הקנאה – חלק 2

   

     

מדוע מצויה המחלוקת דווקא בעם ישראל? מדוע עוצמות המחלוקות בחברה הישראלית כה חריפות, בתוכן ובסגנון הדיבור, בהתבטאויות קשות ותקיפות וביצירת וצבירת כעסים ומשקעים כה רבים בתוכנו פנימה?

 

ובקיצור, מדוע אנו כה קנאים בעומדנו על דעותינו ויהי מה?

 
במאמר הקודם, הזכרנו שמקורה החיובי של מידת הקנאה היא קנאת האדם לעצמו. הוא אינו מקנא במה שיש לחברו אלא מקנא לעצמו במה שעדיין אין לו. אם כן, מידת הקנאה "באה מהכרת האדם את עצמו בתור פרט לא בתור איבר מאיברי הכלל" (הרב קוק עין איה שבת א עמ’ 16).

 

כאן עלינו לדעת שיש שני הבדלים עקרוניים בין עם ישראל לאומות העולם א. בעם ישראל יש באמת כלל ובאמת יש פרט. ב. לעומת זאת, באומות העולם אין לא כלל ולא פרט.

 
הכלל: באומות העולם הכלל הוא כלל של "שותפים" – המאגד והמחבר בין הפרטים. קבוצות של אנשים פרטיים יצרו כללי התנהגות משותפים של זכויות וחובות, שמאפשרים לכל פרט לממש את צרכיו האישיים במסגרת הקבוצה, כשהוא גם משלם ‘מחיר’ אישי לטובת הקבוצה. לחברות כזאת קרא הרמב"ם "חבר תועלת" והרב קוק קרא להם "שותפים".

 

אולם בעם ישראל הכלל שונה לגמרי. אין מטרתו לספק צרכי כל יחיד ואין הוא נוצר מרצון הפרטים אלא הוא מעליהם ובשורשם. זהו כלל המגלם ערכים אלוקיים מהותיים, אינו נוצר מהתאגדות הפרטים אלא מעצמו מעניק להם את כוחו. הרמב"ם קרא לו "חבר מעלה" והרב קוק – "ציבור". הכלל בעם ישראל לא בא לשרת את הפרטים אלא הפוך. כל פרט בעם ישראל הוא כלי ואמצעי לגילוי הערך הכללי שבאומה על ידי מימוש ערכיה ומסריה.

הפרט: כאשר אנו מדברים על הפרט והצלחתו בחיים כפי הגשמת שאיפותיו, אין ספק שלכל הצלחה מעשית קודמת איזו תפישה רעיונית השקפתית. אין זה משנה מהו הרעיון ומהי ההשקפה, אם היא בעלת ערך אמיתי או לו, אם הרעיון נצחי או מזדמן וחולף, אם הוא עמוק או שטחי, ישר או מעוות. המשותף לכל אלה, שלפני כל פעולה ומעשה נמצאת המחשבה היוזמת, המניעה והמדרבנת את כל המעשים. גם אדם המשועבד לסיפוק יצריו הנמוכים – הגופניים והנפשיים, בהם הוא משקיע את כל כוחותיו ואת כל מרצו וזמנו כגון אכילה, שינה, כבוד, אגו וכו’ – רואה בכל אלו חשיבות ועל כן הוא נותן להם מקום מרכזי בחייו.

 
לפיכך ברור שאמנם מצד אחד נכון הוא שכאשר אנו עוסקים בפרט, ביחיד, כל אחד הוא לעצמו, כל אדם הוא אינדיבידואל, אך מצד שני נכון לומר שהרבה פרטים-אנשים יחידים נכללים בכלל אחד המשותף להם, כלל הנובע משותפותם הרעיונית-השקפתית המחברת אותם יחד, והיא העומדת בבסיס התנהגותם והתנהלותם המעשית.

לפיכך כל פרט ופרט, כל אחד ואחד מבני האדם, קשור באופן רעיוני לאנשים אחרים שעם השקפתם הוא מזדהה. וממילא הוא והם שייכים לקבוצה אחת בין אם הם מכירים זה את זה ובין אם לאו.

 

החברה האנושית בנויה אפוא מקבוצות שונות, כל קבוצה ורעיונותיה ערכיה ומסריה. כך למשל יהיו קבוצות של: תאבי האכילה, משועבדי יצר העריות, אנשי השכל והמדע – כל אחד לפי תחומו: הסוציאליסטים, הקומוניסטים, קבוצת לוחמי זכויות אדם, קבוצת שואפי החופש וכן הלאה, ויתחלקו לתתי-קבוצות ותתי תתי-קבוצות עד שבסופו של דבר נגיע לחלוקה מִגְדָרִית מדויקת.

 

אך כאן אנו מגיעים לענייננו. כל הפרטים-האנשים השייכים לרעיון אחד ולקבוצה אחת אינם שונים זה מזה ביחס לאותה השקפה שאתה הם מזדהים. אין הבדל אם יש מאה לוחמי זכויות אדם או מיליון. מיליון קומוניסטים או שני מיליארד, כולם לוחמים ונאבקים למען אותו הדבר בדיוק. כל אחד אמנם מבטא זאת באופן חיצוני בצורה שונה כפי אופיו ויכולותיו, אך זהו הבדל טכני ולא תוכני-מהותי. אותו רעיון ואותה ההשקפה אינם תלויים בשותפותו של פלוני ואינם משתנים עמו או בלעדיו. לא משנה כלל אם הוא שותף, בקבוצה או לא, כי כל שותפותו הנה חיצונית, דרך ביטוי מעשית שונה מחבריו, אך ביחס לרעיון עצמו הוא זהה לגמרי לחבריו האחרים שבקבוצה. זהו הפרט אצל אומות העולם שמצד האמת איננו פרט כי אינו מביא לידי ביטוי אמיתי את הרעיון המהותי שלפי עניינו האישי של כל יחיד מהקבוצה.

 

לעומת זאת בעם ישראל המציאות הפוכה בתכלית.

 

כולנו שייכים לתורה, כולנו מחויבים במצוות. יש בינינו מכנה משותף ברור וחד משמעי, אך לכל אחד האות שלו בתורה. מתוך גילוי המשותף, על כל אחד מאתנו מוטלת האחריות והחובה, כי יש בנו היכולת, לגלות צד אחד בתורה כל אחד לפי אופיו ואישיותו. לכל אדם צד בתורה שאם הוא לא יגלה אותו, איש לא יעשה זאת במקומו. זוהי הגדלת התורה באמת, ועל כן נוהגים אנו לומר ‘שתזכה להגדיל תורה ולהאדירה’ באמת ממש (עיין אורות התורה ב, א – תורה לשמה).

 

קשה להסביר ולבטא זאת במילים, כי הגילוי הרוחני האינדיבידואלי של כל יחיד בישראל כל כך עמוק, מהותי ופנימי, שאי אפשר להעלותו על שפה וספר. כל אחד מאתנו מגדל את התורה ממש, מגלה בחינה אחרת ברעיון האינסופי הנקרא תורה. לכן מצויה כל כך מידת הקנאה וממילא המחלוקת בישראל.

 

כל אחד מאתנו הוא עולם מלא כשלעצמו באמת, האדם חייב באמת לומר "בשבילי נברא העולם" ועל כן, ברצותו להשלים ולגלות את עצמו בקנאתו לעצמו, מתעורר גם חברו בקנאתו לעצמו ולהשלמתו, וממילא ‘סלולה הדרך’ אל המאבק והמחלוקת.

 

"ביחוד כוח הקנאה יש לו מקום להתגבר באומה הקדושה והאדירה… כי האומות… אין לכל איש פרטי שבהם ערך מיוחד לעצמו במטרת החיים. אמנם המטרה הכללית הפעולה לטובה בהגדלת הטוב, תצא מכלל האומה או המין… אמנם עם ה’ התנשאו למידה זו שהם ככוכבי השמים (כל אחד בפני עצמו) שלכולם בשם יקרא, כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם… עד שחיי הפרט מצד עצמם יש להם תכלית נכבדה ונשגבה, אמנם על גביהם עולה תעודת הכלל שהיא ברוב יתרון יתר שאת באין ערוך מתעודת חיי הפרט. אבל מתוך שתעודת הפרט יש לה מערכה שלמה ונצחית, על כן מידת הקנאה שמקורה בהתגדרות הפרט, צריכה למצוא לה מקום בישראל ביותר…" (הרב קוק עין איה שבת א, עמ’ 16).

 

אך כיצד נתמודד עם מידת הקנאה הישראלית בדרך הנכונה? על כך אי"ה במאמר הבא.

    

    

(מתוך אתר "מכון מאיר")