סיבת הצער – חלק א
פיסת מידע! זה כל מה שמפריד בין האדם המאושר, מלא התקווה, לבין האדם האומלל!
פיסת מידע! זה כל מה שמפריד
בין האדם המאושר, מלא התקווה,
לבין האדם האומלל!
"כי כל מיני צער וכל הייסורים אינם רק מחסרון הדעת" (ליקו"מ ר"נ).
רבינו הקדוש, שכל שבילי הרקיע והיכלות מעלה פתוחים לפניו, ששום סוד לא נסתר ממנו, שוב מדהים אותנו בפשטות חידושיו הטורפים בפנינו את כל מערך ומהלך מחשבותינו. לא המציאות הפיזית, קובע רבינו במסמרות של פלדה, לא המצב הגשמי קובע את מידת אושרו של האדם או צערו אלא – חסרון דעתו.
פיסת מידע! זה כל מה שמפריד בין האדם המאושר, מלא התקווה, שליבו שקט ושאנן ובטחונו באלוקיו, לבין האדם האומלל, המיוסר במכאוביו, מלא הפחד, שליבו חרד תדיר. פיסת מידע! לא הפרשי גובה השכר, לא מרחב דירותיהם, לא מצב בריאותם, גם לא הישגי ילדיהם או השלום בבתיהם. פיסת מידע. זהו.
תרין רעין (שני חברים)
במילים אחרות, אנו יכולים למצוא בעולמנו שני סוגי אנשים: האחד – בריא, עטיניו מלאים חלב, עשיר כקרח, גיבור חיל ויושב בכבודו של עולם. כלומר, מצבו החומרי מן המשופרים ביותר, ועם כל זאת, מלא צער וייסורים, כל ימיו כעס ומכאובים, וגם על משכבו לא ינוח, כי ליבו רודף עליו ומטרידו.
לעומתו, השני – נגוע חולי ומכאובים, עני מרוד וחסר כל, מוקף בחבילות של טרדות וצרות שונות ומשונות, ועם כל זאת צהלתו בפניו וגם בליבו, מלא שמחה תמיד, ועל כל גל וגל של צרות ינענע לו בראשו, יניח לו לחלוף מעליו ומיד יצוף ראשו מעברו השני, מחוזק ומחושל יותר. הוא איתן באמונתו ותקוותו, ושמחתו מעידה עליו.
מה מפריד בין האחד לשני? פיסת מידע! אומר רבינו הקדוש. זהו.
הראשון, שגורלו "שפר עליו", "המצליח" הגדול אינו אלא חסר דעת. נפל הוא מן הדעת שבקדושה, ותולה את כל מאורעותיו בטבע וחוקיו. ועל כן נדמה לו, שכל גורלו מופקד בידיו שלו, ואם לא יעשה ויפעל בכוחו – לא תגיע אליו הטובה. לכן ליבו ומוחו משוטטים יום ולילה, מסיירים בכל נכסיו רצוא ושוב, סורקים את חשבונותיו ללא הפוגה, וכולו דאגה מפני הבאות. וכאשר ייפול חלילה, ידמה בעיניו כי על פי חוקי הטבע וההסתרות אין לו סיכויים רבים לקום ולשנות את מצבו, לכן מיד הוא משליך את עצמו לתוך זרועות הייאוש.
אך גם בפסגות ההצלחה מייסר אותו ללא הרף מצפונו, ורגשי אשמה מציפים את ישותו, שלא טוב עשה כאן, ולא פעל נכון שם… וכן הלאה, שהרי הכל תלוי בו, בכישרונו וביכולותיו לתמרן בין חוקי הטבע ואיתניו. לכן כאשר פוקדת אותו הצרה, כלומר מצב מחודש שאינו תואם את תוכניותיו וציפיותיו, והולך לו שלא כסדר רצונו,. או כשהוא נוחל הפסד כספי, חולי ומכאוב, או כישלון ואכזבה – מיד הוא מייסר את עצמו ומתבשל במיציו: ‘למה זה קרה לי? אם הייתי פועל אחרת, על פי חוקי הטבע – הייתי מונע ומשנה את מה שקרה לי’. ואם צרתו צרה קשה, שוב, על פי חוקי הטבע, שקשה מאוד להיחלץ ממנה, מיד יאבד את תקוותו, ואז כאשר תגיע עתו, כי אין לך אדם שאין לו שעה, ותפקוד אותו הטובה, לא יהיה עוד על מקומו לקבל אותה, משום שברח והשליך עצמו לייאוש…
רבינו הקדוש אומר: אילו היה יודע האדם שכל מה שעובר עליו – הכל הוא בהשגחה פרטית מדוקדקת ואין שום מקרה, והכל הוא פועל יוצא של רחמיו של השם יתברך האינסופיים ומידת טובו, אילו היה יודע זאת, שדווקא בדרך זו עתידה לבוא עליו טובה ושלווה מאין כמותה, הלא היה משתנה מצב רוחו מקצה לקצה, הוא היה שמח, ואפילו את ייסורי גופו, שבהכרח מרגישים, היה לו קל ונוח לקבל.
אם כך, מה המפריד בינו לבין השמחה והאושר? פיסת מידע. אותו מידע אודות הטובה שעתידה להגיע דווקא דרך מצבו הנוכחי הנקרא בלשוננו "ייסורים".
לטובתי נשברה רגלה של הפרה שלי
הדוגמאות למצבים כאלה הן רבות מספור, וכל אחד מאיתנו היה יכול למלא כרכים שלמים בסיפורי נפלאות ההשגחה עימו, כיצד דווקא במצבים קשים, כאשר חשב שאין מוצא מהם, התגלה לו כי אלוקים חשבה לטובה, והם גופא התהפכו לטובתו.
לצורך המחשה נציין את המעשה המובא במדרש אודות אבא יודן שירד מנכסיו, עד שהגיע לנקודת שפל קשה, ואז בעת שחרש עם פרתו את חלקת אדמתו הזעירה שנותרה לו לפליטה מכל נכסיו העצומים, כאילו לא די היה בייסורי אובדן רכושו ונחלתו – נפלה פרתו לפתע לתוך בור בשדה ושברה את רגלה. אך עד מהרה התהפך הצער הכפול והתוגה הנוספת לשמחה עצומה, כי כשירד אל הבור מצא שם אוצר גדול שהפך אותו באחת לעשיר גדול כמקודם.
מה הפריד וחילק בין מצבו על שפת הבור לבין מצבו בתוך הבור? לא אושר ולא עוני, לא מציאות גשמית. כי הרי האוצר כבר היה בחלקו והמתין לו. ההבדל היחיד היה בפיסת המידה האומרת – זכית באוצר כביר!
אמונה וידיעה
נשאלת השאלה – הרי אין האדם חוזה בכוכבים, ואינו נביא הצופה את העתיד לבוא ורואה את הנסתר ממנו, כיצד יידע אם כן את הטובה העתידה לבוא עליו, כדי שישמח בה ויחלץ מייסוריו?
האדם המאמין לא נותן מקום לשאלות מסוג זה, משום שהוא יודע ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד" – כל מה שעושה הרחמן לטובה הוא עושה, וודאי שהטובה עתידה לבוא, ובשביל טובה זו כדאי ומשתלם לסבול את המצב הנקרא בלשוננו "ייסורים", כלומר, אם הוא מאמין בכך באמת, הרי זה כאילו הוא רואה בעיניו ממש, כי "אמונה היא בחינת ראיה" (ספר המידות), והמאמין באמת אין אצלו חילוקים בין ידיעה בחושים לבין אמונתו בדבר שעדיין לא נקלט ונצוד ברדאר חושיו.
הדאגה מיותרת
ושוב, לצורך ההמחשה וההפנמה של השגה חשובה וחיונית כל כך, נציין דוגמא נוספת. אדם מכובד ובעל בעמיו, שנגזרה עליו עבודת פרך הכרוכה גם בבושה ובזיון, ודאי סובל צער נורא עד עמקי נפשו. אבל אם למערך מחשבתו ומבנה רעיונותיו תתווסף פיסת מידע, נתון אחד קטנטן, המבוטא באותיות ספורות, למשל: "בסוף יום עבודתך תקבל בשכרך אלף דולר במזומן…" איזה שינוי עצום יתחולל בתוכו, הרי צערו וייסוריו יתפוגגו כלא היו אל מול הנחת העצומה שישאב מן הציפייה לטובה העתידה לבוא לו.
המבין דבר מתוך דבר, שכל חיינו הינם, בעצם, רצף של מצבים כאלו. וכאשר מגיעה הישועה והאדם מתבונן לאחוריו ומסכם את ניסיונו, הוא רואה בעליל שכל צערו ודאגותיו היו מיותרים, ולשווא סבל וייסר את עצמו.
שני מנגנוני הפעלה – טבע והשגחה
"ואם כן", מסכם רבינו, "עיקר הצער של ישראל והגלות שלהם היא רק על ידי זה בעצמו, שאין להם דעת, ותולין בטבע, היינו שמחמת חסרון הדעת, שכל הקורה עימו הינו בהשגחת רחמיו והכל לטובתו – מחמת חסרון זה בלבד הוא סובל צער" (שם).
ובעניין זה של טבע והשגחה מאריך רבי נתן הרבה (עיין פ"ו הלכה ה, נטילת ידיים ב’ ועוד). אך בטרם ננסה לדלות מעט מן העצות והלקחים העולים מים חכמתו, נציין את דברי רבינו מספרו "ליקוטי מוהר"ן" (תורה יז):
"כי זה טובה גדולה שיש טבע והשגחה, כי כשהאדם עושה טוב, אזי מנהיג אותו בהשגחה וכשהוא אינו טוב, ואם היה מנהיג אותו בהשגחה לא היה יכול להגיע לו שום טובה, אזי מניח אותו על הטבע, ויכול להיות שיהיה לו טובות על פי הטבע, ואם לא היה רק השגחה היה אפשר שתתבטל ההשגחה לגמרי. כי כשהיה רואה השם יתברך שאין האדם מתנהג כראוי, היה כועס והיה מסיר ההשגחה לגמרי, אבל עכשיו מניחו על פי הטבע. וכשהוא חוזר למוטב משגיח עליו כנ"ל. ובאמת אין אנו יכולים להבין מהו טבע והשגחה, כי באמת גם הטבע הוא השגחתו יתברך. וזה אי אפשר לאדם להבין שני דברים כאחד, דהיינו הטבע, שבאמת הוא השגחתו יתברך".
השגחה – ניהול ישיר על ידי השם יתברך
באמצעות ההשגחה מושגח, כביכול, האדם ומנוהל ישירות על ידי השם יתברך ללא שום מחויבות לשום מערכת חוקים וכללים קבועים, וללא שום שעבוד למערכת טבעים כלשהי. דרך ההשגחה הינה בת חורין לחלוטין. הקב"ה, כביכול מביט בעיני השגחתו ישירות על מעשי האדם, ומנהל את מאורעותיו וענייניו ברוב רחמיו וחסדיו, ומזמן לו את הנצרך לו ברוחניות ובגשמיות, כשהכלל הקובע ושולט הוא – הטוב ביותר לאדם באופן מוחלט הוא שיקרה עמו.
טבע – הטייס האוטומטי
לעתיד לבוא, מגלה לנו רבינו הקדוש (ליקו"מ ח"ב, ח), כשיהיה חידוש העולם ואז יתבטל הטבע לגמרי, ויתנהג העולם על ידי השגחה לבד. אז, יתעד שיר חדש, בבחינת "שירו לה’ שיר חדש כי נפלאות עשה". כלומר, לעתיד לבוא יראה כל אחד ואחד עין בעין בכל רגע ורגע את נפלאות ההשגחה עימו, כי מגודל האמונה שיזכה כל אחד – יראה בחוש למרחוק, ואז ידע בפרוטרוט כיצד כל מה שהיה עימו הוא נפלאות השם. זאת, משום שייפתחו שערי החכמה והדעת, וכל אחד יוכל לדעת כל מה שיצמח עד הסוף מכל מה שנעשה עימו. ובנוסף, ישכיל לדעת מה גדולים הם רחמיו של הבורא יתברך, וכמה אהבה וחמלה אינסופיים מונחים בכל תנועה ופעולה שפועל עימו יוצר בראשית.
התוצאה הישירה של התגלות הדעת העצומה הזו תהיה שיר מופלא – שיר של נפלאות שיבקע ויפלס דרכו ממעמקי ליבנו אל פינו ולשוננו.
הדרך השנייה היא דרך הטבע – דרך הנהגה זו משולה למעין מערך ניהול ותפקוד אוטומטי, מעין טייס אוטומטי המנהל את העולם לפי מערכת כללים שנקבעה מראש, אינה משתנה ואינה מתגמשת לעולם. מערכת חוקים וכללים סבוכים אמנם, מורכבת עד אין קץ, ואינה נתפשת בשום מוח אנושי, אך קבועה ושרירותית.
דרך ניהול זו, אומר לנו רבינו, נועדה עבור בני אדם שנפלטו, כביכול, ממערכת הניהול הראשונה – ההשגחה. אנשים, שאם יצטרכו להיות מנוהלים ומושגחים ישירות על ידי הבורא יתברך – תבוא להם ח"ו כליה, כיוון שהרעו את מעשיהם והפנו את עורפם לעיני השגחתו, לכן יתחייבו ח"ו רחמי ההשגחה לכלותם מעל פני האדם. על כן, השם יתברך באריכות אפו ורחמיו נתן להם מפלט בדרך הטבע. האנשים הללו ישָלטו מעתה על ידי מנגנוני הטבע המקריים כיבכול, ואז יתכן כי באופן מקרי תבוא להם טובה ויוכלו על כל פנים להתקיים ולשרוד עד אשר יעשו תשובה, ישנו אורחותיהם אל דרך ההשגחה הישירה.
הבחירה ביד האדם
כמובן שהחלוקה אינה חדה ומוחלטת. כל אחד ואחד מאיתנו מונהג בו זמנית על ידי טבע והן על ידי השגחה, ומדרגת עוצמתה של ההשגחה על כל אחד ואחד מאיתנו משתנה מרגע לרגע, ואפילו משבריר שניה לשבריר שניה.
זאת, משום שהכל תלוי בבחירתו של האדם! האדם בעצמו הוא הקובע באיזה מקום על הסקאלה הזו – שקצה האחד שלה הוא הנהגת הטבע המוחלטת (האפס המוחלט), והקצה השני שלה הוא ההשגחה המוחלטת – הוא רוצה להיות.
ובאמת, שני הקצוות הללו הינם תיאורטיים, כי בפועל במציאות החיים, אי אפשר לשום אדם לעולם לאחוז באחד משני קצוות אלו באופן מוחלט ועם זאת להתקיים ולהישאר בחיים. "כי באמת גם הטבע הוא השגחתו יתברך" אומר רבינו (שם), אלא שההשגחה המלובשת בטבע היא כהשגחתו של אדם הפוזל ומביט מזווית עינו – "מאחורי כתפיה" כלשון הזוהר. ואם כך, אי אפשר ששום אדם ינוהל כליל על ידי מערכת הטבע לבדה. תמיד יהיו מעורבים בה, כביכול, אחוזים מסוימים של ההשגחה. וכן לגבי הקצה השני של ההשגחה – אי אפשר בשום אופן לשום צדיק להיות דבוק כליל בהשגחה, כי אזי יתבטל כליל ממציאותו ויתכלל בו יתברך, והרי "הקב"ה רוצה בעבודתו, כמו שכתוב: "ואבית תהילה מגושי עפר מקרוצי חומר", ובשביל זה צריך שלא יישאר כן אלא עד עת שיבוא הקב"ה בעצמו ויטול נשמתו" (ליקו"מ ד, ט).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור