בשמחת חתן וכלה. אבל הוא לא מופיע לעיני. במקומו אני רואה עוד רחוב של יום חול שזה אך התחיל, עם הרבה מכוניות, עשן, צופרים, אנשים מתרוצצים, חלקם טרוטי עיניים, מודעות מבצעים חדשות על הלוחות הגדולים, וגם – בצד, הבלתי נמנע – מודעות אבל. "ניסן פסח הלוי", אחת מהן צדה את עיני. שני אנשים נעמדים מולה וקוראים.

 

"בן כמה הוא היה?" מברר אחד.

 

לשני אין תשובה. הוא שואל: "מה קרה לו?"

 

והראשון שואל עוד: "איפה, בעצם, הוא גר?"

 

"כתוב פה", אומר השני, "הלוויה יוצאת משכונת הבוכרים".

 

"אה!"

 

אני לא יודע מה גרם לי להצטרף אליהם. זה היה מסוג הדברים שקשה להסביר אותם בצורה הגיונית, אבל נעמדתי לצידם ושאלתי, די בטיפשות: "מי זה?" משום שהלא כתוב שם שהיה זה "ניסן פסח הלוי", נכון? אבל תגובותיהם לא נתנו לי להרגיש שאמרתי דבר איוולת. הם נראו לרגע נבוכים, מבולבלים, הסתכלו אחד על השני כמו שאולים – ‘איך להסביר לו?’ ואז, אולי רק נדמה לי – בדל של חיוך עלה על קצות שפתותיהם בו זמנית, כשהאחד מצא סוף סוף את התשובה: "זה מ’ניינים. הכרת אותו?"

 

"אוי!!!"

 

הראשון אמר: "באמת ‘אוי’…"

 

"חבל…" אומר השני, והם נפנים והולכים משם.

 

אני לא אוהב לוויות. משפט קצת מגוחך לומר, משום שאיש אינו אוהב.

 

ציבור האנשים שהתקבץ שם היה מביט זה בזה כמו בהפתעה. אפשר היה לראות על פני אלו שהכירו זה את זה שהם מופתעים לראות אחד את השני במקום הזה. לא הבנתי מדוע. מין שאלה עמדה באוויר – ‘מה, אתה מכיר אותו?…’

 

עלי איש לא הסתכל, משום שאיש לא הכיר אותי, ומבחינתי – זה היה בסדר גמור.

 

היו כמה רגעים של מבוכה ממשית מאוד, כמו ענן סמיך, עד שהבנתי שנוצר עיכוב משום שלא היה שם קרוב משפחה שיכול היה לומר ‘קדיש’. האם היה ערירי?

 

"יש לו בן בצרפת…" שמעתי מישהו אומר מאחור בקול מהוסה, "עבר לשם לפני שנים… שמעתי שלא הצליחו לאתר אותו…"

 

מוזר… חשבתי. בן, ולא הצליחו לאתר אותו? אולם אז אחד מאנשי ה"חברא קדישא" נטל את העניינים לידיו, ומחשבותי פינו את מקומן.

 

אחר הצהריים חשתי מדוכדך מאוד. אבל אפילו לא הכרת אותו… שמעתי איזה קול בתוכי, מנסה להקל מהמועקה. רק היום בכלל גילית מה שמו! אבל התחושה סירבה להניח לי.

 

בערב הרגשתי צורך לצאת קצת. הרחוב נראה כתמיד, הומה, ססגוני וגועש. מבחינת הרחוב – שום דבר לא קרה. אבל בכל זאת משהו קרה. המוכר שבחנות המילקשייקים שתחת הבניין שלי, עמד בפתח חנותו, מביט במכוניות החולפות, בידיים שלובות. כשחלפתי על פניו מבטינו הצטלבו. האם ראיתי אותו הבוקר בלוויה? משום מה נדמה לי שכן. מבטו כמו מסופק, נדד רגע מעבר לכביש, נעצר על מודעות האבל השחורה, ואז חזר אלי, ושנינו ידענו שכנראה חלפנו זה על פניו של זה הבוקר.

 

הוא הנהן מעט, ואמר כל כך בשקט, עד שכמעט לא זיהיתי את המילים: "מ’ניינים…"

 

לרגע לא אמרתי דבר, אז השבתי הנהון ומלמלתי: "מ’ניינים…" בהסכמה.

 

למחרת, כשחלפתי על פניו בצהריים, עמד מעבר לדלפק, משרת קונה. שוב, נפגשו מבטינו. הוא חייך חיוך קטן ואמר – או אולי שאל: "מ’ניינים?"

 

ומכיוון שלא הייתי בטוח אם זו שאלה, השבתי: "ברוך השם! ומה העניינים פה?"

 

הוא גיחך גיחוך עקום ורק הנהן.

 

מישהו עקף אותי מאחור ונכנס לחנות. רוחו של המוכר כנראה היתה זחוחה עליו. נראה שהכיר את הקונה הזה, שככל הנראה היה קבוע. "היי-היי-היי!…" קיבל את פניו, "מ’ניינים?"

 

צחוק קצר, והאיש ענה: "תודה לא-ל! ומה פה? איך הבריאות, בסיידר?" התשובה הזו, באופן בלתי רצוני, גרמה לי לצחוק. הקונה פנה לעברי. גיליתי שזה היה השכן מהקומה מתחתי.

 

"שלום!…" הוא אמר, מופתע.

 

"שלום!" אמרתי, ולא יכולתי להתאפק: "מ’ניינים?"

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")