הערה חשובה בתוך סוגריים

 

 

בסוף תורה רפ"ב כותב רבי ניתן בסוגריים הערה, שהיא למעשה יותר אזהרה גדולה שאינה מופיעה בשום תורה מהתורות שבליקוטי מוהר"ן: "הזהיר רבינו מאוד לילך עם התורה הזאת כי היא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב להשם יתברך ובל יאבד עולמו לגמרי ח"ו"!!!

 

במכתביו, מגלה לנו רבי נתן יותר את צפונות ליבו, ובתורה זו הוא אף זועק: "כבר נחקר אצלי עיקר החיות על ידי אזמרה לאלוקי בעודי" (עלים לתרופה קי"ז).

 

במכתב אחר (עט"ר) מאריך רבי יותר: "ועתה הט אוזנך ושמע אמרי מחדש ותדע שהיה זה סמוך צדיק גדול קדוש ונורא מאוד מאוד, אשר מסר נפשו בכל עת בשביל טובות העיקריות של ישראל לרחם עליהם ולהחזירם למוטב בעצות נפלאות ונוראות שזה עיקר הרחמנות על ישראל עם קדוש, והוא בנפלאותיו והשגתו העצומה הודיע לנו שאיש הישראלי יחיה ויחזק עצמו בכל יום על ידי כל נקודה ונקודה שזכה, שיחפש וימצא בעצמו עדיין וכו’, ואחר כך אמר שהוא נוסע בשביל עסק זה ללעמברג וכו’, מי שמע כזאת וכו’, והזהירנו הוא ז"ל בפירוש לילך עם זה והיטה בידו הקדושה בתשוקה נפלאה שרצונו חזק שנלך בזה".

 

וכן הוסיף: "וגם אנוכי איני יודע, רק מאמין ומבין מרחוק מאוד, שהוא דרך נפלא ונעים ונורא ואדיר ומתוקן וכו’"…

 

"אלמלא לא גילה לנו אלא תורה הזאת – של אזמרה – דיינו".

 

ולא נחה דעתו עד שחתם דבריו ואמר (מכתב שט"ו): "ואם אתם הייתם הולכים בזה (עם התורה אזמרה) כמוני – כבר הייתם כשרים יותר ממני".

 

 

לכאורה, זה תמוה. מה הרעש הגדול? אם רבינו חפץ שנתחזק ונשמח בנקודות הטובות שלנו אז עלינו לשמוח בזה, ואדרבה, הרי ברור שעדיפים העסק והמחשבה בטוב מהטביעה בביצת הרע, וכי מי פתי אשר יעדיף פסולת שמדיפה ריחות רעים על יהלומים נוצצים??? מה גם, ובפרט, שדרך זו קלה ונעימה מאוד. אין פה שבירה של הרגלי הגוף – שינה, אכילה וכו’, אם כן לא מובן כלל על מה ולמה נצרכים דברי אזהרה כה חמורים שלא מצאנו כמותם בשום מקום אחר?

 

אמנם ידוע לכולנו עד כמה קשה וכבד לקיים עצה זאת, ועד כמה גובר הקושי עד שקשה אפילו להבין פשיטות כוונת דברי רבינו, כיצד לקיימם. כי הלא גם כשאנו נזכרים במצוות שעשינו כרצון רבינו ורוצים לשמוח בהן, אין אנו באים לידי שמחה על ידי זה. אבל על עניין זה, של אי קיום העצה הנ"ל, יש מקום להקשות – כיצד מצליח היצר הרע לעקם את ליבנו כל כך מלקיים דבר כל כך פשוט וקל? במה הוא מתגבר עלינו ואלו מניעות הוא מציב בפני קיום העצה הטובה והנעימה הזו? הרי עצה זו של "אזמרה", שכל הקושי הכרוך בה מסתכם בעצם בהסחת המחשבה מהרע, מהכישלון, מאי ההצלחה ועיסוק בטוב ובשמחה,  כיצד הוא מצליח לעשות זאת, למנוע אותנו מדברים קלים ונוחים?!

 

 

כאן באמת מסתתרת מזימה אכזרית, תחבולה נסתרת ואכזרית מאין כמותה של היצר הרע, תחבולה שאם נחשוף אותה יתכן וגם נמצא דרך להתגבר עליה ולקיים את דברי רבינו בתורה זו, ולהניח בזה סוף סוף את היסוד הראשון לבניין עבודתנו הקדוש. כדי שנצליח לסכל את עצת היצר עלינו לשאול את עצמנו בראש ובראשונה: מה מונע מאיתנו את השמחה במצוות שאנו עושים, מדוע שלא נשמח, למשל, בהנחת תפילין – כתר המלך – שאנו זוכים להניח כל יום ולקיים בזה מצוות עשה מן התורה? (וכן לגבי כל מצווה, לשעת ההתבודדות, לשמחה, אהבת הזולת וכו’).

 

אם ננתח את הדברים נגיע לסיבות הבאות:

 

א. מיעוט האמונה והידיעה במעלת המצוה וקדושתה.

 

ב. מיעוט האמונה בנחת רוח העצומה שגורמת כל מצוה ומצוה וכל חוט השערה של פניה אל הקודש לאבינו שבשמים, גם אם נעשית ללא כוונה וגם אם נעשית על ידי הגרוע שבגרועים.

 

ג. השאיפה והרצון האדיר הבוער בנו להגיע לדברים "הרבה יותר גדולים ממצוות תפילין גרידא". מול השאיפות הכבירות שלנו למעלות קדושה וטהרה ופרישות נראית מצות תפילין בודדת (או כל דבר אחר שבקדושה) שכל אחד יכול לקיימה בלי מאמץ ושכמעט שאין בה שבירת היצר – לדבר פשוט שלא כדאי לתת עליו את הדעת, ח"ו.

 

"כי לפי ריבוי ההתלהבות של הלב שבוער מאוד להשם יתברך עד לשמים אין מספיק לו שום עבודה שבעולם שאפשר לו לעשות, כי נדמה לו שעדיין אינו יוצא כלל, ומחמת זה אינו עושה כלל ח"ו". (ליקו"ה, תרו"מ ג, י)

 

 

אם נתבונן היטב ונעמיק לעיין, נראה שכל הסיבות הנ"ל כלולות כולן בסיבה השלישית, משום שדווקא אור להביות לבבו של האדם, הבוער עד אי סוף לקדושה ולקרבה אל השם, הוא המונע מהאדם להקדיש זמן להגדלת דעתו והכרתו בערך העצום של המצוות, כי אין כל זה שווה בעיניו של האדם לייחד זמן יקר שבו הוא יכול, לדעתו המוטעית, להעפיל ולזכות במעלות גדולות יותר. וכיוון שערך המצוות הפשוטות מזולזל בעיניו, ממילא אינו מעלה על דעתו שיש בקיומן נחת רוח עצומה לבורא עולם, כי שוב, לפי דעתו, אין לבורא עולם נחת רוח אלא בעבודות גדולות שיש בהן שבירת היצר ומסירות נפש.

 

"נמצא, שהעיקר מה שאין האדם מתקרב להשם יתברך הוא מחמת ריבוי תבערת הלב חוץ מהמידה, כי מחמת ריבוי תבערת לבבו מחמת שלפי מה שמשער בליבו גדולתו יתברך ואיך פגם כנגדו יתברך, אשר לפי זה הוא צריך להתקדש בקדושה יתירה מאוד מאוד, ולסלק עצמו לגמרי מהעולם הזה ולהשליך כל תאוות עולם הזה אחרי גוו ולהתקדש בכל הקדושות ולהתענות הרבה, ולסגף עצמו בכל הסיגופים שבעולם, וגם כל זה אינו מספיק לו לפי עוצם חטאיו, ומחמת שאינו יכול להתגבר על גופו לעשות כל אלה, מחמת זה אינו עושה כלל" (תרו"מ ג, ג).

 

ואין צריך לומר, לעניין שאנו עוסקים בו, שאינו יכול לשמוח אפילו במטבע שנתן לצדקה, בגמילות חסדים אפילו עם קרוביו, וכן בשאר המצוות. לכן עיקר המניעה של האדם מקיום העצה של אזמרה, היא פשוט ריבוי אור.

 

 

עכשיו, אחרי שרבי נתן האיר את עינינו והצלחנו לאתר ולזהות את שורש הבעיה, את המונע בעדנו מהשמחה והחיות בקיום המצוות ובתכלית שלנו, וכדרכו ממציא לנו רבי נתן את התרופה והעצה – הצמצום, לצמצם את מחשבותינו ולהסית את הדעת מהרצונות הכבירים שלנו, לרכז ולצמצם את אותם רעיונות ‘נשגבים’ לתוך חוט השערה הדקיק – שהוא השמחה בחוט השערה שאנו זוכים לעשות.

 

"כי חוט השערה בקדושה יקר מאוד מאוד והשם יתברך ברחמיו זיכה אותנו במצוות רבות בכל יום, וכל אחד מישראל מושך עצמו מהרע אל הטוב בכל יום ויום, כי הולך מביתו לבית הכנסת ולבית המדרש ומניח טלית ותפילין ומתפלל, ועושה כמה מצוות וכו’, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שאפילו פושעי ישראל מלאים צוות כרימון, ואף על פי שיש גם בהמצוות שלהם תערובת פסולת הרבה, אף על פי כן נמצאים בהם על כל פנים כמה נקודות טובות והם בחינת שערות קדושות שהם יקרים אצלו יתברך מאוד מאוד, וכן אפילו בענייני התאוות והרהורים שמתגברים על האדם בכל יום, מי שהוא איש כשר קצת יש לו בודאי ייסורים גדולים מזה ומתגבר בכל עת נגד המחשבות וההרהורים, וכל תנועה שמנתק עצמו מהם כחוט השערה הוא יקר בעיניו יתברך מאוד מאוד, כי הוא ידע יצרנו וכו’, ויודע הוא איך הוא מתגבר על כל אחד ואחד, על כן יקר בעיניו יתברך כל תנועה ותנועה אפילו כחוט השערה ממש מה שהאדם מושך את עצמו מהסיטרא-אחרא (צד הטומאה) אל הקדושה, וכמה יקר חוט השערה ואפילו פחות מזה שאלפים ורבבות עולמות אינם כדאי כנגד זה. ואלו השערות יתלקטו יחד, וברבות הימים יגאלהו השם יתברך…" (ליקו"ה, נזיקין ד, ג).

 

 

אדם, על פי דברי רבי נתן, האוחז במידת הצמצום ומכריח את עצמו לעבוד על האמונה במעלת המצוות, בערכן וחשיבותן לפני השם יתברך – עוסק בהעמקת הידיעה בגדולתו של בורא עולם והשגתו שהיא היא רחמנותו והיא היא רצונו הפשוט להיטיב לבריותיו ולשמחם בקיום מצוותיו, "כי דרך השם יתברך להביט על הטובות שעושין, ואף שנמצא בהם גם כן מה שאינו טוב אינו מסתכל על זה" (ליקו"מ ח"ב, י"ז).

 

כל עבודתנו בעולם הזה היא בשביל חוט השערה, ואין לנו בעולמנו אלא את חוט השערה המונח לפנינו ברגע זה: את המילה הבאה בסידור, את המשפט הבא בהתבודדות, את החיוך והשמחה בהם אפשר לאחוז בכל רגע. וכל מה שמעבר לזה – לחוט השערה המונח לפנינו – הינו בשבילנו כרגע מחוץ לתחום, ומחויבים אנו להסיח דעתנו ממנו, להניח לו עד לעת רצון שלו, וכדברי רבי נתן: "כי יש לאחוז את החבל בשתי קצותיו, לכסוף למדרגה הגבוהה ביותר, אך גם לשמוח במדרגה הקטנה ביותר".

  

על כן עלינו לרכז את כל עבודתנו על האמונה בחוט השערה ולהשתדל להשיג אותו, כלומר לצאת מחול אל הקודש בכל רגע עם עוד חוט השערה ולשמוח בכל התקדמות, ובכוח שמחה זו להתעלות מעלה מעלה.