שיינה

 

 

את שיינה פגשתי בפעם הראשונה פנים אל פנים, כשדפקה על דלתי ערב אחד, ואמרה בחיוך: "שלום, יש לי שני ילדים הזקוקים לחינוך מיוחד, אני אוספת כסף למימון ההוצאות". משהו בפשטות וביושר שקרנו ממנה נגע לליבי, ושמחתי לעזור לה בכל שהשיגה ידי. מאז, אחת לשנה, הייתה שיינה מופיעה בפתח ביתי, ובחיוך חוזרת על בקשתה.

 

שיינה הייתה גרה בבניין הסמוך לשלי, ומפעם לפעם פגשתי בה ברחוב. מאז שהתחילה "לבקרני" פעם בשנה, התחלנו לברך זו את זו לשלום, ותמיד לוותה ברכת השלום שלה בחיוך רחב ומכיר תודה. התפעלתי מהאומץ שלה, להסביר את המצב כפי שהוא, להודות שהיא זקוקה לעזרה. ראיתי בכך גבורה אימהית ומסירות נפש, ידעתי כי זה לא פשוט ולא קל עבורה לדפוק על דלתותיהם של זרים כדי להשיג למען ילדיה את החינוך המתאים. "בעזרת ה’ יתברך אספתי עשרים אלף דולר במשך עשר שנים", סיפרה לי בשלב מאוחר יותר, "אין מוסד אחד שאני חייבת לו פרוטה".

 

עשרים אלף דולר בעשר שנים… חשבון פשוט הראה לי כי מדובר באלפיים דולר לשנה, פחות ממאתיים דולר לחודש, עבור טרחה מייגעת, דלת לדלת, דולר לדולר…

 

"בעזרת ה’ יתברך" הוא ביטוי שחזר על עצמו, בוריאציות שונות, כמעט בכל משפט של שיינה. כדי ללמד אהבת ה’ ללא כחל ושרק מה היא, מספיק להקשיב לה כמה דקות.

 

סיפור חיים לא פשוט עלה על פני השטח. לא רבים היו מצליחים לטפח מערכת יחסים כזאת עם היושב במרומים, עם עבר שנושא סיפור חיים מורכב וקשה כל כך. מערכת יחסים, שבקצה האחד אבינו האוהב, הפורש זרועותיו אלינו וככל שאנו מתקדמים לקראתו, הוא נסוג מעט יותר אחורה, כדי לעודד את ההתקדמות, ובקצהו האחר – שיינה, מתקדמת, צעד אחר צעד, באיטיות אך בהתמדה, וכל צעד שאבא נסוג אחורה, היא מפרשת כעוד צעד של עידוד, עוד סימן לאהבה.

 

שיינה נולדה בשיקאגו, שבמדינת אילינוי, למשפחה ממוצא אירופי. אמה, יוצאת פולין, הצילה נפשה מהצורר הנאצי על ידי בריחה מתמדת ממדינה למדינה, עד שהגיעה לרוסיה. אביה, יוצא אוסטריה, איבד את אביו ואת אחיו בשואה הנוראה, והצליח להימלט לרוסיה עם אמו ואחותו. אחרי המלחמה נפגשו שניהם ונישאו, היגרו לאמריקה והתחילו לבנות את חייהם ומשפחתם ב"ווסט סייד" – הצד המערבי של שיקאגו, שהיה רובע של שחורי-עור, מוכה עניות ופשע. המשפחה הייתה "שומרת מסורת". האבא, למרות שלא ידע הרבה על הדת היהודית, מסר את נפשו כדי לא לעבוד בשבת. הפרוטה לא הייתה מצויה בכיס מעולם בבית משפחתה של שיינה. ההורים לא ידעו את השפה האנגלית על בוריה, והעובדה שסירבו לעבוד בשבת, לא הוסיפה לרווחתם הכלכלית.

 

אמה של שיינה הצליחה, אמנם, להינצל מציפורני הנאצים, ומעולם לא נשלחה למחנות הריכוז, אבל אימתה של אותה תקופה גבתה את מחירה הכבד. אמא של שיינה לא הייתה מסוגלת נפשית, לנהל בית באופן תקין. הטיפול בילדיה היה כמעט בלתי אפשרי בשבילה, והתוצאה הייתה ששלושת הילדים, שתי בנות ובן, לא היו מטופחים, ויותר מכך, לא תמיד היו מטופלים כיאות ולבושים כראוי. שיינה סיפרה כל זאת בחיוך, בהשלמה. לאורך כל השיחה ניסתה ללמד זכות על הכל ועל כולם.

 

רק פעם אחת נשבר קולה, וזה דווקא לא קרה כשסיפרה לי את ניסיונות חייה מסמרי השיער שאתאר בהמשך. הפעם היחידה הזאת קרתה כשהיא סיפרה את הסיפור הבא: "התחלנו את לימודינו ב’ג’ואיש סקול’ – בית הספר היהודי שבשכונתנו, אבל לאחר זמן קצר, כשהתברר להנהלה שאבינו איננו מרוויח מספיק כדי לשלם את שכר הלימוד, הראו לנו, לא כל כך בנימוס, את הדלת החוצה, ונאלצנו לעבור ללמוד ב"פאבליק סקול" – בית הספר הציבורי-גויי שסיפק חינוך חינם לכולם.

 

"את מבינה?" היא שאלה בבכי, "רציתי ללמוד יהדות, נפשי יצא ללמוד יהדות, אבל לא הורשיתי בגלל מצב כלכלי שנגרם ברובו על ידי שמירת השבת שאבי כה התעקש עליה! אבא שלי, שנשלח לסיביר בשעתו וגם שם התעקש להניח תפילין! לא יכול היה לממן לבת שלו חינוך יהודי! החיים ב"פאבליק סקול" היו גיהינום. הילדים הגויים לא ריחמו. הם צחקו ממראנו, מהופעתנו המוזנחת. עברנו את שנות הלימודים נתונים ללעג ולקלס".

 

וכאילו לא הספיקו הצרות מבחוץ, התחילו גם הצרות מבית. אחיה של שיינה התגלה כחולה במחלת נפש, בסכיזופרניה. אנשים החולים במחלה זו, מתנתקים לאט לאט מהמציאות, והופכים, פעמים רבות, למסוכנים לעצמם, לסביבה, או לשניהם. באותם זמנים לא היו אפשרויות רבות לטפל במצבים כאלו, ולא היו מוסדות שיטפלו בו. "אז אחי נשאר בבית, ביחד איתנו, והפך ליותר ויותר אלים", כך שיינה. "והחיים הלא פשוטים ממילא, הפכו למסובכים אפילו יותר".

 

החיים ברובע השחורים שבו גרו, הפכו לבלתי אפשריים ככל שגדלה עקומת הפשיעה באזור. "היה ברור שאנו חייבים לעבור דירה, ומהר". האפשרות שנבחרה למשפחה חסרת האמצעים הייתה רובע אחר בשיקאגו, יותר אנושי ונסבל. "כשעברנו לשם, פגש אבי מישהו ששכנע אותו שילדיו חייבים להתחנך בצורה יהודית, והצליח לגרום לאבא, שלאור ניסיונו המר עם בית הספר היהודי הקודם שלנו, פחד שלא יוכל לעמוד בתשלום שידרשו ממנו, לרשום אותנו לבית הספר היהודי, שהיה באזור זה. אבא כמובן שמח מאוד, זה מה שהוא רצה מלכתחילה, ומיהר לנסות לרשום אותנו, וגם מהבחינה הכלכלית זה הצליח.

 

אבל אני, שזיכרון היציאה החטופה והפוגעת מבית הספר הקודם עדיין היה חצוב בנשמתי, הייתי כל כך לחוצה ומתוחת עצבים, כיוון שפחדתי שיחזור על עצמו הסיפור הלא נעים שעברנו עם בית הספר היהודי הראשון. התחלתי להקיא בכל בוקר, לפני שהלכתי לבית הספר. אמא, שנוכחה לדעת מה קורה, העבירה אותי חזרה ל"פאבליק סקול", שככל שהיה גרוע, כבר הייתי רגילה לו. רק בכיתה ו’, פגשתי יהודים שהתחילו להזמין אותי לשבתות. אותם יהודים טובים גם סידרו שבית הספר היהודי יסכים לקבל אותי ללא תשלום, רק אז יכולתי להיות רגועה ששוב לא יחזור על עצמו הסילוק המשפיל מבית הספר על לא עוול בכפי, ומאז ועד לסיום בית הספר היסודי למדתי שם.

 

החיים בבית הפכו בינתיים לבלתי אפשריים, בגלל אחי ומחלתו. היה ברור שאני חייבת לעזוב את הבית. באותו זמן הקדים ה’ רפואה למכה ופגשתי רב נפלא בשיקאגו. בתיווכו של הרב הגעתי לניו יורק, לבית ספר חרדי לבנות".

 

גם בית הספר לא היה גן של ורדים עבור הילדה שהגיעה מהעיר הרחוקה והייתה לא מטופחת ולא בקיאה במנהגי העיר הגדולה והיהודיה. "לא השתייכתי לציבור התלמידות", מגדירה שיינה, "תמיד הייתי הזרה והמוזרה, לא מצאתי את מקומי שם, עברתי לבית ספר אחר במונסי לאחר שנתיים. רק שם הרגשתי טוב. האנשים היו נחמדים וההווי של חיים שאינם בניו יורק היה מוכר לי ולהם. כל הזמן הזה ידעתי שאני רוצה להתקרב לה’. שאיפת חיי הייתה ללמוד יהדות, להשלים את מה שהחסרתי. אהבתי את השם. אולי זו הסיבה שהוא מנסה אותי כל כך, כדי ללמד אותי ‘ללכת’.

 

"השידוך שנועד לי הגיע בדמותו של חיים", פותחת שיינה בפרק הבא בחייה. "חיים מבוגר ממני באחת עשרה שנים. הוא איבד את אימו בגיל צעיר, והוא סובל ממקרה קל של מחלה המשפיעה על תפקוד השרירים. ביחד בנינו את ביתנו, והתחלנו בחיים חדשים. לחתונה הגיעו כל חברי והאנשים שהכרתי. כולם היו נדיבים מספיק כדי להשתתף בהוצאות החתונה. היינו מאושרים ונשאנו עינינו בתחינה להפוך למשפחה מרובת קולות צחוק תינוקות ונחת יהודית". גם בשלב זה הרגוע לכאורה לא ליקקה שיינה דבש, הציפייה הייתה ארוכה יחסית ומענה, והסתיימה לבסוף בשמחה גדולה. "ארבע שנים וחצי אחר כך נולד בננו הבכור".

 

שלוש שנים היו חייה של שיינה נורמאליים ורגילים, התינוק הקטן הפיח חיים בבית שבנו, אך השלווה והאושר לא נמשכו זמן רב. הניסיונות שבאו עליה בשנים הבאות, היו קשים יותר מכל מה ששמעתי עד כה. ועדיין, לשיינה אין תלונות. "ה’ אוהב אותי, ואם הוא בחר בי לניסיונות האלו, כנראה שאני מיוחדת בעיניו. הוא אוהב את הקורבנות שלי".

 

כשהיה בנם בן שלוש, התברר לשיינה ולבעלה, שהתינוק יפה-התואר שלהם, הפעיל והשובב, אינו כמו התינוקות הפעילים והשובבים של זוגות אחרים. משהו בו היה לא רגיל. החלה ההתרוצצות המוכרת לכל הורה שמגדל ילד עם בעיה כזו או אחרת לברר מה קורה ואחר כך מה ניתן לעשות ואחר כך פשוט לעשות ולעשות ולעשות… כדי לתת לילד כל מה שניתן כדי להפוך את חייו לנורמאליים עד כמה שניתן. הבכור של שיינה אובחן כלוקה ב"אספרגר".

 

"אספרגר" היא צורה קלה יחסית של P.D.D. – בעיות תקשורת. ‘קלה’ זו מילה משונה להגדרה, שכן הצורה הקלה ביותר של P.D.D. היא פגיעה קשה מאוד בחייו של כל הלוקה בה ושל משפחתו. החיים אינם דומים במאומה לחייו של מי שמוגדר כנורמאלי ורגיל. אחד ממאפייניו של האספרגר הוא בעיה תקשורתית. מה שילד רגיל קולט מהאוויר, ילד אספרגרי צריך ללמוד בעמל וביגע רב, תוך כדי שהסביבה אינה מקבלת אותו אליה באהדה. כך זה היום, קל וחומר והרבה יותר גרוע היה לפני שנים עת האבחונים, הטיפול והמודעות הסביבתית היו נמוכים בהרבה, והורים לילדים חריגים התמודדו לא רק עם הבעיה הספציפית אלא עם בעיה חברתית גדולה מאוד. בעוד הם מתמודדים עם המכה שנפלה עליהם נולדה רבקה’לה שנתיים אחריו. גם אצל רבקה’לה אובחנו קשיי התפתחות. הילדים לא יכלו ללמוד במסגרת רגילה והלכו במשך שנים למוסדות לחינוך מיוחד.

 

היום כשהילדים החריגים מטופלים במסירות ובאהבה, כשיש כל כך הרבה מוסדות שמטפלים במגוון הצרכים של מי שזקוק לטיפול מכל סוג, קשה לתאר איך נראים חייה של משפחה המטפלת בשני ילדים שזקוקים לטיפול על כל צעד ושעל ויזדקקו לתמיכה במשך שנים ארוכות, כשאין בנמצא את כל המערכת התומכת ועוזרת שיש כיום, שגם היא טיפה בים הצרכים. שיינה כמעט התמוטטה. איך לא? המצב דרש ממנה כוחות נפש עצומים, שלא היו לה. וכאילו לא התמלאה סאת הייסורים, אובחנה רבקה’לה כלוקה בסכיזופרניה. כן, אותה סכיזופרניה שלקה בה אחיה של שיינה, ושהכריחה אותה, בצעירותה, לנטוש את ביתה.

 

רבקה’לה ניסתה לפגוע בעצמה מספר פעמים. לא פעם ולא פעמיים זינקה לפני גלגליו של רכב נוסע. תמיד ניצלה בנס. ארבע פעמים אושפזה. על ייסורי נפשם של ההורים המסכנים אין טעם להכביר במילים, ים של דמעות ונהר אותיות לא יצליחו לכסות על עוגמת הנפש ואת שברון הלב. אבל ליבה הנשבר של שיינה לא איבד כהוא זה מהאמונה שמה שקורה לה זה הדבר הטוב ביותר עבורה, למרות ועל אף הכאב. אם היא נבחרה זה סימן שהיא יכולה!

 

פעם פגשתי את שיינה ברחוב. בשמחה סיפרה לי שהשתתפה בכינוס נשים, והיות שחשבה שיש לה מה לתרום, דיברה לפניהן על אמונה ובטחון, ושיתפה אותן בעובר עליה. "תקשיבי, תקשיבי", ביקשה, ודחפה לידי קלטת תוצרת-בית. הקשבתי. דיבורה של שיינה אינו מקצועי. היא חוזרת רבות על עצמה, נתקעת מעט פה ושם, שפתה פשוטה ולא מתוחכמת. אבל אם מקשיבים היטב, מרגישים שהיא מדברת ישר מהלב ומוצאים בדברים כמה יהלומים אמיתיים, כאלו שהנפש היהודית אינה יכולה להתעלם מהם. אני עומדת נפעמת מול אישה פשוטה זו. אמונה איתנה כברזל יצוקה בעצמותיה. אין תלונות. רק חיוך והודיה לה’ יתברך על כל חסדיו. על הטוב, גם כשזה נראה בעיני הבשר שלנו כלא כל כך טוב.

 

"אתן יודעות למה ה’ יתברך נותן לי את כל הניסיונות האלו?" שואלת שיינה בקלטת ומיד משיבה, "הוא רוצה לתת לי את הזכות לעבוד אותו ללא פניות! אתן חושבות שכל אחד מקבל זכות כזאת? אם ה’ מקיים משאלות ליבנו, זה בגלל שהוא אוהב אותנו. ואם לא, זה בגלל שהוא בחר לתת לנו מתנה מיוחדת, שנוכל לעבוד אותו ‘לשמה’ בלי שום כוונות לשכר. ואז בודאי ובודאי שהוא אוהב אותנו!" דברים כדרבנות משנה סדורה ומסודרת. ואני, שנולדתי למשפחה חרדית, שלא נאלצתי להילחם למען הוסף ידע, שהאמונה בקב"ה הוגשה לי על מגש של כסף, מקשיבה לה, ומתביישת עד עמקי נשמתי. אתם מכירים הרבה אנשים שמבקשים לעבוד את ה’ בלי פניות?

 

"זה לא קל!" מודה שיינה בקלטת. "אני בסך הכל בשר ודם. הכאב הוא שם. נורא, מנסר וחותך. יום יום, שעה שעה. יש לי רק בן ובת. אני רוצה לחתן אותם, להיות סבתא, לראות נחת. לא פעם אחת אני רוצה לצעוק: ‘למה דווקא אני?’ אבל זוהי העבודה שלי. זה מה שה’ הקציב לי. ואני הבת שלו. אני אוהבת אותו. ובת צריכה לעשות מה שאבא אומר לה. אתן חושבות שלעבור מדלת לדלת ולאסוף כספים זה תענוג גדול? ה’חיה’ שבי התקוממה נגד הצורך. אני לא אוהבת ל’שנורר’. אבל אבא שבשמים אמר: ‘זהו תפקידך, קומי ועשי!” אז נעלתי את ה’חיה’ בכלוב, ויצאתי לדרך. עברתי מדלת לדלת בשכונה. כתבתי מכתבים. נסעתי לשכונות אחרות. זהו תפקידי, לכך נבחרתי, וכך עשיתי. ועם התפקיד, נותן לנו אבא את הכוחות.

 

אתן רוצות הוכחה שהוא נותן לנו את הכוחות? הנה, בשבוע הבא מחתנת, אי"ה, חברתי הטובה במונסי את בתה. הייתי צריכה להיות במיטה, בוכה ומדוכאת. הייתי רוצה שרבקה’לה תהיה איתי כאן, בבית! הייתי רוצה לחפש לה שידוך! גם אני רוצה לחתן את בתי באושר! אבל בשבוע הבא אני אהיה בחתונה, מחייכת ורוקדת, ואף אחד מסביב לא ידע מה אני עוברת. אז אם הקב"ה נותן לי כוחות כאלו, את רוצה להגיד לי שהוא לא אוהב אותי?"

 

הקשבתי לדברים של שיינה בקלטת וקיבלתי החלטה. אני אמא ועקרת בית במשרה מלאה, אבל מאחר שחנן אותי ה’ בכישרון כתיבה, אני כותבת פה ושם כתבות לעיתון הקהילה בה אני חיה. העליתי את הדברים על הכתב. כל האמור למעלה נכתב ונשלח למגזין "שלי", לאחר שישבתי עם שיינה לראיון. שיינה הייתה "בעננים". בחייה העצובים, חסרי התקווה, הייתה פה תקווה לפרסום. קרן אור, סיכוי לשינוי. חוץ מהתשוקה האנושית והטבעית להיות פעם במרכז העניינים, חשה שיינה באמת ובתמים תחושת שליחות. היא באמת האמינה שיש לה מה לתרום לשיעור אישי באמונה. היא רצתה ללמד אנשים לא לוותר על אביהם שבשמים גם בזמנים הנראים חסרי תקווה לגמרי. ואני הסכמתי איתה בכל ליבי.

 

מטרות אחדות היו בכתבה הזאת: הראשונה שבהן הייתה לשמח את שיינה. והסיבות – ברורות. השנייה הייתה ללמד אנשים להסתכל אחרת על אנשים שחיים בשולי החברה. לראות שלפעמים מתחבאת נפש יקרה בתוך התחפושת. שבתוך הבגדים המצחיקים ישנו אדם שצריך להרכין את הראש לפניו. והשלישית, והחשובה ביותר, רציתי להעביר את המסר של שיינה, לסייע לה בשליחותה. מסר של אהבה לזה שאמר והיה העולם, מסר של אמונה איתנה כברזל, ותקווה לאלו שחושבים שאפסה התקווה.

 

הכתבה פורסמה ונשלחה לעשות את שליחותה. התגובות שקיבלנו היו מעל ומעבר למה שהכרתי לפני כן. אנשים נפעמו. במו עיני ראיתי אנשים שעצרו את שיינה ברחוב ודיברו איתה בפעם הראשונה בחייהם, הביעו הערצה, השתתפות. שיינה סיפרה לי בשמחה שמישהו בחנות של הקצב התעקש אפילו לשלם עבור הקניה שעשתה באותו זמן. למשך כמה ימים הסתובבה שיינה קורנת, ואני ניגבתי את הדמעות. כבר פרסמתי כתבות קודם לכן, אבל כאן כאילו נכנס בי דיבוק.

 

לקחתי את הכתבה ושלחתי אותה למספר עיתונים נוספים. העיתונים פרסמו אותה, בעברית ובאנגלית, מי במלואה ומי בקיצור. המייל שלי התמלא בתגובות. אנשים כתבו שלמדו להסתכל אחרת על החיים, שצרותיהם שלהם התגמדו לפתע. חלק ביקשו שאקשר אותם עם שיינה ולאחר קבלת רשותה, כך עשיתי. חלקם רצו לשלוח לה כסף.

 

ואז לקחתי את הכתבה, הוספתי לה פרטים שהיו רלוונטיים רק לקהילה שלנו ולא היו שייכים לכתבה הכללית, ושלחתי אותה למגזין המרכזי של נשות הקהילה. לאחר דיונים עם העורכת, נפלה עלי הפתעה: ועדת הקבלה של העיתון, המורכבת מכמה נשות מקצוע משופשפות, נחלקה בדעתה בקשר לפרסום הכתבה. היה חלק שצידד בה בהתלהבות, והיה פלג אחר שהתנגד בתוקף לפרסום. הנימוק היה שכשישנן בעיות מנטאליות, הפרסום לא יועיל אלא יזיק. המתנגדות טענו בתוקף שלא בגלל שנחמד למישהו להיות במרכז העניינים צריך להניח לו לנופף בבעיותיו הנפשיות לראווה, גם אם זה מעניק לו אושר רגעי. החסד כאן, טענו, למעשה איננו חסד כלל וכלל.

 

בתחילה זקפתי גבות בפליאה. אחר כך כעסתי קצת וגם טיפה נעלבתי. אבל אחרי מחשבה נוספת הגעתי למסקנה שאולי "יש בזה משהו". החלטתי להשאיר את ההחלטה בידיהן, ומה שיהיה – יהיה. בערב פסח, לאחר דיונים סוערים, נפלה ההחלטה – הכתבה לא תתפרסם. ואני קיבלתי את דעתן והחלטתי להניח לזה.

 

במוצאי ראש השנה שלאחר מכן, כמה חודשים אחר כך, קיבלתי שיחת טלפון. שיינה נמצאה בדירתה ללא רוח חיים. במשך כל החג לא חשה שיינה בטוב. והיא, שהתרוצצה כל חייה בין רופאים ובעלי מקצוע כדי לטפל ללא לאות באהובים לה, סירבה ללכת להיבדק בעצמה, למרות הפצרותיהם של בני משפחתה, במוצאי החג התמוטטה. לווייתה, כמו חייה, הייתה צנועה ופשוטה.

 

יש לי בבית קלטת שהוצאתי מהמשיבון שלי, שבה נשמעת שיינה מודה לי נרגשות, באריכות, כדרכה, על הכתבה. שמרתי על ההודעה כי היא הייתה יקרה לי, ולא ידעתי שהיא תשמש עבורי בעתיד כמעין צוואה. לפעמים אני מוציאה אותה ומקשיבה לקולה של שיינה, קול מוכר וחי עד כאב. "תמי, השתמשי בכישרון הכתיבה שלך תמיד כדי לשמח אנשים, ותודה, תודה על כל מה שעשית בשבילי".

 

שיינה אומרת עכשיו שירה עם המלאכים, אבל פה, בארץ, נשארו אחריה כמה נפשות שבורות מאוד. המליצי טוב בעד כל הזקוקים לך, שיינה. זהו הדבר בו הצטיינת תמיד יותר מכל. ויהיו כל הזכויות שנצברו לזכותך עם פרסום הכתבות, כל האנשים שהתחילו לראות קצת יותר טוב את מה שחוּלק להם ממרומים, כל מי ששמח במה שיש לו אחרי ששמע את דברייך, וגם מי שהתחזק באמונה. כל אלו יעמדו לך שם בעולם העליון.

  

  

(באדיבות מגזין "משפחה", סיפורים נוספים של א.מ. אמיץ)