אל תהיה חסיד שוטה

 

 

 

אני בעלת תשובה מצפון הארץ. בעלי גם בעל תשובה, ועבור שנינו, אלו נישואים שניים. בעלי אדם מקסים ממש – אחראי, מפרנס, מתפלל במניין, וקובע עתים לתורה. הוא גם שומע שיעורי חסידות ברסלב ולומד ספרי רבינו ז"ל. לכאורה, צריך להיות לי טוב אך אני אומללה ביותר ועוד מרגישה רגשי אשמה. בעלי טוען, שהוא היה נואף גדול ומושחת לפני שחזר בתשובה, לכן הוא צריך לעשות תשובת המשקל ולהתנהג בתכלית ההיפוך, דהיינו פרישות. הבעיה היא שאני משלמת את המחיר. מי צודק? מה עלי לעשות?

 

המחכה בכיליון עיניים למענה, רונית.

 

* * *

 

 

אקדים לבקש ממך לקרוא את המענה הזה יחד עם בעלך.

 

מצוות עונה היא מצוה מדאורייתא ומוגדרת היטב בשולחן ערוך (ראה או"ח סימן רמ, אבן העזר סימן עו). בעניין העונה האמורה בתורה, אומר הטור (שם), "הפועלים שעושין מלאכה בעיר אחרת ולנין בכל לילה בבתיהם פעם אחת בשבוע ואם עושין מלאכה בעירם פעמיים בשבוע והחמרים אחת בשבוע והגמלים אחת לשלושים יום והספנין אחת לששה חודשים ועונת תלמיד חכם מליל שבת לליל שבת, וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך… שהוא חייב בעונתה ולקיים מצות בוראו".

 

זאת אומרת, מי שלא מקיים מצוות עונה מבטל מצוות עשה מדאורייתא, ממש כמו שלא הניח תפילין באותו יום. אדרבה, זה יותר גרוע, משום שביטול עונה היא פגיעה בין אדם לחברו (הכי קרובה לו בחיים אשתו!). לכן, אפילו תשובה ויום כיפור אינם מכפרים עד שירצה את אשתו.

 

בנוסף לאמור לעיל, אומר הר"י אבוהב (מנורת המאור, קעז): "אפילו בלא זה וזה [עונת הפועלים, חמרים, ספנים וכו’], אלא שהיא משתוקקת אליו ומכיר בה שמתרצה בדבר והיא מתקשטת לפניו כדי שייתן דעתו בה, או בעת צאתו לדרך או בבואו מן הדרך, שמשתוקקת אליו, גם זה מתן שכר יש בו והוא צורך האישה והנאתה ונכלל במצוות עונתה, כדגרסינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות סב, ב). כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא, שנאמר: ‘וידעת כי שלום אהלך’ וגו’ (איוב ה, כד)". אנו רואים שחז"ל כינו את המבטל עונה בשם "חוטא". לכן, כל פרישות שאינה לפי הלכה וברצונה הגמור של האישה, אינה אלא עצת היצר הרע המבקש להרוס את שלום הבית ולהוריד את הבעל יגון שאולה.

 

הבא נראה עד כמה חז"ל ענקי עולם תנאים קדושים – שאנחנו כאזובי הקיר לעומתם, וגם זה בקושי – דקדקו במצוה זו: הגמרא (ברכות כז, ע"ב) מספרת שחז"ל רצו למנות את רבי אלעזר בן עזריה כראש הישיבה וכגדול הדור כי היה חכם, עשיר והוא עשירי לעזרא הסופר, דהיינו מיוחס ובעל זכות אבות. הוא ענה להם, "איזיל ואימליך באינשי ביתי" – אלך ואתייעץ עם אשתי.

 

שואל רבי יונתן אייבשיץ (יערות דבש, חלק שני, דרוש י"ח), לכאורה הוא משולל הבנה, איך שייך שרבי אלעזר בן עזריה לא נענה מיד לפניית ענקי הדור חכמי ישראל אשר היו רוצים למנות אותו לריש מתיבתא? ואיך לעומת זה ילך אחר עצת אשתו? הר"י אייבשיץ מתרץ בטוב טעם – שאמנם בדרך דרוש נראה כך שרבי אלעזר אינו מקשיב לחכמי ישראל, אך באמת כל כוונתו היא רק לקיים מצוות דאורייתא כלפי אשתו. כיצד? הנה, עונת תלמיד חכם היא מליל שבת לשבת, ובמסכת אבות דרבי נתן מבואר שעונת נשיא הוא מחודש לחודש מפני ביטול בית המדרש. ההלכה מחייבת שאם חמר (שעונתו פעם בשבוע) רוצה להיות גמל (שעונתו פעם בשלושים יום), הוא צריך לקבל את הסכמת אשתו. למה? רוצה אישה בקב ותפילות יותר מט’ קבין ופרישות (סוטה כ, ע"א), ולפי זה, אף כאן, שאם יתקבל לנשיא תשתנה עונתה משבת לחודש, לכן היא רשאית לעכב.

 

היסוד הנ"ל ב"יערות דבש" מבהיל ומעורר כאחד. על פי חז"ל, האישה יכולה למנוע את בעלה מלהיות ראש ממשלה, רמטכ"ל, או אפילו מנכ"ל בנק עם משכורת של מיליון דולר לחודש אם הדבר יגרע מעונתה!

 

התורה היא ספר הוראת היצרן (הלא הוא הקב"ה) המדריכה כיצד לחיות טוב. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. לכן, מי שמתחכם עם התורה ונוהג בפרישות יתר, סופו להיקרא חסיד שוטה.

 

על פי ההלכה (ראה רמב"ם, הלכות אישות יד, טז וגם רא"ש על כתובות ס"ב, ב), המונע עונה מאשתו צריך לשלם לה קנס כספי של "משקל שש ושלושים שעורה של כסף בכל שבת ושבת… ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת הרי הוא עובר בלא תעשה, שנאמר (שמות כ"א) לא יגרע". החסיד השוטה מפסיד פעמיים – גם משלם קנס וגם נענש כדין חוטא.

 

חז"ל מנו את החסיד השוטה כאחד ממבלי עולם (סוטה כ, ע"א), דהיינו, ש"משחיתים את העולם בסתירה לעבודתו של האדם בעולם" (פירוש ‘ושיננתם’, שם). לכן, אמרו חז"ל בהמשך שם, ש"רוצה אישה בקב ותפילות מט’ קבין ופרישות". כלומר, תן לאישה בעל המצוי לצידה עם פרנסה בצמצום ואל תיתן לי כסף, זהב, ויהלומים עם בעל שלא בבית.

 

בכל איברי הגוף ישנם אופני שימוש בקדושה ובהיפך, חס ושלום, כמו כל דבר בבריאה. כוח גרעיני יכול להאיר עיר או להשמיד אותה. לדוגמא, בעניין העיניים, התורה מצווה ולא תתורו (במדבר טו, לט), דהיינו להישמר ממראות אסורות, וגם לא להסתכל כלל על תאוות העולם הזה והבליו. אך במקום אחר, מצוה לפתוח עיניים, כי העלמת עיניים במקום מצוה אינו אלא איסור דאורייתא, שכתוב, לא תוכל להתעלם (דברים כב, ג), ומפרש רש"י זצ"ל שם, "לכבוש עיניך כאילו אינך רואה", כאשר אדם מתעלם ממועקת חברו או מאבדתו. זהו מה שמכנה רש"י זצ"ל (ב"מ כו, ע"ב, ד"ה עובר), אזהרה "לכובש את עיניו ונמנע להציל" (ראה ספר פי הבאר, פרשת שמות).

 

במקום אחד המצוה היא לסגור עיניים, ובמקום אחר המצוה היא לפתוח עיניים. אדם שלא מציל אישה הטובעת בים משום שאינו מסתכל על נשים נקרא חסיד שוטה (סוכה כא, ע"ב).

 

לאור כל הנ"ל, הגישה של בעלך בעניין פרישות, שהיא תשובת המשקל לעניין ניאוף – היא כתוצאה של חוסר הדרכה או הדרכה לקויה שלא על פי דעת תורה וחז"ל. אם היו שואלים את מורי ורבי הגה"צ רבי שלום ארוש שליט"א, היה אומר שתשובת המשקל לבעילות איסור – היא קיום מצוות עונה באופן צח וקדוש, תוך כדי שמשמח את אשתו.

 

לסיום, אמליץ שבעלך יקרא את המהדורה החדשה של "גן השלום".

 

בברכה ובחיוך, אר"ב.

 

 

* * *

הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס", ב- http://www.lazerbrody.net/