מנוחת הלוחם

 

 

כבר כששמעתי את העצה הזאת לראשונה, ידעתי שאני חייבת לנסות אותה. משהו בה הרגיש לי אמיתי, הרבה יותר מכל מה שניסיתי עד אז.

 

לא מעט אנשים מסביבי אומרים לי כבר שנים שאני חייבת "לעשות את זה". "זו העצה, הפיתרון לכל הדאגות, בעיות, חששות, ניסיונות, תקוות של חייך, כשתרפי – כל השפע יגיע" הם אומרים, ואני יודעת עמוק בלב שהם צודקים. אך כמה  קשה עצה זו ליישום, עדיין לא תיארתי לעצמי…

 

"להרפות" אני שומעת מכל עבר, "להרפות" מתחנן אלי העולם, ואני – לומדת על זה ומנסה ליישם, משתדלת, מייחלת ו…. אופס, שוב לא מצליחה – להרפות.

 

זה כבר שנים שאני מנסה ולא מצליחה. את העצה הטובה ביותר שקיבלתי – כמעט ולא עלה בידי ליישם ולו לרגע.

 

אולי משום שכדי להרפות, אסור לאחוז בשום דבר, אפילו לא בהרפיה עצמה.

 

להרפות – זה הסוד, אני יודעת, אבל איך עושים את זה?!

 

שנים הסתובבתי עם ההרגשה הזו שאני חייבת להרפות, אבל לא ידעתי כיצד. להרפות מכל הדברים שאני חולמת עליהם, להפסיק לאחוז בהם בכל הכוח, להפסיק לפחד שיברחו או שלא ימצאו את הדרך אלי דווקא בצורה שאני רוצה בה, לשחרר אותם קצת, כדי שהם יוכלו לבוא אלי בחזרה. "אתה חייב קצת לשחרר את הדבר שאתה הכי רוצה" שר הזמר שהיה הפייבוריטי שלי עד לא מזמן, ולא ידע עד כמה הוא צדק.

 

מה זה הרפיה בכלל, שאלתי את עצמי כל הזמן, ואיך בכלל מתחילים להשיג אותה?

 

רבינו נחמן מברסלב, בשיחות הר"ן, היה הראשון שלימד אותי הרפיה מהי:

 

למדתי את דברי רבי נחמן והבנתי שאם חשבתי שעבודת ההרפיה היא עבודה קלה, הרי שהתבדיתי – "אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני".

 

לכל אחד מאיתנו יש חלומות, רצונות, תקוות. אחד רוצה פרנסה בשפע, שנייה חולמת על קריירה, שלישי רוצה ילדים מקיר לקיר, ורביעית משתוקקת להתחתן. ולא רק זה, אלא שיש לנו גם תסריט ברור, ומפורט כיצד בדיוק  זה הולך להתגשם לנו, וכמובן – מתי (כמה שיותר מהר, כמובן…).

 

ואנחנו, מרגע שלמדנו לחלום, ממהרים להגיש את התסריט של חיינו להוא שיושב למעלה, בצבע ובשני עותקים. שמא, הוא לא הספיק לתכנן לנו את מהלך חיינו לפני שהוריד אותנו לכאן, או שמא לא "עלה במוחו" של הבימאי הגדול בעולם, רעיונות מבריקים כשלנו כיצד לנהל את חיינו…

 

ממש כמו באותו סיפור על הילד הקטן, בנו של נהג האוטובוס הידוע, שהגיע פעם לעבודה עם אבא שלו. הוא התיישב בכסא שמאחורי הנהג, אביו, ולאורך כל הדרך "ניהל את התנועה בכביש", "היי, אתה" צעק למכונית שמשמאל, שנהגה בכלל לא שמע אותו כיוון שחלונות האוטובוס היו סגורים, "אל תיצמד אלינו כל כך, שמור מרחק". ולמשאית שמקדימה צפר בחוזקה בצפצפת הצעצוע שהביא מהבית, "נו! סעי קצת יותר מהר" צרח אליה, "את לא רואה שאני ממהר?!". כשרצה לעצור, לחץ ב"כאילו" על דוושת הברקס, וכשרצה להגביר מהירות, לחץ גם כן על דוושת הגז הווירטואלית שלו. אך הם לא נשמעו לו, אלא אם כן גם הנהג האמיתי, אביו, לחץ עליהם באותו הרגע. כשרצה לפנות ימינה, אל הנוף המסקרן, סובב את ההגה צעצוע שלו, והתעצבן שהוא לא נשמע לו. לעיתים, סובב את ההגה בדיוק לכיוון אליו פנה הנהג, והילד כל כך שמח על הנהיגה המוצלחת שלו. בערב הוא חוזר מותש ונופל שדוד למיטתו. נסיעה מפרכת הוא עבר היום, הנהג הקטן שלנו, לא?

 

ככה זה בעולמם המדומיין של ילדים. מצחיק, אה?

 

אך ככה זה גם בעולמנו אנו, ילדיו הנצחיים של הקדוש-ברוך-הוא.

 

אנחנו מצטרפים לנסיעה עם אבא שלנו, למסע של החיים שלנו. אין לנו לא גז ולא ברקס, לא הגה ולא צפצפה, ובעיקר – אין לנו מראה גדולה שרואה את כל הכביש שלפנינו, את מסלול חיינו.

 

אנחנו יכולים לצעוק על הנוסעים, ועל הנהגים, לצפור, להתאמץ, ולנסות להטות את ההגה לכיוונים אחרים. כלום זה יעזור?!

 

הרי הנהג האמיתי הוא לא אנחנו. "האוטובוס" לא בידינו.

 

אלא שהחכמים מבינינו, מבינים זאת ומשכילים להתנהג קצת אחרת. הם עולים בחיוך לאוטובוס, מרכיבים משקפי שמש, שומעים מוסיקה, נהנים מהנוף. הם יכולים להתרווח בנינוחות בספסל האחורי, בדיוק ליד אבא, ולהחזיק לו את היד, בזמן שהוא מנווט את חיינו. מתמכרים להרגשת הביטחון האמיתי שיש מי שמנהל את חיינו בצורה הטובה ביותר, בידיו המפות, אצלו דוושות הגז והברקס, הוא היחיד שרואה מתי מתקרבת מהמורה וצריך להאט, ומתי אפשר להגביר מהירות ו"לעלות על הגל", לאן כדאי לפנות ומתי. והוא יוביל כל אחד בדיוק במסלול הטוב והבטוח ביותר עבורו.

 

זה מה שנקרא "להשליך את עצמנו" על ה’ יתברך. להאמין שהקב"ה הוא רחום וחנון ורק הוא יודע את הדרך המיוחדת לנו, ואת הקצב הנכון בעבורנו בכל רגע. אנחנו כשלעצמנו – לא יודעים כלום. מה שנראה לנו טוב – הוא לא בהכרח טוב, ומה שנראה לנו רע – הוא לא בהכרח כזה. רק ה’ הוא יודע תעלומות, ועליו אנו צריכים להשליך את יהבנו, ובו לשים מבטחנו.

 

"הרפו ודעו כי אנוכי אלוקים, ארום בגויים ארום בארץ" נכתב בתהילים, וזמן רב בהיתי במשפט הזה כעל אוצר יהלומים. ידעתי שטמון פה סוד גדול, סוד ההרפיה, אך עדיין לא הצלחתי להשיגו.

 

אבל השבוע – בחסד ה’, הגיע הרגע המיוחל.  לרגע קט שטעמו המתוק עודנו נצור בליבי, זכיתי להרגיש הרפיה אמיתית מהי. כנראה שזה נכון שהסוד להצליח להרפות – זה להרפות בעצמו. להרפות מהאחיזה החזקה בזה. כשאתה אוחז במשהו בחוזקה, ידיך קפוצות, ואתה לא מצליח לקבל השפע שיורד אליך כל הזמן, אין לך כלי לקבל השפע. אך כשאתה בהרפיה, משליך עצמך על ה’, מבקש את רצונו, כי אתה לבדך לא יודע מה נכון לעשות, אתה מרפה את ידיך, והן פתוחות לקבל השפע.

 

תמשיך לרצות, אל תרפה לעולם מהרצון, אך בד בבד, תתבונן ותראה מה ה’ רוצה ממך, ולא רק מה אתה רוצה ממנו. הרי אם תעשה רצונו כרצונך – הוא יעשה רצונך כרצונו.

 

השבוע, עמדתי בתפילת ‘שמונה עשרה’, וב"שמע קולנו" דיברתי עם ה’ במילותיי שלי. רציתי לבקש את הדברים הרגילים, בצורה שאני רגילה לבקש אותם (במהירה, בקרוב מאוד, ובדרך שאני רוצה שיקרו).

 

אך לפתע, ברחמי ה’ המרובים, נעצרתי לרגע. הסתכלתי על השמים ולא הכרתי את המילים שיצאו מפי באותם רגעים: "ה’, אני לא יודעת איך לבקש את כל הדברים שחסרים לי, לא יודעת איזו השתדלות לעשות כדי לזכות בהם, לא יודעת מתי הכי טוב שיבואו אלי. אם הם עדיין לא הגיעו – סימן שיש לי "עבודה" לעשות בינתיים. אנא, תוביל אותי ברחמים בדרך המיוחדת לי. אני מתחננת אליך, אבא, תאיר לי את הדרך כך שאדע מה אתה רוצה ממני בניסיון הזה. תזכה אותי לעשות את ההשתדלויות הנכונות, שנדרשות ממני, כדי לזכות לכל השפע שאני מחכה לו, ברחמים, ותן לי את הסבלנות להמתין באמונה ובשמחה עד אז".

 

המילים הלא מוכרות הצליחו להפתיע אפילו אותי. הרגשת השלווה שהתלוותה אליהן הייתה גם היא חדשה לי. בבת אחת התחוור לי – לפני דקות אחדות, אולי לראשונה בחיי – הצלחתי סופסוף להרפות!

 

סיימתי את התפילה וחייכתי חיוך רחב, אמיתי מתמיד, חיוך מלא ביטחון באחד המנהיג את הכל בחסד וברחמים. האמנתי באמונה שלמה שהוא עוד יושיע אותי בקרוב. גם אם לא ביקשתי "בקרוב בקרוב בקרוב", כדרכי. דווקא בגלל שהייתי מוכנה לחכות, להמתין, להתבונן, להרפות לרגע.

 

בינתיים, ביקשתי ממנו, תנחה אותי מה עלי לעשות כדי לזכות לכל השפע, איזו השתדלות. זוכרים?

 

אז אני לא יודעת אם זה קשור או לא (הציניקנים מבינינו יגידו שלא, אך מי שנוכח, כמוני, בגדולת הצדיק, רבי נחמן, מתקן הנשמות – יאמר שכן), אבל עוד באותו הלילה, בלי לתכנן כלל קודם לכן, נרשמתי לנסיעה הקרובה לאומן.

 

 

* * *

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.