למי חסר יישוב הדעת

משמעת בגיל הרך פרק ד’

אנו עוסקים ב”מחלת הילדים” של הגיל הרך המתבטאת: בסירוב כללי לדברי ההורים, מרדנות ועקשנות, הבאים לידי ביטוי ב”לא” של הילד.

על כל פעולה הוא יגיד לנו “לא”. לא רוצה להתלבש, לא רוצה להתקלח, לא רוצה לאכול וכדו’

הסברנו שאסור לנו להתרגש מהתנהגות הילד, אך באותה מידה אסור להזניח אותה. יש לטפל ב”מחלה” ולסלקה, אך לא בבהלה, לא בלחץ (לא מתים מזה) אלא מתוך מתינות ועבודה ארוכה. “תהליך ההבראה” ממושך וכולל הרבה עבודה, איפוק, תמיכה, הבנה ובעיקר סבלנות.

מה המניע?

מישהו שאל אותי: “למה אתה מסביר כל הזמן את המניע להתנהגות הילד?, אפשר להציג את המצב ולתת להורים פתרון איך לטפל בבעיה, או מה לא לעשות כדי להחריף אותה. למה זה משנה לנו כהורים, מה הסיבה שהילד מתנהג כך?!”.

השאלה באמת טובה, ואנסה בע”ה לענות במשל קצת מוגזם.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, היו ילדים מאותה משפחה שהופרדו מהוריהם ונשלחו לגטאות ומחנות ריכוז שונים ברחבי אירופה. לאחר המלחמה הילדים לא ידעו מה עלה בגורל אחיהם והוריהם. יענקל’ה, הוא אחד הניצולים ששרד את המלחמה, גם הוא כמו שאר הניצולים, הסתובב כמה שנים בלי לדעת מה עלה בגורל משפחתו.

יום אחד נודע לו שאביו אייזיק הוא היחידי מכל המשפחה ששרד את המלחמה, והוא נמצא שבור נפשית וחולה אי שם באיזה כפר נידח בערבות אוקראינה. יענקל’ה עלה על הרכבת הראשונה שהובילה אותו לאחר טלטולים בדרך לא דרך מגרמניה לקייב. שם הוא ניסה להתחקות על עקבות אביו. לאחר מסע מפרך של חצי שנה הוא הגיע לכפר נידח שעל פי העדויות אביו נראה שם לאחרונה. נפחד ונרגש הוא רץ בין התושבים ושאל, מי ראה את אביו? גוי אחד סיפר לו, שהוא הכיר את אביו ונראה לו שהוא נמצא בבית חולים בכפר הסמוך. יענקל’ה רץ במהירות לבית החולים לפי הכתובת שמסר לו הגוי. בכניסה הוא שאל את האחות, אם היא יודעת על חולה בשם אייזיק גולדמן, האחות לא שמעה על חולה בשם זה. יענקל’ה לא ויתר, והחליט לעבור בין המחלקות השונות לחפש את אביו.

בעקבות צעקות רמות הוא עלה אל הקומה השלישית. ליד חדר מספר 6 החסיר ליבו פעימה. מהחלון הוא זיהה את אביו שוכב במיטה מקופל מייסורים כאשר חמשה רופאים קושרים אותו למיטה. במבט שני הוא רואה אדם גברתן שמניף גרזן ומתכונן להנחיתו על אביו שצועק לעזרה בשארית כוחותיו. ליבו של יענקל’ה החסיר פעימה, הוא פרץ אל החדר בהיסטריה וחטף את הגרזן מהרופא. לא נרגע מיודענו עד שניתק את הצינורות והמכשירים מאביו וניסה להוציאו בכוח מבית החולים שרופאיו ניסו “להרוג” את אביו. הרופאים שניסו להציל את אייזיק מיד בנו כמעט ולא הצליחו. יענקל’ה פעל ללא יישוב דעת וללא מחשבה ונלחם בכל מי שנקרה בדרכו.

רק לאחר חצי שעה של מאבקים בין יענקל’ה לצוות הרפואי. הרופאים הצליחו להרגיע אותו ולהסביר לו- “אביך הגיע אלינו אתמול בלילה כאשר הוא מחוסר הכרה. בבדיקות שערכנו לו גילינו נמק ברגלו שאיים להתפשט על כל גופו. מאחר והכבד שלו היה חלש מאוד פחדנו להזריק לו זריקת הרדמה מחשש שמא ח”ו לא יתעורר מהניתוח. לאחר שמצב הנמק החמיר החליט הצוות הרפואי לכרות את רגלו במהירות האפשרית ללא הרדמה.

כאשר אתה עמדת בחלון, בדיוק היינו בהכנות לכריתת הרגל על מנת להציל את החיים של אביך”.

יענקל’ה הבין את המצב ועזר לרופאים להחזיר במהירות את אביו לחדר הניתוח.  

למי חסר יישוב דעת?

הסיפור למעלה מתאר לנו התנהגות הנובעת מיישוב הדעת, והתנהגות הנובעת מהתפרצות של רגשות.  אתם כבר שופטים לבד מי צודק מבין השניים.

טוב, נרגע מהסיפור, ננשום עמוק ו…

מספרים בדיחה: שספר בישול במרוקאית מתחיל כך: “קודם כל תירגעי”. ועכשיו נחזור לשאלה בכותרת המאמר: “למה אתה מסביר כל הזמן את המניע להתנהגות הילד?”

אז… התשובה היא: “קודם כל תרגע!” זהו כלל יסודי בחינוך. מאחר וכולנו מושפעים מהסובב אותנו, בזמן “התקפה” של הילד, אנו מתקשים לפעול בקור רוח ומתוך יישוב הדעת.

פעמים ואנו נוהגים כמו יענקל’ה בחדר הניתוח, אולם עלינו להפנים היטב- שכדי להצליח בחינוך צריך הרבה סבלנות, יישוב הדעת, רגיעה, מחשבה ורק אחר כך צריך שיהיו בידינו כלים ופתרונות כיצד צריך להתנהג עם הילדים.

למי שיש יישוב הדעת- אפשר אפילו לתת לו להשתמש ב”גרזן” הוא לא יעשה בו שימוש לרעה, הוא אפילו יכול להציל חיים (כמו הרופא בסיפור למעלה). אבל למי שאין יישוב הדעת- אפילו עם רצון טוב להציל, הוא עלול להרוג. 

זו באמת הזדמנות להסביר לפי עניות דעתי, את דברי מו”ר הרב שליט”א: “אם אתה לא יודע לחנך- שב ואל תעשה עדיף”. יש משפט שאומר “אין הורה שלא מצליח לחנך, יש הורה שלא למד לחנך” בכדי לחנך צריך ללמוד. כדי לא להיכשל באיסורי שבת שהם “כהררים התלויים בשערה” צריך ללמוד הלכות שבת, ומי שלא לומד בוודאי נכשל באיסורי שבת, כפי שכותב בעל המש”ב זיע”א.

פעם אמר לי אברך: “אני לא מתערב בחינוך של הילד שלי- בגלל שהרב ארוש אמר: “אם אתה לא יודע לחנך- שב ואל תעשה עדיף” ובגלל שאני מכיר את עצמי שאני לא יודע לחנך- אז אני לא מחנך”.

הטענה באמת מתקבלת. אבל בבי”ד של מעלה ישאלו אותו: “הרי חובת חינוך ילדיך מוטלת עליך? יכולת לא להתחתן, אך לאחר שהתחתנת וגרמת במעשיך שה’ ייתן לך ילדים, מי יחנך אותם??? בוודאי חובת החינוך מוטלת עליך. אתה טוען שאתה לא יודע? אל תלך לישון בלילה- תקרא ספרי חינוך, תלך להרצאות, תתייעץ עם אנשי חינוך, בקיצור תלמד איך מחנכים ילדים.

“חוק חינוך חובה” לא שייך בכלל למוסדות לימוד. הוא חוק של תורתנו הקדושה “ולמדתם אותם את בניכם…”

הרש”ר הירש זיע”א שהיה מגדולי המחנכים בדור הקודם כותב: “… אין בעולם אושר יותר נעלה מאשר הרגש הנעים בקיום נפשו של ילד רך, שאין לו תביעות ודרישות כלפיך והוא תלוי בך ובחסדך… האינך שומע קול פנימי האומר לך מה ילד זה מצפה לקבל ממך?! … עליך להרגיש את כל האחריות, האושר והקדושה שבמשימה הזאת. עליך להרגיש שהשם “אב” משח אותך לכהן גדול… אם אינך מרגיש כשיא האושר את ההזדמנות הזאת של התמכרות מושלמת לטובתו של בן אדם, אם הרגש הזה אינו מעורר בך שמחה של מצווה בלי מיצרים, ואם הנתינה אינה גורמת לך אושר יותר מאשר הקבלה – הרי לא ראוי לך להיות לאב!”

הילד לא נגדי

רוב הטעויות בחינוך, שמהם נוצרים לבסוף “ילדים בעיתיים” נובעים מטיפול כושל של ההורים בבעיית ההתנהגות של הילד. (אומרים שסטירה זה גם סוג של “טיפול”) טיפול כושל נובע בדרך כלל מחוסר יישוב הדעת ומהתנהגות הנובעת מרגשות של נקמנות ותסכול. נכון שלפעמים הילד מתנהג כלפינו בצורה פוגעת ומעליבה, אנחנו מנסים להיות נחמדים אבל לבסוף הדם עולה לראש ואנחנו מוציאים על הילד את התסכול שלנו.

כל אחד מאיתנו מגיב לבעיות ילדיו באופן שונה. אחד-מתעלם ונותן לילדיו לעשות כרצונם, אחד-צועק, גוער, מבזה, מאיים, מעניש ואפילו לפעמים מכה (שעה אני מחפשת אותך? איפה היית? ו…הסיטואציה מוכרת לכם).

תגובות אלו בסגנון “פגע או ברח” גורמות חס ושלום לפגיעה בילדים ולא לחינוכם ואחר כך החינוך בורח לנו מהידיים. אנחנו מתנהגים כך כי נפגענו מהתנהגות הילדים ואנחנו קצת מתוסכלים אולם עלינו לדעת שישנם שיטות חינוכיות שיגרמו בע”ה לילד לשפר את התנהגותו ולעשותו ממושמע ולא מרדן. 

ועכשיו לתשובה:

כאשר אנחנו מתעניינים ומתמקדים בהבנת המניע של הילד אנחנו מגלים דבר מאוד מעניין, הילד שלנו- אע”פ שלפעמים הוא מאוד מרגיז, מעצבן, לא ממושמע ואפילו מתחצף. הוא לא עושה את זה לנו בדווקא. הילד אוהב אותנו, חשובה לו מאוד ההערכה שלנו הוא אף פעם לא נגדנו.

הוא מתנהג בצורה לא נעימה, בגלל שיש לו סיבה ומניע. כאשר נבין את המניע להתנהגותו, לא נפגע מהתנהגות הילד וכאשר יהיה לנו יישוב הדעת נוכל בע”ה גם לטפל בבעיה בנחת ובע”ה גם נצליח.