מחסום בדרך אל האושר

 

 

יש מפגשים עם אנשים שמשאירים עלינו את חותמם לאורך זמן. אנחנו לוקחים איתנו במשך החיים את הרושם שהם השאירו בנו תוך שהם מלווים אותנו בדרכנו. באיזשהו מקום הם הופכים להיות שותפי שלנו במסע הכל כך מורכב של החיים.

 

מפגש מיוחד כזה היה לי עם אישה "פשוטה" שאין אחריה שובל של תארים והתמחויות. "כל" שעומד ברשותה הוא מאגר בלתי נדלה של ניסיון החיים.

 

הדברים התפתחו כך שדיברנו בקבוצה על מספר נושאים, בין היתר עלה הנושא של הכעס. כעס שאנשים גוררים איתם במשך השנים, מסתובבים איתו בכל מקום ולא יכולים להיפרד ממנו.

 

היו שאמרו משפטים שונים כגון:

 

"אני כועסת עליו…"

"אני מלאת כעסים…"

"איך אני יכולה להיות קרובה אליה אם היא פגעה בי, זה עדיין מכעיס אותי…"

"כל פעם שאני רואה את הכעס הזה בעיניים אני פשוט שותקת…"

"הוא מתנהג בצורה כזאת שזה מעורר בי כעס…"

"מגיע לה שיכעסו עליה…"

"השתיקה שלו מכעיסה אותי…"

"כל פעם שאני עושה משהו לא בסדר היא הייתה כועסת…"

 

היו שהתייחסו אל הכעס כל "ידידם הטוב" – הם לא מוותרים על חברתו ונוכחותו במשך עשרות שנים, היו כאלה שהבינו את המשמעויות השונות של הכעס והרבדים השונים של תרומתו, אך הייתה אישה אחת יוצאת דופן שדיברה בפאזה אחרת.

 

עליזה הסתכלה בנשים שהרגישו שלכעוס זו "זכות", זה מותר כי הרי עשו להן עוול ואמרה בתורה את מה שהיא עצמה חושבת: "הנקמה הטובה ביותר היא הסליחה". כך אמרה, תוך שכל הנשים משתתקות ומפנות את המבטים אליה. כולן צמאות לשמוע יותר מה היא עושה, איך היא מתמודדת.

 

"אני יושבת ושומעת אתכן כועסות, פגועות, מדברות על כל מה שעשו לכן. תפסיקו לדבר על הצרות שלכם כל היום, תסתכלו על השמש שזורחת, על מה שיש כל יום מחדש, על מה שהמחר נותן לכם".

 

תוך שהיא מדברת נזכרתי גם אני בהרבה דוגמאות, הכעס תמיד עולה בצורה זו או אחרת בטיפול. אם זה נערות, נשים או אמהות שכעסו, כועסות, ולמרבה הצער, כנראה ימשיכו לכעוס. הן עושות את זה כבר כל כך הרבה שנים ובעוצמה כל כך גדולה שבאיזשהו מקום פרדוכסאלי לא קל להן לוותר על הכעס, להיפרד ממנו, עד שהן בוחרות לשמר אותו. אם היה איזה שהוא צד ששימור הכעס היה מועיל להן בדרך כל שהיא, מילא. למעשה, המציאות היא הפוכה לגמרי.

 

כולנו למדנו שצריך לבטא רגשות, לתת להם ביטוי מילולי, להוציא את הרגשות ולדבר עליהם ושאסור לנו לשמור רגשות בפנים (כי אחרת זה יצא בדרכים הרסניות הרבה יותר). צריך לבטא רגשות תקועים. נכון, אבל במידה! משקל רב יותר צריך לתת לכיוונים שעליהם מחנכים אותנו חז"ל: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". פשוט ככה, לוותר, לדון לכף זכות, לבטא ולהכיר טובה (הכרת הטוב), ולו רק משום שזה בסופו של דבר מזיק בעיקר לנו.

 

 

איך עושים את זה? איך נפרדים מרגשות קשים שיש לנו כלפי העבר שלנו, כלפי אירועים קשים שהיו, כלפי חוויות קשות שעברנו, איך אנחנו שולטים במאורעות החיים ולא הם שולטים בנו?

 

לדוגמא, ניקח את ציפי בת העשרים ושתיים. בחורה שכועסת וממורמרת על אינסוף דברים. בין השאר היא כועסת על דבורה, שלטענתה היא לא נאמנה לה. "אי אפשר לתת בה אמון. אי אפשר לסמוך עליה", היא אומרת.

 

ישנם מספר רב של שיטות ואנשי מקצוע שחושבים שקודם כל קיים הרגש. ציפי כועסת על דבורה ורק אחר כך בשלב הבא היא חושבת עליה מחשבות שליליות – "היא לא ישרה, היא לא נאמנה ובכלל למה אני צריכה קשר איתה". התוצאה היא שהכעס נשאר, מערכת היחסים לא משתנה ובסופו של דבר ציפי נפגעה פעם אחת מדבורה, באותו אירוע מסוים שהיה, ופעם שנייה כי היא איבדה חברה והיא חיה עם כעס ובדידות.

 

תיאורטיקנים אחרים חושבים הפוך. הם סוברים שתחילה אנחנו חושבים מחשבות כגון "חברתי לא נאמנה לי" ורק אחר כך, בשלב השני, אנחנו מתחילים להרגיש את הכעס (במקרה שלנו). הם מוכיחים את הדברים שלהם מתוך ניסויים שעשו.

 

לדוגמא, אדם שמדמיין לעצמו שהוא לועס כוס וזכוכיות נשברות לו בתוך הפה, יתחיל לחוש סכנה ופחד כאילו זה קרה באמת. כלומר, המחשבות יוצרות את הרגש. אם למשל אני מתבגרת שחושבת על אמא שלי שלא מתחשבת בפרטיות שלי ומסדרת את החדר שלי בניגוד לרצוני – אז אני מתמלאת כעס. מי שכועס לא די בכך שאינו מרגיש טוב, או שמח, אלא שהוא נשלט על ידי רגשות שליליים שכולאים אותו בתוך כלוב של זיכרונות פסימיים ומונעים ממנו גם את שמחת החיים בהווה.

 

לכן כל פעם שמתחילים לחוש שזיכרונות מציפים אותנו ברגשות שליליים, אפשר לנסות לשלוט בהם ולקחת אותם למחוזות אחרים. אפשר להתנגד ולהילחם במחשבות ולפנות מקום לאופטימיות וחיוביות ובהכרח ההרגשה הכללית והמצב רוח ישתפרו לאין שיעור.

 

כדי שתהליך כזה יצליח והאדם יבין שהוא קרבן של עצמו, צריך לעבור תהליך שבו נפרדים ככל האפשר מהעבר נותנים לכעס מקום, מוציאים אותו החוצה אבל רק כדי לפנות מקום לדברים אחרים. משלימים עם העבר ונפתחים לכיוון העתיד ולהתנסויות ולהתרחשויות חדשות.

 

 

לא פעם קרו דברים קשים באמת, מיד עולים רגשות של כעס, קנאה ונקמה. באותם רגעים שולטת מידת הדין והיא מסמאת את העיניים. כבר לא רואים שום דבר ומתמקדים ב"חטא". למרות שהוא היה חד פעמי, למרות שיש הרבה יותר דברים שצריך להכיר עליהם טוב. בשם היושר מחפשים את הדין, את הצדק, ולא מוותרים על הכעס. משמרים אותו. אם חלילה נוותר או נתפייס או נשכח וחלילה נסלח, זו תהיה הוכחה כמה אנחנו חלשים ולא שווים או כיצד "עשו מאיתנו צחוק"…

 

למעשה, למרות שבבסיס, מה שמנחה ונותן כאילו לגיטימציה לכעס – הדאגה לצדק, למימוש הזכויות שלנו, בפועל ההיפך מתקיים. לא צדק ולא טובה ותרומה אישית. אף אחד לא מרגיש טוב כאשר יש בתוכו כל כך הרבה כעס. כולם רוצים להיפטר ממנו ובאותה עוצמה להחזיק בו. אי אפשר להרגיש קרובים, לפתח מערכות קרובות כאשר יש כעס. ניכור, בדידות וריחוק לא גורמים לאף אחד להרגיש מאושר. זה נושא שעולה כל הזמן – הצורך הכל כך אנושי בקשר, הפגיעה ממנו (הכעס) והרצון לקרבה. בין אם זה קשר טוב עם עצמנו (כעס גם יכול להיות מופנה פנימה) ובין אם זה קשר עם המשפחה או הסובבים אותנו.

 

הויתור והסליחה טובים קודם כל לנו, הם יעשו אותנו לאנשים הרבה יותר מלאים. להיות מסוגלים לוותר ולסלוח באמת, זה חוזק ולא חולשה.

 

מחקרים מראים בצורה ברורה שאנשים שכועסים נוטים להיות בודדים יותר ולפתח אפיזודות דיכאוניות (מי רוצה להיות בקרבת הר געש?) הם מראים שכעס פוגע בצורה משמעותית באיכות החיים ואנשים כועסים לוקים בבעיות בריאותיות כולל מחלות לב בשיעור גבוה מכלל האוכלוסייה.

 

הכעס נמצא ומשפיע גם על שאר תחומי החיים. הוא הופך להיות חלק מהקיום היומיומי שלנו, ברגע שהוא שם – אצלנו, הוא לא עוזב אותנו. אם היה לנו יום לא טוב בעבודה, ואנחנו כועסים, יש להניח שזה יגרום לנו להיות פחות סובלניים לילדים, כשנחזור הביתה תהיה לנו פחות מוטיבציה לתפקד באותו יום וכדומה. הכעס משפיע גם לאורך זמן, וגם על תחומי החיים האחרים. הוא לעיתים מופיע במשך כל היום במשך חודשים ושנים כאילו היה פצע מוגלתי פתוח שכל משב רוח גורם בו כאב. אם הייתה לנו אפשרות למקם את הכעס על מדף גבוה ולהשתמש בו בעת הצורך הדברים היו נראים לגמרי אחרת.

 

לעומת זאת, אם הבוס שלנו זימן אותנו לפגישה והודיע לנו על העלאה במשכורת נגיע הביתה עם מצב רוח אחר, שמחים, מאירי פנים ופרודוקטיביים, וכל זה גם שעות רבות אחרי העבודה.

 

לכן, הכעס הוא קודם כל פגיעה שלנו בעצמנו. אנחנו לא מענישים אף אחד, רק את עצמנו. יוצא מזה שישנה פגיעה כפולה: אחת – האירוע עצמו, גורם הכעס, והשנייה – שימור הכעס. בשורה תחתונה, מה שאחרים עושים לנו, זה מצב שאף פעם לא בשליטתנו. מה שאנחנו עושים עם הדברים, זה נתון לבחירתנו וכשאנחנו כועסים אנחנו במו ידינו הופכים את עצמנו לקרבנות.

 

 

באחת הקבוצות הטיפוליות שהתקיימו לילדים השתתף ילד בשם צבי, ילד רגזן בן 6, מרבה להשתמש באלימות ובצעקות. באחת הפגישות הייתה לו התפרצות זעם קשה שבסופה הוא קם ועזב את החדר. הוא שב לאחר שיחה קצרה ודברי עידוד וישב במקומו. כחיזוק להתנהגותו הוא זכה באסימון. תמורת אסימון הוא יכול לקבל פרס קטן או לחכות ולצבור אסימונים ולקבל פרס גדול יותר. צבי לא בחר באף אחת מהאופציות. משקיבל את האסימון, קימט אותו וזרק לפח. בהמשך הוא קיבל אסימון נוסף וזה מה שהוא עשה גם איתו. כאשר הוריו באו לקחת אותו הם קיבלו דיווח שונה על מה שהיה עם צבי "היה לו יום קשה היום". צבי ששמע את הדברים, היה רגיל שתמיד מוציאים אותו, נוזפים בו והוא חש אז לראשונה שמישהו איתו, מבין אותו ומדבר מתוך גרונו. זה גרם לו פתיחות שגרמה למבוגרים סביבו להזיל דמעה. צבי הסביר את הסיבה בגללה זרק את האסימונים לפח: "לא מגיע לי…"

 

צבי הרגיש שהתנהג לא בסדר. הוא חש רגשי אשמה וחרטה, הוא הרגיש לא טוב עם עצמו, הפנה את הכעס שלו כלפי עצמו פנימה ונקט בשיטה של הענשה עצמית.

 

פעמים רבות קורה תהליך מקביל גם אצל מבוגרים. הם כועסים, מרגישים רגשות אשמה ומנסים לפצות על ידי הענשה עצמית, באופן כזה הם גוזרים על עצמם בדידות עם עבודות פרך. בדידות – כי הכעס מרחיק ועבודות פרך – מכיוון שכעס מעורר רגשות נקמה ורגשות נקמה מעוררת רגשות אשם.

 

רגשות אמביוולנטיים של מצב אחד, צורך בקרבה עם אובייקט מסוים ומצד שני הרצון לפגוע בו, משאירות את האדם מול מראה עצמית "מפלצתית", בלתי נסבלת. כדי שאדם יוכל להרגיש נוח עם עצמו הוא בדרך כלל משליך את הרגשות הרעים על השני תוך שהם מונעים על יד מחשבה לא מודעת של "מגיע לי עונש על.. המחשבה או המעשה". כך, כדי לכפר על החלקים השליליים האלו אנשים גוזרים על עצמם "עבודות פרך" ומרצים את הסובבים אותם.

 

ברגע שמגיבים בלי כעס, מתוך שליטה, בצורה מחושבת, מונעים גם את הפן הזה של הענשה עצמית שיכול ללבות שנים אנשים בלי שהם יהיו בכלל מודעים למה שעובר עליהם.

 

ונחזור לעליזה, היא ממשיכה לדבר, לשתף מניסיון החיים העשיר שלה:

 

"מה אתן חושבות, שהיו לי חיים קלים? הכל עשיתי לבד. אני מודה כל יום לבורא עולם על כל מה שהוא נתן לי. יש אנשים שיש להם הכל אבל אין להם שמחה. אני שמחה עם כל יום שעובר ואני קמה בריאה, אני לא חושבת על מה שהיה יותר מדי זמן. אל תסתכלו אחורה! תזכרו מה קרה לאשת לוט. תשמעו לאישה שיש לה הרבה שערות לבנות ותסתכלו על העתיד, על מה שעוד יכול להיות, על מה שעוד אפשר לשנות.

 

אני לא כועסת על אף אחד. מי שהכי קשה לי איתו, דווקא בו אני משקיעה הכי הרבה אנרגיה. התאמנתי על הזה. זה לא בא לי בקלות. אני אוהבת אנשים ואם הם פגעו בי כנראה שזה הגיע לי משמים, הם לא אשמים לכן אני לא כועסת עליהם. אולי בגלל כל הסיבות האלה אני מאושרת. אבל אולי זו הסיבה שבגללה אני ממש מאושרת…"

 

וזו כנראה הסיבה שבגלל אף אחת מאיתנו לא שכחה את עליזה…

 

    

(מתוך מגזין "הבית שלנו")