לסגור את השכל

זה??!", ויריתי את זה בצרורות.

 

 

המון זמן כבר לא השתמשתי במילה הזו, אבל אז כשישבתי על המיטה בחדרי, בדלת נעולה, זו המילה היחידה שעלתה במוחי: "למה למה למה למה למה למה למה?" שאלתי את ה’ בדמעות, כמו ילדה קטנה, נעלבת, שיודעת לומר רק מילה אחת בלבד,  וחיכיתי לתשובה שבוששה לבוא.

 

אחרי חודשים ארוכים שמילה זו כבר יצאה מהלקסיקון בשיח ביני לבין בוראי, היא חזרה  במלוא עוצמתה. במשך דקות ארוכות לא ידעתי מילה אחרת מלבדה.

 

ימים מספר קודם לכן קרה לי משהו שהתקשיתי להתמודד איתו, כמו פתחו לי פצע פתוח שהיה נדמה שהגליד בי כבר מזמן, אבל הסתבר שעדיין לא, ומאז – מיאנתי להתנחם.

 

"למה?!" הייתה המילה שתיטיב לתאר ימים אלו, שגם אם לא תמיד נאמרה בקול, היא מילאה את ליבי רוב הזמן. הייתה לי הרגשה כזו של מעין "לא פייר" באוויר ואני לא ראיתי דבר מלבד תחושה מוטעית זו.

 

נזכרתי במורה שלי מכיתה ח’, שאמרה לי אז משהו שנחקק בי לנצח. היה  זה אחרי שהתבטאתי, קלת מילים שכמותי, ב: "אבל המורה, זה לא פייר!". את המבט מוכה ההלם שהיה בעיניה של מורתי באותו הרגע, לא אשכח לעולם: "איך את מסוגלת לומר "לא פייר" על ההשגחה הפרטית של ה’ עלייך? הרי כל מה שקורה לך הוא אך ורק מה’ – ואת אומרת שהוא נוהג כביכול בחוסר צדק?!" הוכיחה אותי ברוך ובעוצמה גם יחד, "אני מבקשת ממך שלא תגידי יותר לעולם לא פייר", הוסיפה והלכה לדרכה, מותירה הפעם אותי המומה: "איך אני מסוגלת לחשוב על משהו בעולם הזה בכלל שהוא לא פייר? לא אגיד כך יותר לעולם", גמלה ההחלטה בליבי.

 

איני יכולה לומר שלא השתמשתי בביטוי זה מאז, אך בהחלט תדירותו פחתה בהרבה. בכל פעם שרציתי למחות על איזה חוסר צדק שחשבתי שנעשה לי מהסביבה, או בכל דרך אחרת, ראיתי את פניה ההמומות של מורתי, נזכרתי בנוכחותו של ה’ המנהיג את העולם בחסדו, ושתקתי. בלעתי את הצפרדע. ובפעמים שנשברתי ונפלט לי איזה "לא פייר" עסיסי, הוא היה מלווה תמיד בצביטה בלב ובחרטה מיידית, עוד טרם שסיימתי להוציא את המילים מפי.

 

מאוחר יותר, גם את המילה "למה" הוצאתי מהמילים השגורות בפי. "כשמאמינים בה’ שהוא משגיח על כל אחד בחסד וברחמים, לא מערערים על רחמיו, אין שואלים "למה עשית לי את זה?", שואלים רק – "מה" – "מה אתה רוצה ממני בניסיון זה, מה אני צריכה לעשות, כיצד להתמודד, איך לתקן את הדבר שלשמו זה בא אלי", הבנתי.

 

אבל באותו היום, על המיטה בחדרי, בדלת נעולה ובכרית ספוגת דמעות, לא זכרתי שום דבר. לא את המבט של המורה שלי ולא את ה"מה" שבא להחליף את ה"למה" וה"לא פייר". ידעתי רק "למה" – למה ה’ עושה לי את זה??!", ויריתי את זה בצרורות: "למה למה למה למה"?

 

אלא ששניות אחר כך כבר התבאסתי מעצמי לגמרי. איך אני מסוגלת בכלל לחשוב שאני יודעת יותר טוב מהקב"ה כיצד לנהל את חיי?

 

נזכרתי בחברה טובה שלי שלפני כחודשיים עמדה בניסיון קשה. בתה בת השנתיים נדרסה תחת גלגלי מכונית גדולה והובאה לבית החולים במצב קשה מאוד. היה זה ביום שישי אחה"צ, כשעה קלה לפני כניסת השבת. דיברתי איתה בטלפון באותם רגעים סוערים כשהבת שלה נמצאת בין חיים למוות ממש, והיא עשתה לי שיעור גדול באמונה: "אנחנו צריכים להתחזק באמונה, לראות מה ה’ יתברך רוצה מאיתנו, לקרוא תהילים, להתקרב אליו", אמרה לי בכזו אהבה אמיתית לה’ יתברך.

 

לאחר השבת, כשהתקשרתי שוב, דיברה איתי באותה אמונה חזקה, בלי בדל של טרוניה כלפי שמיא. "מה שלום הקטנה?" שאלתי, והיא ענתה "ברוך ה’, יהיה בסדר". למרות שבעיני הרופאים, כדרכם של רופאים, המצב היה "קצת" אחרת: "הילדה במצב קשה, בסכנת חיים, מורדמת ועם שברים בכל הגוף".

 

לאחר ימים אחדים, ראינו ממש ניסים על גבי ניסים. הילדה התעוררה, צחקה ודיברה, וגם השברים התאחו מעצמם, לתדהמת הרופאים בטיפול נמרץ.

 

"מה החזיק אותך ברגעים הקשים? מאיפה לך האומץ והאמונה הזו שעמדה לך בשעת משבר, למרות כל תחזיותיהם השחורות של הרופאים?" שאלתי את חברתי בבית החולים, כשבתה כבר יצאה מסכנת חיים.

 

והיא ענתה לי תשובה מאלפת:

 

"כשראיתי את בתי שוכבת מעולפת בטיפול נמרץ, ואת הרופאים מבוהלים סביבה, פשוט – סגרתי את השכל. האמנתי שאין מצב בעולם שה’ יעשה לי משהו רע, כי אין רע יוצא מאיתו יתברך, היה ברור לי שמהחושך הזה עוד נצא לאור גדול, עם הילדה, בריאה ושלמה. לא יודעת איך, אבל נצא. סגרתי את השכל מכל המחשבות הרעות, הדאגות ותחזיות הרופאים ונתתי רק לאמונה להיכנס. לאמונה שברור לי שיהיה טוב. כי פשוט לא יכול להיות אחרת".

 

כך ענתה לי, בכזו אמונה, בכזו תמימות, בכזו מתיקות אמיתית. ואני – נותרתי מהופנטת.

 

אז אחרי ימים של "למה למה למה", גם אם רק בלב, נזכרתי בה וגמלתי בליבי החלטה שגם אני סוגרת את השכל. מפסיקה  לנסות להבין  למה כך קרה לי, ולמה זה מגיע לי, ועוד בניגוד גמור לכל התוכניות שלי. לא מתעסקת בלמה פוטרתי מהעבודה, למה נכשלתי במבחן או למה עדיין לא התחתנתי. ולמה הוא כן – ואני לא.

 

"ה’ הוא טוב, ה’ רחום וחנון" הזכרתי לעצמי, ומה לי, הקטנה, להבין בחשבונות שמים.

 

רבי נחמן מברסלב זיע"א מדבר הרבה על "להשליך את השכל" – על שיש רגעים בהם האדם צריך להבין שהוא לא מבין, בשכלו הפשוט, ורק להאמין שהכל קורה בהשגחה נפלאה, והכל לטובה. כי "כשבן אדם מאמין שהכל לטובה – הכל מתהפך לו לטובה!".

 

הרב ארוש שליט"א סיפר פעם על אחד התלמידים שלו שנגנב לו האוטו. מיד כשראה זאת, והבין את גודל המכה, התגבר על עצמו, סגר את השכל האנושי שלו ובניגוד גמור לתחושותיו, התחיל לרקוד ולשיר: "לא מבין כלום, רק מאמין שהכל לטובה, תודה רבה לך ה’ יתברך על כל החסדים שאתה עושה עמי". למחרת, כבר חיכה לו רכב חדש, מתנה שהפתיעו אותו החברים שלו…

 

אז אמנם לא הכל אנחנו זוכים להבין מיד באותו הזמן איך הכל קורה רק לטובה, ואנו צריכים להסתפק באמונה, אבל לפעמים ה’ מזכה אותנו לראות זאת עין בעין ממש.

 

נוכחתי בזה בדיוק עכשיו. ממש בעת כתיבת שורות אלו, בישרה לי חברה שלי שהיא מתחתנת.

 

אותה חברה יצאה לא מזמן עם בחור, יניב שמו (הבדוי כמובן),  שכולנו חשבנו שהוא האחד שלה. אך היא, נפרדה ממנו, לאחר שנועצה עם הרב שלה שאמר לה שזה לא מתאים ביניהם, לאחר ששמע את התלבטויותיה. והיא – סגרה את השכל ועשתה כדברי הרב. גם אם הצטערה מכך – לא הראתה זאת. לאורך כל התקופה מאז, הייתי בטוחה שהם צריכים להיות יחד, לא הבנתי את הרב שאמר אחרת. שהעז להתנגד ל"שכל הבריא" שלי. בטיפשותי, לא ידעתי לסגור את השכל מול דעת תורה, לא הבנתי עד כמה "המהרהר אחר רבו כמוהו כמהרהר אחר השכינה".

 

ואכן, חודשיים אחר כך, רואים שהיה שווה לסגור את השכל ולחכות. כי כמו שהעידה חברתי בעיניים נוצצות מהתרגשות: "הוא בדיוק כמו יניב, רק הרבה יותר ממנו!".

 

הלוואי ונשכיל לסגור את השכל ולהחזיק תמיד באמונה תמימה כי "במקום שנגמר השכל – מתחילה האמונה".

      

* * *