מעשה מבן המלך ותרנגול ההודו – חלק ב

 

 

 

במאמר הקודם ציינו שבן המלך השתגע וחשב שהוא תרנגול הודו. רבי נחמן מסביר שזהו מצב בו נופל האדם היהודי למצב "בהמי", כאשר הוא מאבד את הדעת ונופל לתאוות בהמיות, תאוות ותענוגי העולם הזה, והופך מיהודי להודי, מבן מלך לתרנגול הודו, ונופל על ידי זה מאהבת השם. החכם שהגיע לארמון הצליח לרפאות את בן המלך.

 

* * *

 

טובי הרופאים גם לאחר מאמצים רבים לא הצליחו לרפאות את בן המלך ולשכנעו כי אינו תרנגול הודו, ובן מלכים הוא. וזאת משתי סיבות עיקריות:

 

הראשונה – משום שהרופאים נשארו במעמדם ולא היו מוכנים "לרדת" אליו, אל בן המלך, ולנסות להרימו ממקומו.

 

השנייה – משום שהרופאים ניסו להפוך את בן המלך ולהרימו בבת אחת ממצב של "תרנגול הודו" למצב של "בן מלך".

 

לעומת זאת, החכם התנהג בדרך שונה לחלוטין. ראשית, "ירד" החכם אליו והראה לבן המלך שאף הוא כביכול "תרנגול הודו" כמוהו, וממילא יכל ליצור עימו קשר והידברות, ואז אמנם "העלה" החכם את בן המלך ורפאו, אך לא בבת אחת, אלא לאט לאט, מדרגה אחר מדרגה, וטרח תמיד להסביר לו שעל ידי שיתלבש ויאכל מאכלי אדם וכו’ אינו מפסיד את "מעמדו" כתרנגול הודו, עד שרפאו לגמרי.

 

החכם המוזכר בסיפור מעשה זה מרמז על צדיק האמת שבכל דור ודור, העוסק להוציא את עם ישראל בכלליות וכל אחד ואחד בפרטיות מגלות הנפש והגוף בה הוא נמצא, ולרפאותו ממחלות הנפש בהן הוא חולה, כגון: מחלת הגאווה, העצבות, העצלות, הכעס, התאווה, החמדנות וכו’. לשם כך "מוריד" עצמו הצדיק ויורד אלינו ממרום המעלות העליונות ביותר עד דיוטא התחתונה והשפלה ביותר בה נמצא כל אחד מעם ישראל, בניו של מלך מלכי המלכים, ושם משתדל הצדיק ומאיר לו במקומו ומטעימו מאור האינסוף לפי יכולת קיבול כליו. כך מעלהו ומרפאו מעט מעט, עד שזוכה ונרפא לגמרי.

 

כך התנהג הקב"ה עם יעקב אבינו כאשר הוצרך לרדת לגלות מצרים, הבטיחו הקב"ה: "אנכי ארד עימך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה…" (בראשית מו, ד). (וכאשר ירד יעקב אבינו למצרים עם שבעים נפשות ביתו, אז החלה גלות מצרים שהיא האב טיפוס לכל שאר הגלויות, בכלליות אצל כלל ישראל ובפרטיות אצל כל אחד ואחד). ועניין זה מרומז בסיפור המעשה כאשר המלך הצטער על מצבו בנו שחלה. ועל זאת דרשו חז"ל את הפסוק: "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג, ט), וכן על הפסוק: "…עימו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו), שהקב"ה אף הוא כביכול גולה עימנו בגלות ומשתתף בצערנו.

 

כך בעצם הוא נותן לנו את האפשרות לצאת מן הגלות, היות וכאשר נופל האדם לעבירות או לתאוות בהמיות ונמצא בגלות הנפש, הרי מעצם הידיעה שהקב"ה אף הוא נמצא איתו שם במקומו, יוכל להתעודד ולקום מנפילתו. והבטחה זו מבטיח הקב"ה לכל אחד ואחד: "אנכי ארד עימך מצרימה…" – אל דאגה! ולאחר מכן דואג להעלותו משם על ידי הצדיק לאט לאט, ולכן נאמר: "…ואנכי אעלך גם עלה", כלומר, עליה אחר עליה במתינות ובסבלנות.

 

רבינו כותב בספרו "ליקוטי מוהר"ן" (ל’): "השגות אלוקות אי אפשר להשיג כי אם על ידי צמצומים רבים, מעילה לעלול, משכל עליון לשכל תחתון, כמו שאנו רואים בחוש שאי אפשר להשיג שכל גדול כי אם על ידי התלבשות בשכל התחתון… וצריך כל אחד לבקש מאוד מלמד הגון כזה, שיוכל להסביר ולהבין אותו שכל עליון וגדול כזה, דהיינו השגות אלוקות, כי צריך לזה רבי גדול מאוד מאוד, שיוכל להסביר שכל גדול כזה על ידי השכל התחתון כנ"ל, כדי שיוכלו הקטנים להבינו… כי כל מה שהוא קטן ומרוחק ביותר, צריך מלמד גדול ביותר, שיהיה אומן כזה, שיוכל להלביש שכל עליון כזה, דהיינו השגתו יתברך שמו, לקטן ומרוחק כמותו, כי כל מה שהחולה נחלה ביותר צריך רופא גדול ביותר".

 

לכן החכם המוזכר בסיפור המעשה "הוריד" עצמו כל כך, התפשט וירד מתחת לשולחן, וזאת בכדי שיוכל להידבר עם בן המלך. כך הצדיק מוריד עצמו ומצמצם מאוד מאוד את אור האינסוף שהשיג, ומאיר לאדם שם במקומו הנמוך מאוד והמטונף, עד שגם האדם המגושם והמזוהם ביותר גם הוא יוכל להשגי השגות אלוקות. לכן ציוה הקב"ה למשה רבינו אחרי שעם ישראל חטאו ועשו את עגל הזהב: "לך רד כי שיחת עמך"… כלומר, כעת מוכרח אתה לרדת מגדולתך כדי להעלותם מנפילתם.

 

אך כאמור העליה מוכרחה להיות במתינות ובסבלנות, ולכן שאר הרופאים לא הצליחו לרפאות את בן המלך, משום שהם, כאמור ניסו להעלותו בבת אחת ממצב של תרנגול הודו ולהופכו לבן מלך, וזו הסיבה שנחלו כישלון חרוץ, אך החכם כאמור העלה את בן המלך לאט לאט ובסבלנות עד שרפאו לגמרי.

 

בעניין זה אמר פעם רבינו: "אנשי העולם אומרים שאם האדם כבר אוכל בשר חזיר, אזי שינטוף שומן החזיר על זקנו. ואני אומר, שאם האדם כבר אוכל בשר חזיר אזי לכל פחות שלא ינטוף שומן החזיר על זקנו" (שיח שרפי קודש, ח"ב, סעיף ל"ח). כלומר, דעת "אנשי העולם" היא שאם כבר נפל האדם לעבירות חמורות, מה התועלת בכך שיתאמץ להתגבר על העבירות הקלות, הרי בין כך ובין כך נפל לתהום עמוק וחבל על מאמציו ההולכים לשווא. אך דעת רבינו אינה כך, אלא אדרבה, היות ועל העבירות החמורות והקשות אינו יכול להתגבר, ואמנם נמצא הוא במקום נמוך ושפל מאוד מאוד, אך על כל פנים שישתדל להתאמץ ולעלות אפילו מעט ממקומו השפל, וכך יזכה, אט אט, לעלות ולצאת מאפילה לאורה.

 

ובאמת, כל מה שנדרש המאדם לעשות הוא, להשתדל ולנתק את עצמו ממקומו ולזוז כלפי מעלה מעט מאוד כעובי חוט השערה. אך מדוע, באמת, רוב רובו של העולם אינם מתנהגים כך? זאת משום שנדמה להם שצריכים הם לעלות ממדרגתם השפלה והנמוכה ולהגיע לרום המעלות בבת אחת, כאותם רופאים שניסו להפוך תרנגול הודו לבן מלך בבת אחת, ולא די שאינם מצליחים לעלות, אלא אדרבה, נשארים במקומם או שיורדים מהם מטה מטה.

 

לפי זה, ניתן להבין יפה את דברי חז"ל: "דרש רבי יהודה, לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: ‘היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה’, ורשעים בוכין ואומרים: ‘האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה…" (סוכה נ"ב).

 

ובאמת, מהו היצר הרע, הר גבוה או חוט השערה? אלא, לצדיקים הראו על מה זכו הם להתגבר עד כה על "הר גבוה", ואילו לרשעים הראו על מה היה נדרש מהם להתגבר בשעת הניסיון – על יצר הרע דק וחלש כ"חוט השערה", ורק זאת נדרש מהם לעשות ולהתאמץ – להזיז עצמם ולהתנתק ממקומם כחוט השערה.

 

רבי ניתן זי"ע כותב בספרו "ליקוטי הלכות" (חלק יורה דעה, הלכה ראשית הגז, ה"ד אות ב): "…וזה ששיבח ה’ יתברך את עם ישראל, ‘שערך כעדר העיזים שגלשו מהר גלעד’ (שיר השירים ד, א) ופירש רש"י: ‘אף הריקים שבך חביבין עלי’ וכו’. וכן פירש לקמן (ו, ה) על הפסוק ‘שערך כעדר העיזים’ – בקטנים ורכים ודקים שבכם יש שבח הרבה’. נמצא ש’שערך’ מרמז על הגרועים והפחותים שבישראל שגם הם יקרים מאוד בעיני ה’ יתברך, כי מוצא גם בהם שבח הרבה על ידי נקודות טובות שמוצא בכל אחד ואחד מהם. ועל כן נקראים בשם ‘שערות’, כי זה עיקר שבחם מה שמוצא בכל אחד מהם בחינת ‘שערות קדושות’ הרבה, דהיינו מה שכל אחד מהם מנתק עצמו בכל פעם ‘כחוט השערה’ לה’ יתברך, או לדברים הנוגעים לעבודתו יתברך, שזה יקר מאוד אצל ה’ יתברך… דהיינו, על ידי שהאדם מנתק את עצמו כחוט השערה מגשמיותו לה’ יתברך, דהיינו, כשהוא במיצר גדול והתאוות והסיטרא אחרא (צד הטומאה) מתגברים עליו כמו שמתגברים, עד שאין לו דרך לנטות ימין ושמאל, בבחינת ‘כל רודפיה השיגוה בין המצרים’, עד שנדמה שאפסה התקווה ח"ו, והוא בעוצם דחקו ומיצרי נפשו פונה לה’ יתברך, וצועק אליו יתברך מן המיצר, בחינת ‘מן המיצר קראתי י-ה’, אף על פי שמה שמפנה עצמו לה’ יתברך הוא רק כחוט השערה הוא יקר בעיני ה’ יתברך…"

 

זה תלוי בכך שהאדם בכל פעם ינתק עצמו מעט ואפילו מעט מאוד כעובי חוט השערה! ובזאת יזכה לעלות מגשמיותו ומתאוותיו הרעות.

 

אך נשאלת השאלה – אם התיקון הוא כה פשוט וכה קל, מדוע בכל זאת רוב רובם של בני האדם ממשיכים לשקוע בתאוותיהם ובגשמיותם? התשובה לכך היא, היות וכולם רוצים להגיע לשלמות ואינם מוכנים להתפשר על שלמות חלקית. וזאת משום שנשמות ישראל נלקחו ממקור השלמות האינסופית שהוא הקב"ה, שהרי כל יהודי נשמתו היא חלק אלוקי ממעל וכולם שואפים לשוב לאותה שלמות המכונה "בן המלך" (כנזכר במשל), וממילא שלמות חלקית אינה מספקת אותם. אך כשם שאי אפשר להגיע לפסגת הסולם בבת אחת, וצריכים לטפס ולעלות על שלבי הסולם אחד אחרי השני, כך אי אפשר להגיע לשלמות המיוחלת בבת אחת, ולכן צריך האדם להתחיל ולהרים עצמו ממקומו מעט מעט, עד שיזכה להגיע שוב לתכלית.

 

עוד בעניין זה כותב רבי נתן זי"ע (ליקוטי הלכות, יורה דעה, הל’ תרו"מ ה"ג): שעיקר המניעה המונעת את האדם מלהתקרב ולעבוד את ה’ יתברך, היא המניעה המכונה "ריבוי האור". כלומר, היות והאדם משער בליבו את גדולת ה’ יתברך, והוא מתלהב מאוד לעבוד את ה’, אך נדמה לו שצריך הוא לפרוש לגמרי מכל תענוגי וענייני העולם הזה ולהקדיש את כל כולו לעבודת ה’, ואמנם מחשבה זו ורצון זה יפים וטובים הם מאוד, אך בסופו של דבר לא די שאין האדם מקיים זאת, היות והוא רואה שאין ביכולתו לעשות כל כך הרבה, ולכן אינו עושה כלל ונשאר "מתחת לשולחן".

 

כלומר, הרעיון של הרופאים להפוך את בן המלך ממצב של תרנגול הודו, – שהוא המצב השפל ביותר, למצב של "בן מלך" – שהוא המצב הנעלה ביותר, הוא הוא שגורם לבן המלך להישאר למטה "מתחת לשולחן".