אור בקצה המערה

 

 

היה זה בוקר יום שבת שליו ורגוע בחוף ראס-נצרני ליד שארם-א-שייך בסיני. המים היו כחולים מאוד, השמש זרחה במלוא אורה הבהיר, ההרים האדומים התנשאו למרחוק, הבדווים, שהעידו כי הם מתגעגעים לשלטון הישראלי, כרכרו מסביב לחבורת הצוללנים.

 

יורם, מדריך הצלילה, ועודד, הרופא במקצועו, ערכו צלילה שגרתית במסגרת קורס הצלילה. יוסי וחזי אכלו ארוחת בוקר והמתינו להם. הם היו צוללנים מנוסים ותכננו להגיע לאחר מכן לאתר מרוחק שנקרא פרדייז. לאחר עשרים דקות יצאו יורם ועודד מהמים. יורם סיפר בהתלהבות שגילה מערה יפהפייה ששוכנת בעומק רב. בלי לחשוב יותר מדי, החליטו יוסי וחבריו לצלול ולהיכנס למערה.

 

כידוע, צלילה אינה דומה לנהיגה ברכב, שבה ניתן, במקרה של תקלה ברכב, לעצור בצד הדרך ולתקנה. חיים ומוות משחקים במגרש המימי של הצלילה. התנהלות של שנייה אחת חורצת גורלות.

 

אם כן, מדוע מוכנים הצוללנים להסתכן? מי שלא צלל, ובפרט בחופי סיני, לא יבין זאת. נתקלים שם בדגים בשלל צורות וצבעים, אלמוגים מרהיבים במגוון צבעים, ממש עולם ומלואו, כוכב אחר. האדם מתנתק מכדור הארץ כשהוא מוקף מים ושקט אינסופי. רק קול הנשימות נשמע מהווסת הצמוד לפיו.

 

שלושת הצוללנים החלו לרדת למערה שנמצאת בעומק של עשרים ושמונה מטרים מתחת לפני המים. הצלילה הייתה יפה במיוחד, דגים סובבו אותם מכל עבר, יצורים שעין מבחוץ לא רואה, דגים בצבעי ארגמן, טורקיז. מתחתם ראו כוכים וגאיות, עולם שלם ונפלא נפרש לעיניהם.

 

הם הגיעו לעומק של 25 מטרים. בעומק כזה נכנס האדם לקהות חושים קלה. לא ניתן לחשב אז אפילו פעולת חשבון פשוטה. פועלים על האדם חוקים אחרים, הוא קל ומרחף מעל לתהום, לא רואה קרקעית, אלא כחול עז בלבד. מאידך, עליו להיזהר, אין לדעת מה עלול לצוץ מהמעמקים הללו. עיניהם היו פקוחות. כל אחד הביט בשני, ואותת לו בשפת הסימנים הנהוגה מתחת לפני המים.

 

יורם הוביל את חבריו לקראת פתח המערה המיוחלת עד שהגיעו אליה. כאשר נכנסים למערה לא מוכרת יש לקיים אמצעי בטיחות, לקשור חבל לפתח ולהיכנס עם הֶמְשכו, אבל משום מה המערה לא נראתה להם מסובכת מבחוץ, אלא נעימה ופשוטה, והם וויתרו על כלל הבטיחות הבסיסי. 

 

כעת עברו במעבר מפותל מעט ונכנסו לתוך המערה. המערה הייתה מהממת ביופייה, עוצרת נשימה. היו בתקרה חריצים, קרני שמש חדרו פנימה, המים החליפו צבעים, דגים בכל הגדלים והצבעים סבבו אותם. הדגים לא מפחדים מבני אדם. מתחת לפני המים כולם חברים. ניתן אפילו לקטוף דגים כמו פרחים ולהניחם בכיסים.

 

המערה לא הייתה כחדר סגור, אלא מפותלת, עם כוכים, פניות והסתעפויות. הם החלו לשוטט בתוככי המערה. בגלל העומק הרב נכנסו מעט לשיכרון חושים. הטיול הנהדר גרם להם להתלהבות עצומה והם לא חשו שסכנה אורבת להם.

 

כאשר הצוללן טופח עם סנפיריו בקרקעית ים סוף, מתאבך ממנה אבק כמו טלק. כאשר עברו במקומות הצרים למעבר התחככו בקרקע וכך עלו ענני אבק שכיסו את המערה. חזי נעלם בתוך ענני האבק. לאחר רגע ארוך מצאו אותו וסימנו איש לרעהו שעליהם להתארגן לקראת היציאה מהמערה וכי נותרו להם שלוש דקות לשם כך.

 

הם החלו לחזור לעבר הכיוון המשוער של הפתח. אין פתח. ניסו לפנות ימינה, שמאלה, אחורה, קדימה, ישר, אין מוצא. עוד פעם ימינה, עוד פעם שמאלה, נכנסו לכאן, יצאו לשם, הגיעו לקיר. נכנסו לכוך ושוב נתקלו בקיר. הזמן החל לדחוק.

 

נותרו בערך שש דקות של חמצן.

 

הם החלו להילחץ מעט, אבל היו בטוחים שאו-טו-טו ימצאו את הפתח. עוד פעם פנו ימינה, עוד פעם שמאלה, קדימה, ישר. כל כיוון הסתיים בקיר. המערה מסובכת ומפותלת יותר מכפי שתארו לעצמם. 

 

נותרו עוד ארבע דקות.

 

מוחו של יוסי החל לפעול במלוא הקיטור, מנסה למצוא סבך מהמוצא. ליבו פעם במהירות והחריף את הבעיה, מפני שאדם נסער ונרגש מתחת לפני המים צורך אויר פי שלושה. הוא לא נכנס עדיין לפאניקה, הרי כבר צללו עשרות צלילות קשות, אבל הפעם, המצב התברר יותר ויותר כבלתי אפשרי.

 

נותרו עוד שתי דקות.

 

יוסי הבחין בכך שהאוויר בבלון הרזרבי הגיע לתחתית, מצב שמעולם לא נתקל בו. כאשר ממלאים את האוויר ישנה לחות שהופכת למים בתוך מיכל האוויר וכך מצטברות טיפות של מים בקרקעית הבלון. יוסי הרגיש לחרדתו את הטיפות הללו חודרות כעת לגרונו.

 

שני חבריו עצרו לרגע ונחתו כדרך הצוללנים על ברכיהם. יוסי הביט בפניהם וראה בבירור את אימת המוות. עיניהם אמרו הכל, והוא הבין שגם הוא נראה כך. כעת חלחלה לתוכו ההכרה שהם לכודים בעומק של למעלה מעשרים וחמישה מטרים, המערה סוגרת עליהם מכל עבר, אין פתח ולא נראה כל פתח באופק. הוא הסתובב סביב עצמו, מעיף מבט לכל עבר, אולי בכל זאת? לא! כלו כל הקיצין…

 

כעת חלפו כל המחשבות שבעולם בראשו. החל לחשוב על החברים שנמצאים בחוף ומחכים להם. בודאי הם מבינים שהזמן אזל. הם יֵדעו כבר היכן למצוא את הגופות. בודאי המצרים יצללו למערה וימשו את הגופות והצלב האדום ייקח אותן, ואז יפתח דיון איך להעביר את הגופות לישראל. בעיתון יכתבו כך: "שלושה צוללנים ישראלים מתו בתאונת צלילה ליד שארם-א-שייך בגלל רשלנות".

 

הוא החל לצייר בדמיונו את הלוויות וחשב: מה יהיה? אני גמרתי, אבל מה עם אשתי והילדים? מסכנים. מה יהיה אתם? הם זקוקים לי! מי ידאג להם? נזכר באמו חולת הלב, שאיבדה לפני שנים את בנה, את אחיו, שבוע לפני בר המצוה שלו. היא לא תוכל לעמוד בזה! בעצם, כל משפחתו לא תעמוד בזה.

 

נותרה פחות מדקה. אין מה לעשות יותר…

 

יוסי לא התחנך על ברכי התורה והמצוות, והיה רחוק מהן כרחוק מזרח ממערב. מעולם לא פנה לבורא העולם, אבל מבלי להבין כלל, פרצה מתוך ליבו זעקה אילמת ומתמשכת: ריבונו של עולם תוציא אותנו מכאן!

 

יוסי לא ידע מה הוא זועק ולא ידע למי הוא פונה. הזעקה הגיעה ממקום נסתר לגמרי, ממעמקי נשמתו. הוא הרגיש איך הזעקה בוקעת את תקרת המערה, מפוצצת אותה לאלפי רסיסים, חוצה את  המים, מסלקת כל מה שניצב בדרכה, עד שהיא קורעת את השמים ומגיעה למרומים. הוא חש שנימי ליבו הנסתרים מתפוצצים גם הם וליבו שותת דם. ואז, חש שאיזו יד מסתורית אוחזת בראשו ומסובבת אותו כ-150 מעלות ימינה. שמע שמישהו צועק לו בקול בלתי נשמע: תסתכל! תסתכל!

 

יוסי מזהה ממרחק כעשרים מטרים את הפתח הכחול המואר באורח פלא באור לבן.

 

נותרה חצי דקה עד לסיום הטיפה האחרונה של החמצן.

 

הם מגרדים את קרקעית המיכל. יוסי אוחז את ידיהם של חבריו, מצביע לכיוון פתח המערה ושלושתם טסים כחץ, מניעים בסנפיריהם בבהלה. הם הצליחו לצאת מהמערה, אבל החמצן אזל לגמרי…

 

עיניו של יוסי היו קרועות לרווחה, וליבו השתולל. אמנם נחלצו מהמערה בנס גמור, אבל הם נתונים כעת 28 מטרים מתחת לפני המים ללא טיפת אוויר.

 

כאשר אדם נמצא בעומק כזה, יכולת איבריו הפנימיים קטֵנה בהתאם ללחץ. ריאה, שאורכה 30 סנטימטר, מתפקדת כריאה בת 15 סנטימטר בלבד. הריאות זקוקות לאותה כמות אוויר ועליהן לקבלה בצורה מוקטנת. זהו תפקידו של הווסת המכוון את האוויר לפי מצב הגוף והעומק. יש לצוללן שני ווסתים חד-כיווניים, אחד נמצא על המיכל והשני בתוך הפה ודרכו נושמים. משני הצדדים יש אגזוזים ומשם יוצאות הבועות.

 

כאשר עולים במהירות, ישנה התפשטות של הריאות מחד וגם התפשטות של האוויר שנמצא בתוכן. התפשטות האוויר בתוך הריאות גבוהה פי שלושה ממהירות התפשטות הריאה והוא פשוט קורע אותה! ובמילים פשוטות: כאשר אדם עולה בעליית חירום מהירה בגלל העדר חמצן, הוא בוחר למות למעלה במקום למטה…

 

בכל זאת ישנו נוהל חירום במקרים כאלה. יש לזרוק את הווסת מהפה, ללחוץ בשני אגרופים בכל הכוח על הריאות כדי לסחוט את כל האוויר שנמצא בתוכן וכך לטפס למעלה.

 

הם היו כעת ללא ווסת נשימה, 28 מטרים מתחת לפני המים. פרט ללחץ בריאות יש בעיה נוספת. עליה רגילה מעומק כזה אורכת לפי התקן שש דקות, ואילו כעת, כמה זמן יוכלו לעצור את הנשימה? דקה לכל היותר.

 

שוב יוסי זועק ללא קול: ריבונו של עולם תציל אותנו גם הפעם!

 

הוא מרגיש לחץ אדיר על ריאותיו בעת העלייה. הן נסחטות לגמרי. הוא ממשיך ללחוץ בכל כוחותיו בחזה ומטפס עוד ועוד, מרגיש שהוא עומד להתפוצץ…

 

ואז, הגיע סוף-סוף למעלה עם שני חבריו, כשהם בריאים ושלמים. שמים אינסופיים נפערו לנגד עיניהם הקרועות לרווחה, והם נשמו אוויר… אוויר… אוויר… לאחר שגמעו בשיכרון את הדבר הבלתי נראה, הפשוט והיקר ביותר עלי אדמות ונרגעו מעט, צעק חזי: "איזה פוקס!…"

 

יוסי לא התייחס לנס הכפול כאל מקרה מוצלח ותו לא. המקרה זעזעו עד לעומק נשמתו. משהו לא מוסבר ננעץ בליבו. הוא גילה, בדיוק כמו המערה מתחת למים, כוך נסתר בתוך ליבו. משהו התגלה לו, מעבר לכל ספק, הוא חש בפלא העליון. לאחר השגחות פרטיות נוספות, חזר בתשובה עם משפחתו, ובמשך הזמן הפך למשפיע יהדות ומקרב רחוקים במסגרת ארגון "ערכים", הלא הוא הרב יוסף קהתי שליט"א.

 

* * *

ליצירת קשר לסיפור תשובה – odedmiz@actcom.co.il

 

(מתוך הספר אור חוזר 2 מאת המחבר)