הטעות האופטית של החומר

שכה מדגדגת לי?

 

 

מבלי להיות פילוסוף, אולי תוכל לענות על השאלות הבאות:

 

שאלה מספר 1: אתה עומד באצטדיון בו ניתן לאכלס 100,000 צופים. בכל יציעי האצטדיון פזורים מושבים צהובים וירוקים, ושאלתנו אליך: האם האצטדיון מלא מושבים?

 

אתה רואה. מבלי להיות פילוסוף, אתה עונה בבטחה – כן. האצטדיון מלא מושבים. תשובתך נכונה.

 

שאלה מספר 2: באותו אצטדיון לא הושמו עדיין המושבים, ו-10 מושבים בלבד פזורים ביציעיו. האם האצטדיון מלא מושבים.

 

אתה רואה. מבלי להיות פילוסוף, אתה עונה בבטחה – לא. האצטדיון ריק (כמעט) ממושבים.

 

שאלה מספר 3: עכשיו קצת מאמץ בבקשה… הגיע היום בו המציאו המדענים מושב המסוגל לנוע במהירות שיא ולספק במרוצתו לכל הצופים יכולת לשבת כאילו קיים מושב תחתיהם. זהו מושב פלסטיק בודד, הנע במהירות עצומה, כמעט במהירות האור, ומאפשר לכל 100,000 הצופים לשבת בנוחות (כל עוד אין אירוע מסעיר על כר הדשא) ולצפות במתרחש.

 

נווווווווו? מה תאמר עכשיו? האם האצטדיון ריק ממושבים או מלא במושבים?

 

כדי לתת את התשובה הנכונה, קרוב לודאי שתחשוב מעט, ותבקש ממני להגדיר את תכלית שאלתי: האם אני רוצה לדעת אם האצטדיון מלא בפועל בספסלים או אם הוא רק "נראה" מלא.

 

התשובה היא כמובן, שהוא רק "נראה" לנו מלא. לו יכולנו להניח את האצבע שלנו עליו, היא הייתה נחה בו.

 

המציאות ההיפותטית של כסא המסתובב ויוצר בסחרורו אשליה אופטית, אינה דמיונית וחריגה בעולמנו הפיזי. נהפוך הוא. בסמוך תיווכח לדעת שהמציאות השלטת בעולם החומר היא שכמות זעירה של חומר יוצרת מצג שווא מנופח של מסות גדולות. רק באמצעות משל זה תבין את האשליה האופטית אותה יוצר החומר.

 

ומבלי לאבד את אפקט ההפתעה, ניגש מיידית לדוגמא המציאותית הראשונה: לא יקשה לתאר את תדהמתך לו עמדת ליד קיר אבנים, ואוחז בידך מקלע צבאי ומתוך 300 כדורים שתירה לעברו, יחצו את הקיר כ-250 כדורים. מדהים, לא?

 

תתקרב לקיר. תמשש אותו, תבחן אותו ולא תפיס דעתך כיצד הפלא מתרחש. אלו אבנים אמיתיות, הכדורים אמיתיים ובכל זאת הם חודרים אותו כעבור ענן קלוש.

 

תחושה זהה לחלוטין הייתה נחלתו של הפיזיקאי הנודע ר. רותפורד, בראשית המאה הקודמת, הפגיז רדיד זהב באטומים. על גבי המסך הפלורוסנטי שהציב מעברו השני של הרדיד, נצנצו טביעות אצבע של האלקטרונים שכאשר פגעו בחומר הפלורוסנטי – האירו אותו. הם חצו את רדיד הזהב "כמו נחיל יתושים הזורם מבעד לרשת מחוררת".

 

ניסוי זה היה השער להבנה הפיזיקאלית המודרנית של מבנה האטום. אם עד אז חשבו שהחומר הוא חומר אטום ולכן שלטה התיאוריה של תומסון ואחרים שדימתה את האטום לעוגה ואת האלקטרונים לצימוקים המפוזרים בעוגה, חולל רתפורד מהפכה והתחילו להבין שאבן היסוד של החומר – חלולה.

 

קשה לתאר עד כמה החומר חלול, רק נרמוז שהיחס בין 10 כסאות הנדמים כממלאים אצטדיון מלא, קטן מאוד ביחס למציאות האטומית…

 

לו ביטלנו את הכוח המטיס את האלקטרונים ושללנו את הכוחות המגנטיים השוררים באטום, וכך יכולנו לצופף ולהדביק את כל גרמי האטום – היינו יכולים להכניס את כל הנבראים בגלובוס לתוך דירה אחת!!!

 

ומיד ישאל השואל, הרי אנו חשים בחומר, הוא קשיח ובלתי עביר, כיצד בכל אופן נוצרת תופעה זו?

 

את התשובה כבר סיפקנו לעיל, בשאלות הפתיחה למאמר. "נדמה" לנו שיש כאן חומר. בפועל, כל מה שאנו מכנים בשם "חומר" חלול ברובו המוחלט. התעופה המהירה של האלקטרונים סביב האטום יוצרת לנו את "מאחז השווא" כאילו יש כאן חומר.

 

לא נרפה מומנטום ההפתעה בו אחזנו, ונמשיך לדוגמא הבאה. נמיר את כיול כלי-המדידה שלנו ממיליארדית של מיליארדית המילימטר למיליארדי קילומטר.

 

עם רדת החשיכה, נפרשת לעינינו מפת השמים. כוכבי לכת וכוכבי שבת מטיילים בשמי רום. חלק מסוים מהצופים יודעים להצביע על 3-4 כוכבים בשמם, מעטים מכירים עוד מספר בודד של כוכבים, ובודדים מכירים שמות עשרות כוכבים.

 

האם אנו יכולים על סמך ראייתנו לצייר את מפת הכוכבים המדויקת? האם כל נקודה נוצצת מציינת כוכב אחד?

 

לחלוטין לא.

 

נקודות רבות הנדמות לנו ככוכב הם בעצם "זוגות כוכבים". כן, גם לכוכבים חשובה הזוגיות והם לא אוהבים לטייל לבד…

 

ישנם כוכבים שקיימים אבל אנו לא רואים אותם! אלו המכונים בפי המדענים – "החורים השחורים". אלו כוכבים בעלי כוח משיכה כה עצום המושך את כל חלקיקי האור שלהם פנימה למרכז הכוכב, וכך כלפי חוץ הוא לוטה כולו. כך יכול להיווצר תיאורטית מצב, שחללית תטוס בחלל ותתקע בחור שחור כיוון ששום אסטרונום לא ראה אותו.

 

ויש נקודות בשמי רום הנראות לנו ככוכב אבל למעשה זהו אור המגיע אלינו מגלקסיה שלמה! גלקסיה היא צביר של מיליארדי כוכבים המתקבצים סביב מרכז משיכה אחד ונעים סביבו. (אנו חלק קטן מאוד מגלקסיית "שביל החלב").

 

בגלאקסיות רבות, סדורים מיליארדי הכוכבים בצורה של דסקית, משהו הדומה לחומר נפחו של מטבע כסף סטנדרטי…

 

למרות המתבקש שעקב מסיבתם סביב מרכז משיכה אחד, ינועו הכוכבים בנפח כדורי, בכל הזוויות והכיוונים, הם שוהים במרחב מוגדר מאוד. תופעה זו הפליאה מאוד את המדענים. עם כוח משיכה מרכזי אחד, האוחז את הכוכבים מלהינתק ממנו, היו הכוכבים צריכים לנוע במרחקים קבועים אבל בחופש מסלולי בכל זווית שהיא. חלקם אופקיים, חלקם אנכיים ואחרים במעגל אלכסוני. מה מניע את כולם לנוע באותה זווית מצומצמת היוצרת את תצורת הדסקית? עדיין אין לכך הסבר מדעי מניח את הדעת, אבל חישובים מתמטיים קיימים. ישבו האסטרו-פיזיקאים וחישבו מהי עוצמת הכוחות הנחוצים כדי לשמור על מערך הכוכבים הספציפי? חישבו ומצאו שכדי לשמור על צורתה פועלים על הגלקסיה הזאת כוחות פי 10 מעוצמת הכוחות הפיזיקאליים המתקיים בגלקסיה! כלומר, קיימים כוחות בלתי ידועים, בעלי עוצמה אדירה פי 10 מזו של כל הגלקסיה, הפועלים עליה.

 

היכן הם? מה הרכבם? איש לא יודע.

 

וכך הולכת רשימת ה"בלתי נראים" ותופחת. אם נסכם את רשימת הנסתר, מתגלה שגם במה שהיה נראה עד כה ברור ומוחשי, מוצק ומוחלט – הנסתר רב על הגלוי, והאין מאפיל על היש. הקשיחות של החומר היא רק למראית עינינו, אבל בפועל החומר הוא אבק דק, קלישות נבובה של חלקיקים קטנים, בכל מערכת ביחסיות לגודלה. החומר, כפי שאנו קולטים אותו בחושינו ואף בהשגותינו השכליות – אינו מה שהוא באמת.

 

* * *

 

היהדות מתבוננת על החומר כ"צורך". כהכרח. כחלק מתכלית הבריאה שמצטרף לחיינו כאמצעי לתכלית נשגבה. כמי שנוצר ככורח, מועט שבמועט הוא . הוא תופס רק את שצריך ולא יותר.

 

החומר בתולדתו, מקובע מבלי יכולת לצאת ממסלולו הטבעי אסור בכבלים, וייעד הבורא את האדם נזר הבריאה למקשר בין רוח לחומר, מעצב ומשנה לחומר את צורתו – צורה המייעדת אותו לתכליתו הרוחנית. והאדם, ברצונו מאריך וברצונו מקצר, עת סותר ועת בונה, ובשל מרכזיותו של האדם, התקין הבורא ביציר כפיו יכולות להתחבר לרוח, ומנגד יכולת להתחבר לחומר.

 

חלקים מהחומרים ישמשו לנו כגורם מרומם בו החומר הוא מרכיב המצוה.

 

עצי הסוכה, ארבעת המינים והשופר הם חומר שהאדם עיצבו לכלי עזר לקיום מצוה ובלעדן לא יתכן קיומה. עור הבהמה הופך בעיבוד נכון, ובתנאי שילווה בכוונת האדם המעבדו לשם המצוה ליריעות ספר תורה ותפילין, עליהם ייכתבו אותיות מחומר נוזלי המזוקק מן הצומח לחפצי קדושה היקרים לכל יהודי, והמשפיעים עליו אוצרות וטללי רוח, כי עולמנו תרכובת חומר ורוח מלפפתו.

 

השקפתו של היהודי על החומר שונה מזו של הפילוסוף. בעוד הפילוסוף ישאף אך לחיי שכל ולהינזרות אבסולוטית מהבריאה, היהודי מחויב לחיות את החומר ולנצלו לעבודת בוראו. לו חפץ הבורא בהתנתקות מהחומר, לשם מה יצרו?

 

החומר הוא רק הכרח ומבטא את ההתגלות של תהליכים רבים רוחניים. כזה הוא גוף האדם. (או כפי שנהגו לכנותו עובדי השם בדרך זלזול "שק עצמות"). טעות עגומה לחשוב על עשרות קילוגרמי הבשר עצמות וגידים (הקרובים במשקלם הסגולי למשקלו הסגולי של החמור…) כאילו הם מרכיבי הישות, הנפש, האישיות והמהות של האדם כפי שביכרו לחשוב קברניטי המטריאליזם. החומר הינו אך התחנה הסופית והזרוע הביצועית של תהליכים רוחניים מורכבים המתרחשים בחלקיו הרוחניים של האדם והם שמורים לו כיצד לנהוג.

 

אקצין ואציג כפן נוסף בתפיסתי את החומר ואטען שגם בשר/עצם מוח האדם, המרכיבים את מושא המחקר המדעי הנשגב ביותר ונחשב לאיבר המשוכלל ביותר הידוע בעולם ותכלית האדם, הם רק מכשירים בידי הנפש והנשמה השורים עשרות מונים ביכולותיה ועוצמתה. הוא הפלטפורמה והתשתית דרכה מתחברים שאיפותינו הנפשיות לחומר.

 

בדורנו, עם התפתחות המדע והבנה שפעולות וגרמים רבים אינם נצפים ונקלטים בחושינו, איני צריך להתבייש במחשבה זו. ואדרבא, אני יכול להשתבח ולהתגאות במחשבה צופה פני עתיד וחדשנית. יבוא יום ויסכימו כולם שהמוח אינו מייצר עצמאית תובנות אלא מעבדם וממיינם.

 

אז מה השכלנו? שכל החומר הוא רק ביטוי לעוצמת הרוח?

 

אז אם התחלנו בקצת פילוסופיה, נסיים בשאלה קטנה וטורדנית. למה, כטענת שלמה המלך החכם מכל, העושר לעשיר לא מניח לו לישון? מה פשר יצר הרדיפה אחרי החומר? מה יש בה במכונית או הווילה של השכן, שכה מדגדגת לי?

 

"ואשר כתבת כי בני גילך שהיו חבריך בימי נעוריך להבלים ותעתועים, הם השיגו חיל ושכבי אדינרי (שוכבים על דינרים, כינוי לעשירים), אל יקנה ליבך בחטאים, וחוץ ממה שיש לך ברוך השם להתהלל עם נחלתך בעמלך בתורה הקדושה ובספרי מוסר, אשר רק בזה יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, ויפה שעה אחת מ"באר מים חיים" (ספר חסידות) ומשאר ספרי צדיקים מכל הונם ורכושם, אשר בודאי ליבם ודעתם רחוקה מזה, אלא אפילו במילי דעלמא (דיבורי העולם הזה) אל יעלה עליך רוח הקנאה, כי האדם יראה לעיניים ואינו יודע מטמוניו של חברו, ומי יודע אם אין מתקנאים בך. האתה יודע רזי עולם, כמה אנחות ודאגות סובבות אותם מכל צד?! ואם היו מגלים לפניך מסתורם, לא תחפוץ להחליף אותך עימהם, גם אם יתנו לך ביתם כסף וזהב…"

 

מתוך מכתב מאת הגהצ"ר בן ציון הלברשטאם מבובוב, שנהרג על קידוש השם בשואה בשנת 1941. זהו מכתב תשובה לחסיד המתלונן על קשיי פרנסה ומובלעת בו קנאה על חבריו ש"הצליחו".

 

      

(מתוך "עת לחשוב" גליון מס’ 92)