עכבר העיר – חלק ב

    

    

המלך האמיתי של התרבות הוא הדמיון. הפנטזיה היא המציאות. כל מערכת היחסים עם העולם והאנשים האחרים השתנתה לבלי הכר. אנחנו בקשר עם מאות חברים דמיוניים ברחבי העולם, שמצ’טטים איתנו מדי ערב, קונים חלומות ודימויים על ידי מותגים ופרסומות, אוהבים ובוכים בסרטים, מנצחים ומפסידים במשחקי המחשב.

 

הכל אפשרי. ההצגות, הספרים, השירים ותוכניות הבידור מתארים מצבים קיצוניים, מופרכים, מוזרים, מוטרפים. הסמים הקלים (והקשים…) שולחים רחוק לעולמות וצבעים חריגים. הכל נהיה מעורבב, תלוש, הזוי. חייזרים הפכו להיות חלק טבעי מהחדשות, וספקי האנרגיות והמיסטיקה חוגגים.

 
"כל התרבות הזמנית (הנוכחית) בנויה על כוח המדמה… ועל פי עלייתו של כוח המדמה ותפישתו את החיים מסתלק האור השכלי" (אורות, ישראל ותחייתו, ע"מ ל"ד).

 
הדמיון והשכל הם שני ניגודים. כשאחד הופך להיות דומיננטי, השני מתגמד ונעלם. זה מה שקורה כיום לשכל. החשבון הרציונאלי כבר לא מעניין כמעט אף אחד. הוא נשאר נחלתם של כמה חוקרים באוניברסיטה. מה שתופס את המרכז הוא הדמיון והחוויה. המערכות הפוליטיות והכלכליות, שרוצות להשתלט על הציבור ולשכנע אותו, לא פונות בכלל אל השכל. את מיטב המשאבים הם משקיעים במכונות הדמיון שייצרו תחושה נעימה וחיובית בסביבות המוצר שהם רוצים להריץ. פחות משנה מה תאמר, השאלה היא איך תאמר. הסגנון הוא המהות.

 
ההשלכות של ירידת השכל הן קשות. טיעונים איבדו את הערך שלהם. אפשר להגיד שקרים אבל באופן מרגש. לא חשובה האידיאולוגיה, חשובה העטיפה הצבעונית שעוטפים אותה. כשאין שום קריטריון שכלי אפשר להפיץ ברבים מסרים שליליים ומסוכנים באין מפריע. צריך רק תמונה ש"עוברת מסך", פסקול כובש, וזהו, הלבבות שלך. ניתן להוליך שולל מיליונים בעזרת נוסחה חושנית או שיר קליט. הפוליטיקה מתנהלת על פי הלכות זוויות צילום, הכלכלה על פי תרגילי שיווק ופרסום, האהבה בעזרת חוקי הגירוי והפיתוי, והדיבור הופך להיות משחקי מילים. הכל ב"כאילו", בלי קשר למציאות. הרוצח יכול להיות חתן פרס נובל לשלום אם רק יכתבו לו את הנאום הנכון, והפושע יכול להיות מסכן אם רק יצליחו לשוות לו מראה מעורר רחמים. השכל נרדם בשמירה.

 
התבונה, המוסר, והאמיתות הבסיסיות שחברה חיה על פיהן, נמסים בחום הקטלני של הפנטזיה הכובשת. הפער בין המציאות הריאלית לבין המציאות הוירטואלית גדל והולך. והאדם מתעורר מדי פעם מחלומותיו, ומגלה עד כמה השלה את עצמו, ועד כמה פגע בעצמו, כשהתמכר לדמיון ושכח לטפל במציאות.

 
זהו הצד האפל של עליית הדמיון. המשמעות ההרסנית שהוא טומן בחובו. אולם, במבט עומק, הסיבה שבגללה הדמיון חוזר להיות דומיננטי, היא בשורה גדולה: "כל זה (התהליך של עליית הדמיון). עצת ה’ היא להשלים את כוח המדמה, מפני שהוא בסיס בריא לרוח העליון שיופיע עליו" (אורות, ישראל ותחייתו יז, ע"מ ל"ה).

 
מי שמתבונן על קורות ההיסטוריה לא יכול שלא לחוש את המעגל שנסגר. בתחילת ימי האנושות, בתקופה האלילית והמיתולוגית, הדמיון עמד במרכז. המנוע של פולחני העבודה זרה היה דמיון חזק וכובש, שהסעיר את לבבות המאמינים, וגרם להם לחוויות של אקסטאזה דתית. הכישוף והקוסמות היו מובילי דעת הקהל, והרגש ההומה והמתפרץ הוביל את החיים. ההשלכות היו קשות: רצח, גילוי עריות, ברבריות ואכזריות, היו תופעות שכיחות בעולם העתיק.

אך לא רק גילויים שליליים הצמיח הדמיון הסוער. בעם ישראל, במשך מאות שנים, הייתה תופעה רוחנית שכיחה – נבואה. הנבואה הייתה זקוקה לדמיון חזק וכובש. הנביאים ודאי היו אנשי קודש, בעלי מידות מתוקנות וחכמה רבה, אך כל אלו לא הספיקו על מנת "להתחבר" אל רצון ה’. לשם החיבור המלא עם אלוקים הנביא היה צריך להיות ניחן בכושר דמיון מפותח. הנביא היה צריך להצליח להבין את הדימויים שהוא רואה או שומע, ולמצוא בהם מסר אלוקי. זו מעין אינטואיציה רוחנית שעל ידה היה הנביא מזהה אמיתות עליונות שאין בכוח השכל הרציונאלי להגיע אליהם.

 
מסיומה של התקופה העתיקה (עם חורבן בית המקדש) הדמיון יורד ונשכח, ועולה קרנו של השכל. הפילוסופיה היוונית, ומאוחר יותר הפילוסופיה המודרנית וההתפתחות המדעית, בזים לדמיון, ומפנים את עיקר המבט אל השכל ומסקנותיו. ההוכחה השכלית הופכת להיות חותמת האמת, הכל נקבע על פי מה שניתן להוכיח על פי החוקים הנוקשים של הלוגיקה האנושית.

בעידן השכלי ישנה כמובן ברכה גדולה של קידמה ונאורות, אבל חסר שם משהו שהאנושות היום מתחילה להרגיש את חסרונו – חסרה שם רוח חופשית, שמעבר לחשבונות האדם. האדם כמה למשהו שמעבר למה שעדשת המיקרוסקופ יכולה לקלוט ומכשירי המדידה יכולים למדוד. הוא מחפש את הממד הפנימי, הנסתר, שאותו שום ניסוי מוחשי לא יצליח לאושש. לשם חותר הדמיון. הדמיון סודק את התמונה השכלית הברורה והמכווצת, פורץ את גבולות החשיבה, ויוצא למרחבים.

 
הרב קוק, בעיניו העמוקות, רואה את עליית הדמיון לפסגת התרבות, ורואה בכך בשורה גדולה. האנושות מאסה בשכל הקר והמנתח, ומסקנותיו הקטנות. מתעורר געגוע למשהו אחר, רחב יותר, פלאי יותר. זה מה שגורם לאנושות לרצות לדמיין. אבל זה עדיין לא מספיק. התפתחות הדמיון היא שלב ראשוני בהכנה לנבואה. זו תביעה של העולם להחזיר את דמות הנביא במקום דמות החוקר. העולם צמא לבשורה שמעבר למה שהמדע הקונבנציונלי יכול להציע לו.

 
בינתיים, הדמיון השולט גורם להרבה סבל. צריך לדעת איך לעבד אותו נכון, איך לחבר בינו לבין השכל. צריך לחשוב היטב איך לא לאבד על ידי הדמיון את פירות ההשכלה, וכיצד להתקדם על ידו אל המדרגה הבאה – אל האינטואיציה והמעוף, אל רוח הקודש והחזון הנבואי.

   

   

(מתוך אתר "מכון מאיר")