נתתי לכם לב

 

 

רבינו הקדוש השאיר אחריו המון כתבים, אשר עליהם הוסיף רבי נתן על פיו כהנה וכהנה. הספר הקדוש "ליקוטי מוהר"ן" – שרבינו החשיבו ל"אתחלתא דגאולה" (תחילתה של הגאולה) – מלא וגדוש עניינים נשגבים, ישנם "סיפורי מעשיות" ו"ספר המידות", ה"ליקוטי הלכות" שמרחיב את היריעה – הוא ממש "מים שאין להם סוף", כמו כן ישנם שיחות וסיפורים נוספים החל מרבינו ועד ימינו.

 

אבל היכן היא ההתחלה ומה יכוון אותנו?

 

כמו אותו גר שביקש מהלל הזקן שילמדו אות כל התורה כולה על רגל אחת… כך אנו מחפשים את המפתח לעניין רבינו, שעל ידו נדע איך להתקדש והיכן לשים את הדגש, כדי לנצל את המורשת העשירה שהנחיל לדורות. ומכיוון שכל מטרת רבינו הייתה להעמידנו בקרן אורה, גם מפתח זה השאיר לנו. רבינו ציין על הפסוק "ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו, כו) ששם מרומז השם "ברסלב" (עפ"י המדרש ב"ר ל"ד, כא – חיי מוהר"ן של"ט).

 

בדיבור זה גילה לנו רבינו שכל עניינו כלול במילים אלה: ברסלב – לב בשר…

 

אם ברצוננו להבין עד היכן הדברים מגיעים, עלינו לעיין בספר יחזקאל, שם מבואר, שכאשר יבוא הקב"ה להקדיש את שמו הגדול המחולל בגויים אז: "ולקחתי אתכם מן הגויים… וזרקתי עליכם מים טהורים… ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה בקרבכם והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר".

 

קודם יקבצנו מן הגויים ויטהרנו, והשיא יהיה כאשר יהפוך את לב האבן – ללב בשר.

 

את זה בא רבינו לפעול אצלנו כבר עכשיו, שנגיע לזה בכוחות עצמנו, לתועלתנו ולתועלת כל הבריאה.

 

בספר "דגל מחנה אפרים" מפרש את הפסוק "מלאכי צבקות ידודון ידודון" (תהלים ס"ח) על פי משל: "אדם חרש עבר סמוך למקום חתונה, וראה אנשים רוקדים בהתלהבות גדולה מרוב שמחה, אבל מכיוון שהיה חרש לא שמע את צלילי הנגינה שעל ידי הכלי שיר, והיה נראה בעיניו כטירוף הדעת מה שפתאום אנשים קופצים ומקרקרים באמצע יום בהיר…" כמו כן במתן תורה נפתחו השמים וראו את המלאכים רוקדים, אבל כלל ישראל לא היו כאותו חרש, אלא היטיבו להבין שאם מלאכי השרת רוקדים – בודאי יש סיבה טוב לרקוד…

 

כמו שהחרש הנ"ל היה לקוי בשמיעתו כך, אומר רבינו, שהבריות לקויים הם בראייתם במה שקשור לעניינים רוחניים. וכן כותב רבינו (ליקו"מ קל"ג): שאור התורה (ואור הצדיק שמאיר בנו את התורה) הוא גדול מאוד, ובקל היינו צריכים לראותו, אולם העולם הזה חוצץ ומונע את ראיית האור הגדול, ולכן אלה השקועים בהבלי העולם הזה ומסתפקים בזה, אינם רואים את האור המופלג של התורה.

 

על זה כתב שלמה המלך: "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין" (משלי יז, טז), ומפרש המלבי"ם, שהכסיל הזה הקשור בעבותות תאוותיו, יודע, שאם יחזיק בחכמה – יצטרך לוותר על תאוותיו שהן כה יקרות בעיניו, והרי אין לו את הכוח לעצור ביד תאוותיו… ולכן רחוק הוא מהשגת החכמה.

 

אדם יכול לעבור את העולם כאילו היה חרש שוטה או קטן, בלי דעת ובלי להיות שייך לשום עניין בעל ערך, משום שחסר לו לב להבין. זאת, משום שאינו מתרומם מענייני העולם החוסמים את ראייתו ומונעים אותו מדברים רוחניים.

 

כמה עלינו ללמוד מיעקב אבינו ע"ה, כאשר קם משנתו במקום המקדש ואמר: "אכן יש אלקים במקום הזה ואנכי לא ידעתי", ומקשה הזוהר הקדוש: מדוע כאב לו כל כך על מה שלא ידע, מהיכן היה לו לדעת? ומתרץ, שיעקב ייסר את עצמו על ש"אנכי לא ידעתי" – שהוא היה רחוק מן ה’אנכי’, מאלוקות, מפני שעדיין לא נשא אישה, בגלל חסרון זה הרגיש שלא השיג את מה שהיה יכול להשיג.

 

הצדיק חס עלינו. הוא רוצה להעיר את ליבנו לתכלית, שלא נשקע בתרדמה של שטות, ובסוף נתחרט ונאמר: "אכן יש אלקים במקום הזה" – שעכשיו נתגלה לי במאוחר שכל העולם היה מלא אלוקות, "ואנכי לא ידעתי" – שבזבזתי את כל החיים על הבלים ושטויות, ולא שמתי לב לדעת… וכבר העיר על כך הנביא ישעיהו, שדרך העולם להסתיר את האמת, באמרו: "השמן לב העם הזה, ואוזניו הכבד, ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין – ושב ורפא לו" (ישעיה ו, י), שהעולם הזה מטיל טיפשות על האדם ומרדים את חושיו, כדי שלא יתעורר לבבו ויעשה תשובה.

 

מכיוון שאנו רואים שהכל תלוי בלב, עלינו להבין במה שונה לב החכם מלב הכסיל, ככתוב: "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" (קהלת ב). ועוד, מדוע אומרים על לב הכסיל ש"לב – אין", הרי כאן כתבו שיש לו לב? ומה הפירוש של "לב האבן" ו"ערלת הלב"?

 

בסיפור ‘משבעה קבצנים’, על ידי הקבצן כבד-הפה ממחיש לנו רבינו עניין זה בקשר ללב ולמעין, וכך הוא אומר: "וזה הלב עומד כנגד המעין וכוסף ומשתוקק תמיד מאוד מאוד לבוא אל אותו המעין בהשתוקקות גדול מאוד מאוד, וצועק מאוד לבוא אל אותו המעין וגם זה המעין משתוקק אליו". עניין מעין זה מבואר (בליקו"מ לד), שצריכים לקשר את הלב לנקודה השייך לליבו באותו עת, נקודה זו היא בחינת חכמה שצריכים למשוך לליבו, ויחס זה בין הלב למעין, שהלב צריך למשוך חכמה מן המעין, קיים באופנים שונים: התורה – נחשבת נקודה, המעין – נגד העולם שצריכים למשוך ממנה לליבם, הצדיק – הוא הנקודה לעם ישראל שצריכים למשוך ממנו אל ליבם, ואצל כל אדם – הפה שלו הוא הנקודה שדרכו מושך את הנקודה אל ליבו על ידי הדיבור, בבחינת "כתבם על לוח ליבך", וכן כל אחד צריך לקבל את הנקודה של חברו כשהם מדברים ביניהם ביראת שמים.

 

אם האדם ממלא את הציפיות ושם את תשוקתו בהשגת התכלית, אז נחשב חכם לב ובעל לב בשר, משום שליבו ריק מטרדות דברים אחרים ומוכן לקבל את החכמה. אבל אם אצלו "לבן אין", שאין מקבל מן המעין, משום שליבו טרוד בדברים אחרים ומשתוקק לדברים חסרי ערך ובטלים, אז אומר רבינו (שם): "הוא משוקע באהבות רעות, היינו חרפות ובזיונות הנקרא "ערלת לב", בחינת "שברי לוחות", ואז כשמקשה ליבו מלכסוף לתכלית, זה נקרא שיש לו לב האבן".

 

כל מגמתו של הצדיק היא שנרכך את ליבנו, שיהיה לנו לב שומע ושנקבל את עצותיו לטוב לנו כל הימים. אבל מי שאוטם את אוזניו, גורם לעצמו חרפות ובזיונות הנמשכים מערלת הלב.

 

כאן המקום לבאר, מהי לכאורה האזהרה הגדולה מפני חרפות ובזיונות הבאים מערלת הלב? האם על פי דברי רבינו הקדוש צריכים חיי האדם להתנהל על מי מנוחות בשלווה ובכבוד, הרי למדנו בתורה "קרא את יהושע" (ליקו"מ ו’) – שהיא אחת התורות הכי יסודיות – שהאדם צריך למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום ועל ידי זה זוכה לכבוד אלוקי, ואי אפשר לזכות לכבוד זה אלא על ידי תשובה, ולתשובה זוכים על ידי ששומע בזיונו וידום. אם כן, בכל מקרה, האדם צריך לסבול חרפות ובזיונות. אז מהו, אם כן, הפחד הגדול הזה מחרפות ובזיונות הבאים מערלת הלב?

 

האמת היא, שיש הבדל תהומי בין החרפות (בזיונות) שיש לאדם משום התשובה, לאלה שסובל בגלל ערלת הלב. סיבת ההבדל נעוצה בעובדה שלבעל תשובה יש לב, אבל ערלת לב היא בבחינת "לב אין", הלב הרוחני אינו פועל, האדם שליבו התעורר לתכלית, יש לו השתוקקות למעין, הוא רוצה למשוך אליו מהנקודה של החכמה. אז יש פנימיות לליבו וכוח רוחני. אפילו יסבול, אפילו יקבל חרפות כדי לטהר את הרע שנדבק לליבו – בכל זאת יצליח לקום משום שה’ יעזור לו. אבל "ורשעים יכשלו ברעה" – אפילו הרבה רשעים יחד כשיכשלו ברעה אחת, לא יקומו ממנה (משלי כד, טז, על פי הגר"א).

 

לרשע אין פנימיות בליבו, כולו ריק מתוכן, מקשר רוחני למעין החכמה, ליבו הוא כולו חיצוניות, ובוער הוא להבלי העולם, ובבוא היום בו יתאכזב מתאוותיו, מה כבר נשאר לו? הרי הוא אינו אלא שבר כלי… כמו שאמר המן "כל זה אינו שווה לי" – בגלל מעט עגמת נפש שלא קיבל את מנת הכבוד שחשב שמגיע לו ממרדכי, כבר לא היו שווים בעיניו כל הצלחותיו, כבודו, עושרו הרב ובניו…

 

אדם השרוי במצב של ערלת לב, ששקוע בהבלי העולם הזה, אסור לו להישאר במצב זה, משום שבסוף זה ימיט עליו חרפות ובזיונות (המשקפים את מצבו האמיתי), ואז לא יהיה לו את הכוח לעמוד בזה והוא עלול להישבר לרסיסים.

 

לכן מדגיש לנו רבינו את הפסוק "בפיך ובלבבך לעשותו", להפעיל את פנימיות הלב. רבינו מלמד אותנו (ליקו"מ ח"ב מ"ד סה"מ אמונה י), שהאמונה [שבלב] תולה בדיבור כמו שכתוב "אודיעה אמונתך בפי" (תהלים פט), אין לנו אלא לפתוח את פינו ואז יאירו דברינו, ואם נשכיל להעריך את האוצר הגדול שיש בכל אחד מאתנו, שעל ידי שממשיכים דיבורי אמונה לליבנו ומושכים לתוכו את נקודת הצדיק – כלומר נקודת האלוקות שמשפיע לנו הצדיק – אז שום דבר לא יוכל לעמוד נגד הרצון הטהור, ומוכרחים אנו להגיע למבוקשנו, לטהרת הלב, כמו שכתב רבינו: "אם רצונו חזק מאוד להתקרב להשם יתברך ולעבוד אותו, רק שקשה לו לשבר תאוות גופו, אזי על ידי התקרבות ואמונת הצדיקים הוא בחינת אכילה, ונאכל להצדיק, היינו שנתהפך למהותו. אך אם אין רצונו כלל לעבוד את השם – לא יועיל לו שום התקרבות לצדיקים (ליקו"מ קכ"ט).

 

העיקר תלוי ברצון! אם האדם רוצה בכנות להתקרב ולהתעלות – בכוחו של הצדיק להשפיע עליו את טבעו שייגמל מהמשיכה לעולם הזה ותאוותיו. ולא עוד, אלא שנהפך למהותו של הצדיק עצמו ויכול להגיע לכל המדרגות על ידי זה.

 

וכבר אמר רבינו ז"ל: "כי איש הישראלי נברא שיהיה לו ממשלה על המלאכים" (ליקו"מ ח"ב, א), הרי מפורש שכל אחד ואחד צריך להגיע למדרגה זו של ‘ממשלה על המלאכים’, אבל אחרי עיון בגוף התורה, רואים, שאי אפשר להגיע לדרגה זו – אלא יחיד הדורות, שהם משיגים תפילה כזו שהיא "דבר ה’", בחינת הבעל תפילה שהוא המלווה הגדול שכל צבא השמים וכל הכוחות כולם הם בחינת לווים ממנו, ואם כן, איך דורש רבינו שכל אחד ישיג דרגה זו?

 

אולם, הכוונה היא למה שכתב רבי נתן בליקוטי הלכות, שאנו יכולים להשיג את המדרגה הנכספת על ידי התקרבות לצדיק, כי אם האדם נהפך למהות הצדיק, נמצא שגם למדרגות הכי גבוהות הוא קשור.

 

וזה מה שכתב רבי נתן (ליקוטי הלכות, ברכת המזון ג, ב): "כי כל ההשפעות וכל הברכות נמשכין מהצדיק, שהוא בחינת "ויוסף הוא השליט", שהוא מקור כל הברכות וכל ההשפעות… ובלעדיו אין שום חיות בעולם, רק מה שמקבלים חיות מהצדיק, שהוא בחינת אור הנקודה שמחיה ומבטל שבירת לב, שהוא בחינת סיטרא דמותא כידוע, והצדיק מבטל בחינת שבירת לב וממשיך חיות בעולם. ואפילו שעמך כולם צדיקים – אף על פי כן אי אפשר להם לקבל השפע והברכה, כי אם על ידי יוסף, שהוא בחינת נקודה הכללית שורש נשמות ישראל, שבתחילה צריכים לקבל ממנו, ואחר כך כל אחד מחברו ואחר כך מיניה וביה. וזה בחינת ברכת המזון, להמשיך ברכה ושביעה במעיים, כי עיקר השביעה הוא על ידי ברכת המזון בעצמו, על ידי שמקשרים הלב אל הנקודה שבפה שהוא בחינת צדיק".

 

אולם קושי אחד עומד בדרכנו, אם כוונתנו להיכלל בצדיק ולהשתתף בהשגותיו ודרגותיו הרמות – הרי יהיה עלינו לעמוד בניסיונות כמוהו, כמו אברהם אבינו שעמד בעשרה ניסיונות קשים עד שנאמר עליו "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", וידוע שרבינו גם כן עמד בניסיונות קשים, ואם כך נפל פיתא בבירא…

 

אבל כאן טמונה נקודה נפלאה והיא מתבארת מדברי הזוהר הקדוש (פרשת ויצא) שמקשה – איך נקרא בנימין צדיק כמו יוסף והרי יוסף עמד בניסיון ולא מצאנו שבנימין עד בניסיון כלשהו? ומתרץ הזוהר הקדוש ואומר, שמאז שנמכר יוסף לקח בנימין על עצמו למלא את מקומו ודרגתו של יוסף, וכן עשרת בניו שנולדו לו לא קרא אלא על שם יוסף, ולכן זכה להיקרא צדיק כיוסף אף על פי שהוא בעצמו לא עמד בניסיון. מבואר מדברי הזוהר הקדוש, שמי שמתבטל לצדיק זוכה למדרגת צדיק – בלי לעמוד בניסיון כיוסף.

 

להבנת הדברים, אפשר להסביר על פי מה שכתב רבינו בתורה ק"ל (ליקו"מ), שהכוח של יוסף לעמוד בניסיון בא מכוח ענווה, משום שכל עניין פגם הברית בא מגאווה, כל עניין עמידה בניסיון הוא בזה שהאדם שובר את רצונותיו ומבטלם לרצון הבורא, ואילו בליקו"מ תורה י’ כתב רבינו שהעצה היעוצה לבטל את הגאווה שהיא עבודה זרה, היא על ידי התקרבות לצדיקים.

 

נמצא, שכאשר אדם שובר את הגאווה, על ידי שהוא מתקרב לצדיק – אזי אינו נופל מעמידה בניסיון גדול, והוא עבודה לא קטנה ממנו, משום שבשני המקרים מוכרח להכניע את עצמו לפני בוראו.

 

בדורות אלה, שזכינו להתגלות אור רבינו שחשף את האוצרות הגדולים שיש לכל אחד מאיתנו, עלינו לבקש שנזכה לנצל את האפשרויות הבלתי מוגבלות העומדות לרשותנו, וכמה חשוב מאוד שנעריך את העוצמה שבידינו ולא נזלזל בעצמנו כמו הפיל הגדול שנותן את עצמו שינהיגו העכבר (מתוך שירו של רבינו הקדוש בהקדמת הליקוטי מוהר"ן), ואם נזכה לעשות זאת יתקיים בנו הפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" – לשון יחיד המדבר על הצדיק בעצמו, "שתולים בבית ה’ בחצרות אלקינו יפריחו" – לשון רבים המדבר על המתקרבים אליו.