ישראל – למעלה מן הטבע

מרור בנוסף למצה.

 

 

 

המקור שממנו נובע הכוח לכל יהודי להחזיק מעמד במצבים קשים, נובע מגאולת מצרים, ששם הושרש בנפש איש הישראלי דעת גדולה ואמונה חזקה העומדת לנו לדורות עולם. וזה מה שאמרו חז"ל: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים קטז, ע"ב).

 

אותה הארה נפלאה שכל כך חישלה את אבותינו במצרים חוזרת על עצמה כל שנה, כדי להכניס גם בנו כוחות טמירים ולבער את המכשולים העומדים בדרכנו הרוחנית.

 

אסור ליפול לתפישה השטחית כאילו עניין יציאת מצרים היה שחרור רק מעבדות פיזית, שאם כן מדוע נראה את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים, היות והחירות שהושגה אז מזמן תמה ונתבטלה – ואנו שוב משועבדים תחת עול הגויים (וכמו שכתוב בגמרא: אכתי עבדי דאחשוורוש אנן). אלא ההיפך הוא הנכון, שיציאת מצרים הוציאה מן הכוח אל הפועל את הכוחות הנסתרים בנפש איש הישראלי – בהם הוא שונה מעמי תבל, ועל ידם הורם מהם על ידי הבורא להיות מגמתו לדברים רוחניים – ועל ידם משוחרר הוא מהשעבוד תחת כוחות הטבע והזמן, בכל המצבים.

 

רבי נחמן כותב (ליקו"מ ר"נ) בעניין השוני שיש בין ישראל לעמים את הדברים הבאים: "עיקר צער של ישראל שיש להם בגלות, הכל הוא מחמת שנפלו מהדעת ותולין הכל בטבע ובמקרה ובמזל, ומחמת זה יש להם צער וייסורים. וזה בא להם מחמת שהם שרויין בין העכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות) ולמדו מהם מחמת שרואים שעתם מוצלחת מאוד, וישראל נבזים ושפלים, על כן הם לומדים מהם ותולין הכל בטבע ובמקרה, ומחמת זה בעצמו יש להם ייסורים… ובאמת ישראל הם למעלה מן הטבע, רק כשהם חוטאים הם נופלים אל תחת הטבע, כמו העכו"ם שהם תחת המזל והטבע".

 

במה זה מתבטא שאין אנו תחת הטבע? כתוב בספרי (סוף פרשת שלח): "למה מזכירים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה? למה הדבר דומה? למלך שנשבה בנו אהובו ופדאו לשום עבד, שאם יגזור ולא יהיה מקבל עליו אומר לו עבדי אתה". על אף שפדה אותנו ה’ מבית עבדים, זה רק בתנאי שנהיה עבדים נאמנים לו. עבדיי הם ולא עבדים לעבדים. הדבר הראשון הוא לדאוג לרצון ה’ ולא לרצון בני אדם, שהרי לשם כך הוציאנו ממצרים – שנהיה עבדים לו ולא לחומר ולבנים.

 

באותה מידה שאנו ממליכים את הקב"ה על הטבע על ידי מעשינו, כך הקב"ה מכניע את הטבע לפנינו, ולכן דווקא בשבת נכנסת הברכה לכל השבוע. וכבר כתב הרמב"ן בחומש שאפילו בגלות, היהודים חיים בדרך כלל יותר טוב מהגויים שבתוכם גרים – על אף שהגויים הם עבדי הטבע.

 

אולם כשהיו אבותינו במצרים שקועים במ"ט (49) שערי טומאה לא היו ראויים להנהגה ניסית, אלא שהקב"ה חס עליהם על שם העתיד, שהיה גלוי וידוע לפניו שיקבלו את התורה ויעבדו אותו. וכותב עוד רבינו (שם): "וכשהקב"ה רוצה לרחם על ישראל ולהושיעם מגלותם ולעשות קץ וסוף מהמצר להם, אזי ממשיך עליהם השגחה ואזי מכניע ומבטל הטבע והמזל שהיה מחייב שיהיו ישראל נתונים תחת ידם, וישראל עולים עליהם על ידי השגחה".

 

מכיוון שנשמות ישראל גבוהות מאוד, הקב"ה נותן לנו אשראי וגואל אותנו על שם הסוף (כלומר למפרע), כדי שנוכיח את עצמנו ונעשה את רצונו. אבל העיקר הוא לא המתנה, אלא איך מנצלים אותה לעשות את רצון ה’, כמו שאנו אומרים בתפילה "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו". יש ערך למתנה משום שהיא הגיעה מתוך עבדות.

 

ויש בזה הערה מאלפת.

 

הרי מצאנו שבליל פסח אמרו ישראל שירה מתוך שמחה וחדווה עצומה, כמו שמוזכר בנביא בקשר למפלת סנחריב: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" (ישעיה ל, כט). לא מצא הנביא דוגמא אחרת לדמות את השמחה על מפלת סנחריב מהשיר שאמרו ישראל על הפסח במצרים (רש"י שם), שאמרו אז הלל. וכתוב במדרש "כשראה דוד איך היו ישראל שמחים כשיצאו ממצרים, התחיל מקלס על יציאת מצרים, שנאמר "בצאת ישראל ממצרים" (תהלים קי"ד, מדרש שו"ט).

 

יש להבין, מדוע לא מצאנו ששירה זו של ליל יציאת מוזכרת בתורה, ואפילו בנביא היא מוזכרת רק בדרך אגב, ואילו "שירת הים" נכתבת בתורה בהבלטה רבה?

 

ההבדל ביניהם, מסביר רבי נתן (הלכות אפוטרופוס ג-יא), ששירת ההלל של ליל פסח הייתה בלי התעוררות מלמטה (איתערותא דלתתא). מרוב ההארה שהרגישו בליל פסח אמרו שירה, אבל הכל היה מתנה מה’. אבל אחרי היום ראשון נסתלקה ההארה הנפלאה שקיבלו ברוב חסדיו וללא שום מאמץ, ואז התחילו להיטהר בכוחות עצמם עד שספרו שישים ימים בספירה. ומכיוון ששירת הים נעשתה על ידי התעוררות מלמטה, לכן היא נקראת על שם בני ישראל ומובלטת בתורה, כמו שכתוב "אז ישיר משה ובני ישראל". ומטעם זה, מסביר שם רבי נתן, שחמץ אסור רק עד אחרי שביעי של פסח. כי חמץ נעשה על ידי שמשהים את העיסה והיא תופחת בזה שחשופה לאוויר העולם למשך זמן מסוים. נמצא, שהלחם מושפע ביותר מהזמן ומהטבע. מה שאין כן מצה, שאינה חשופה לאוויר העולם מכיוון שנעשית במהירות ולכן היא יותר רוחנית. (והחוש יעיד שאין מצה משביעה כמו לחם).

 

משום כן, בליל פסח – שזה היה תחילת ההתקרבות של ישראל לאביהם שבשמים, ורק על ידי גילוי מן השמים זכו להשגות נשגבות ונקבעה בליבם האמונה – הייתה סכנה שכאשר תחלוף ההארה הגדולה יושפעו שוב מן הטבע על ידי אכילת חמץ, מכיוון שעוד לא עשו שום פעולה להוציא את ההשגה מן הכוח אל הפועל. אבל משכבר ספרו שישה לספירה כנ"ל וזכו לקריעת ים סוף ושירת הים על ידי ההתעוררות מלמטה, שוב לא היה פחד והותרו בחמץ (ליקוטי הלכות, שם).

 

וראוי לציין, שכל שנה ושנה חוזר על עצמו איסור חמץ. ומאחר שכבר הותר החמץ בשנה שעברה היינו חושבים שכבר היה מותר לעולם. מזה אנו למדים שכל שנה מחדש אנו עוברים תהליך דומה וזוכים לאורות גדולים בליל הסדר, בהם השגות גדולות ואמונה חזקה, ועלינו לשמור עליהם בשבע עיניים עד צאת החג שלא להפסידם.

 

בזוהר הקדוש (ח"ב ס, ע"א) כתוב, שבאותה שעה שישראל עמדו על הים ואמרו שירה נגלה הקב"ה עליהם עם כל מרכבותיו וצבאותיו, כדי שידעו ויכירו את מלכם שעשה להם את כל הניסים והגבורות. ואז כל אחד מישראל השיג מה שלא השיגו שאר הנביאים. ומכיוון שכולם אמרו את השירה ביחד – מילה במילה, ברור ששרתה עליהם רוח הקודש. וכאשר גמרו את השירה, כל כך התעלו שרצו להשיג עוד ועוד ולא רצו ליסע משם מרוב התשוקה והכיסופים.

 

וכתב רבינו (ליקו"מ ח"ב, עט) שקריעת ים סוף הייתה בבחינת ביטול הזמן, ולביטול הזמן יכולים לזכות על ידי תשובה, שאז שומעים את הקול שבקדושה. וזה בחינת מצוות זמניות שעל ידן אנו מעלים את הזמן ללמעלה מן הזמן. אבל כל הצרות והדינים ואחיזת הסיטרא-אחרא (צד הטומאה) הם מכוח הזמן.

 

כלומר, עלינו לעמוד על המשמר תמיד שלא לעשות שום דבר שיכול להפיל אותנו לתחת הטבע והזמן. ועל אף שנראה שזה גורם לנו רדיפות מהגויים – שחורקים שיניהם על שהם עבדי הטבע ואילו אנו משוחררים – אולם האמת היא שבזה שאנו עושים את שלנו – בזאת היא הצלחתנו. וכמו שכתוב במדרש אסתר (ז-יד) על הפסוק "ויאמר המן למלך אחשוורוש ישנו עם אחד" – שהמן קטרג שיש לישראל תאבון: שהם אוכלים ושותים ואומרים: עונג שבת, עונג יום טוב – וגורמים להעלאת המחירים. אחד לשבעה ימים שבת אצלם, ופעם בחודש ראש חודש, בניסן פסח, בסיון שבועות וכן הלאה. ואילו היו שומרים גם את מועדי הגויים (שעושים לעבודה זרה) היה טוב, אלא שמבזים את דתי המלך. באותה שעה היה המלאך מיכאל מלמד סנגוריה למעלה לפני הקב"ה ואומר: ריבנו של עולם, לא מקטרגים על בניך שעבדו עבודה זרה ולא על גילוי עריות ולא על שפיכות דמים, אלא על מה ששומרים דתיך. אמר לו הקב"ה: אני נשבע שלא עזבתים ולא אעזבם, "כי לא יטוש ה’ את עמו בעבור שמו הגדול".

 

בכל אופן, המאבק בין ישראל לבין כוחות הטבע מאבק תמידי ומר הוא. ויתכן שזה הטעם שאנו אוכלים מרור בנוסף למצה. המצה מורה על דעת גדולה והשגחה שהיא ביטול הטבע, ומאידך צריכים לדעת שלהיות נאמנים לתפקידנו ולא ליפול ממדרגתנו כרוך בהרבה מרירות. וכמו שכתב רבינו על מאמר חז"ל שבמרה ניתנה השבת – שקודם צריכים  לסבול מרירות, ורק אחר כך זוכים לשבת שלום.

   

כל מה שבואר לעיל, שישראל למעלה מן הטבע ומן הזמן, אין הכוונה שיחשוב האדם שהוא כמו מלאך ללא שום מגבלות כי דרך כזאת היא הרת אסון ח"ו. שאז, על פי שמצד טבעו יש ליהודי נטייה כזאת, משום שנשמתו גבוהה מאוד ואור להביות איש הישראלי היא עד אינסוף. בכל זאת, כותב רבינו, שצריך לצמצם את ההתלהבות, ובזה יוכל לעבוד את ה’ בהדרגה ובמידה (ליקו"מ מט).