הקנאה – חלק 4

    

     

אנו עוסקים בארבע דרכי ההתמודדות עם תכונתנו המיוחדת – מידת הקנאה הישראלית הטבועה בנו, כטבע וכאופי.

 

במאמר הקודם עסקנו בדרך ההתמודדות הראשונה, בהכרה ובידיעה שכל המידות כלולות בנו. המידות הקשות מצד אחד, כקנאה, עזות, עקשנות וכדומה, ומצד שני המידות הטובות, כביישנות רחמנות, גמילות חסדים ענווה וכדומה. ממילא ברור שביכולתנו לגלות את כלל המידות בצורה מאוזנת ומתוקנת מבלי להיגרר לאחד הקצוות, מה שיכול להביא לנזקים קשים.

 
הפעם נעסוק בדרך ההתמודדות השנייה והיא – התורה והמצוות.

 

 

על מנת לכוון נכון את המידות הקשות נתן לנו הקב"ה שתי מתנות טובות:

 
התורה

 

כידוע האדם כולל בקרבו שלושה כוחות מרכזיים. הגוף – הבא לידי ביטוי במעשים ובפעולות. הנפש – הבאה לידי ביטוי במידות, ברגשות ובנטיות טבעיות, ברצון ובמוסר, והשכל – הבא לידי ביטוי במחשבתו ובחכמתו של האדם.

 

היחס הנכון בין שלושת אלו הוא כדברי הרב קוק (עין איה שבת א עמ’ 15): "השכל נעשה באדם כדי לנהל את כל מעשיו (גוף) וגם את כל רגשותיו הטבעיים (נפש)" מחד, ומאידך "אולם דבר זה ראוי להיות תמיד למורה דרך לאדם כי לא טוב הוא להרחיב כל כך את שלטון השכל עד שיפריע את הרגשות הטבעיים ממהלכם, על זה נאמר ‘ואל תתחכם יותר למה תִשוֹמֵם’, כי אם את כל הנטיות הטבעיות שבאדם בגופו ובנפשו, ראוי לשומרן בתוקפן ובבריאותן, לפתחן ולשכללן, אלא שעל גביהן צריך שיהיה השכל עומד ומנהיגן אבל לא ייכנס בגבולן לחבל אותן ולהמעיט צורתן, כי המציאות (כוחות הגוף והנפש הטבעיים של האדם) לא תנוצח, וכפי הערך שהשכל יחפוץ לרדות בהן ולהחריבן, יתגברו הן בשטף עז וימרדו בהנהגת השכל, ותצאנה פרעות גדולות בהנהגה, בפרט באדם יחידי וה"ה במשפחה… באומה ובכלל האנושיות".

 

ברור, אפוא, שככל שבטבע האדם מצויות נטיות ומידות טבעיות מורכבות יותר, מסובכות יותר, ובקיצור מידות קשות יותר – כקנאה, עקשנות, חוצפה, גאווה, כעס, עזות וכו’, לכן, על מנת לגלותן בצורתן הראויה, הוא זקוק לשכל גדול ועמוק יותר, משמעותי ובעל ערך פנימי ואלוקי יותר, על מנת שינהיג הוא את המידות האלו, אחרת, יתפרצו הן אל המציאות ויהרסו אותה.

 

לפיכך, אומות העולם שאינן יכולות לגלות את אחדות הבורא בכלל מידותיו, משום כך הטביע בהם הקב"ה כטבע רק את המידות הטובות (וגם אלו נמצאות בהם במידה פחותה ונמוכה) ולכן אינם זקוקים לשכל גדול, מספיק להן שכל קטן, תורה קטנה, די להם בשבע מצוות בני נח. שבע מצוות בני נח מספיקות כדי לכוון את מידותיהן הקטנות והחלקיות.

 

אך לעומתן, בעם ישראל טבועות כלל המידות האלוקיות כדי שנגלה את אחדות הבורא בשלמותה. המידות הטובות כמו גם המידות הקשות – זקוקות לשכל גדול – לתורה גדולה – שיוכל לנהל באופן נכון וחיובי לא רק את המידות הטובות, אלא גם ובעיקר את המידות הקשות.

 

שכל קטן לא יספיק, אנו זקוקים בהכרח למתנה הגדולה הנקראת תורה, לשכל אלוקי גדול, ורק היא תוכל להוציא מהמידות הקשות את הרצוי מהן והטוב שבהן, שלמענו הושמו בנפש הישראלית המיוחדת – "גם הכוחות הקשים שבנפש, הקנאה, הכעס, ומכל שכן הגבורה והגאווה, הם הוכנו לפעול גדולות בנפש גדולה, אמנם לפי מידת גדולת הכוחות הנפשיים צריכה מרות השכל להיות עוד עודפת וגדולה עליהם – למען יאזור כוח להנהיג הכוחות החזקים (המידות הקשות) כל אחד על מכונו… ‘בראתי יצר הרע (המידות הישראליות הקשות) בראתי לו תורה תבלין’" (שם עמ’ 15-16).

 

אך כאן עלינו לזכור – שכגודל היתרון כך פוטנציאל החיסרון. אם התורה לא תתגלה בנו, ממילא לא יכוונו המידות הקשות כראוי, וממילא הקלקולים האפשריים היכולים לצאת מהן עלולים לגרום נזקים חמורים וקשים, כעזות, עקשנות, קנאה ומחלוקת, אגואיזם, חוצפה וכו’, שהרי "ביציאתם (של המידות הקשות הטבועות בנו) לפעול בלא שלטון השכל האדיר (התורה) הם עלולים להשחתות גדולות ועצומות…" (עין איה, שם).

 

זוהי אפוא המתנה הראשונה – התורה, מתנה שעלינו ללמוד אותה ולעסוק בה, להפנים את ערכיה ומסריה, וממילא היא תדריך אותנו בחיינו בכלל, ובפרט תכוון כראוי את מידותינו הקשות כמידת הקנאה וכו’, על מנת שנוכל לגלות את ערכן החיובי ואת תפקידן הרצוי.

 
המצוות

 

מתנה שנייה נתן לנו הקב"ה, המצוות. הרמב"ם מונה בספרו מורה נבוכים (ח"ג פ"לה) – ארבע עשרה מטרות שלמענן נתן לנו הקב"ה את מצוותיו. אחת המטרות היסודיות ביותר המצויות במצוות, היא הכשרת ותיקון המידות וכלשונו שם "הקבוצה השלישית כוללת כל המצוות התלויות בהכשרת המידות… וידוע כי במידות הטובות יהיו תקינים יחסי בני אדם וקבוצותיהם אשר זה הכרחי לסדירות מצבי בני אדם".

 

וביתר פירוט הרחיב בספרו שמונה פרקים (פ"ד עמ’ קמ"ט ואילך) – "וכן כל מה שבתורה כנתינת המעשרות, הלקט, השכחה והפאה… הצדקה – זה כולו מיתרון טוב הלבב עד שנתרחק מקצה הנבלה (קמצנות, רוע לב, צרות עין) ריחוק גדול… עד שיתחזק לנו לב טוב. ובזאת הבחינה בחן רוב המצוות תמצאן כולן שהן מלמדות ומרגילות כוחות נפש (למידות הטובות הממוצעות). כמו שאסרה (התורה) הנקימה והנטירה וגאולת הדם… עד שיחלש כוח הכעס והרוגז, וכן ‘השב תשיבם’ עד שתסור תכונת הכילות (הקמצנות), וכן ‘והדרת פני זקן’, ‘כבד את אביך ואת אמך’ עד שתסור תכונת העזות ותגיע תכונת הבושת, ואחר כך הרחיק מהקצה האחרון, כלומר רוב הבושת ואמר ‘הוכח תוכיח את עמיתך’ לא תגורו מפני איש, עד שיסור רוב הבושת גם כן וישאר בדרך האמצעי".

 

הרי לנו שהמצוות בקיומן ובהבנת טעמן גם הן דרך חשובה ביותר לגילוי כלל מידותינו ובפרט מידותינו הקשות, בצורתן הראויה והרצויה.

  

   

(מתוך אתר "מכון מאיר")