האור שחזר

 

 

מיכל, שחקנית ודוגמנית תל-אביבית רצתה לשכור דירה. היא התקשרה וקבעה לראות את דירת הגג בקומה החמישית בדיזנגוף. באותו זמן שירתה במילואים והגיעה לפגישה לבושה במדים. טיפסה על המדרגות והקישה על הדלת.

 

עיניה חשכו: על הסף ניצב דוס לבוש בחליפה ומגבעת. היא מלמלה "סליחה טעות" ועמדה לרדת. החרדי פנה אליה: "סליחה, את מיכל?" כמעט התעלפה כאשר שמעה את שמה בוקע מפיו. "באת לראות את הדירה?"

 

"כן", גמגמה.

 

כל מה ששמעה על העולם הדתי צץ במוחה, עולם שבו נמצאים כל השקרנים והגנבים עלי-אדמות, אנשים שמעניין אותם רק כסף… אמרה לעצמה שמדובר כנראה במתווך דתי שעושה כסף.

 

לאחר שנרגעה, נכנסה לדירה. הדירה הייתה יותר שחורה ממנו!… ספריה עמוסה בספרים ענקיים וכהים ניצבה לנגדה. היא ניגשה לאחד הספרים הגדולים, הוציאה אותו וראתה מילים בעברית שלא הכירה. לאחר שסגרה את הספר, הסתובבה בדירה שנראתה לפתע מקסימה, ובמיוחד הגג הצמוד. היא שאלה: "של מי הדירה הזאת? היא לא נראית שייכת למישהו כמוני…"

 

"זו הדירה של הרב אברמוביץ, סגן ראש עיריית תל-אביב".

 

מיכל לא הבינה כיצד הדירה תעבור לרשותה, הרי היא ציונית ושמאלנית, שחקנית, וגם חיילת מילואים… "הרב אברמוביץ יסכים להשכיר לאחת כמוני את דירתו?"

 

החרדי השיב: "כסף יש לך?". מיכל חייכה בבוז והנהנה בראשה. "טוב. נקבע לך פגישה עם הרב".

 

לפני הפגישה עם הרב אברמוביץ לא ידעה מה ללבוש. היה אז שיאו של הקיץ. היא חשבה: מה פתאום שאהיה צבועה, הוא צריך לדעת למי הוא משכיר את דירתו! אתלבש בדיוק כפי שאני! אבל מצד שני זה לא יפה, בכל זאת מדובר ברב… לבסוף החליטה ללבוש מדים, לצאת ידי כל הדעות.

 

היא עלתה שוב לדירה וראתה לפניה יהודי מזוקן ועטור במגבעת, בעל הדרת פנים. הוא לא הביט בה עד לרגע שבו פתחו בשיחה. הם דברו על כל מיני פרטים טכניים הנוגעים לדירה. מסיבה ברורה השתדלה לא להיראות נלהבת.

 

לבסוף שאלה: "טוב, כמה עולה העסק הזה?"

"300 דולר".

המחיר היה גבוה עבורה. היא קמה ואמרה בלגלוג: "אני לא משלמת על הדירה הזאת 300 דולר!"

הרב השיב ברכות: "אז כמה את משלמת עליה?"

היה נדמה לה שהוא מלגלג עליה בחזרה, ולכן אמרה מחיר משפיל: "יותר ממאה דולרים אני לא משלמת בשביל הדירה הזאת!"

לתדהמתה ענה: "טוב, הדירה שלך!"

"סליחה…"

 

מיכל הבינה שהוא אינו מתלוצץ, והזדרזה לחתום עמו חוזה לשנתיים. לאחר שנכנסה לדירה עם כל חפציה, רצתה לסלק את כל הספרים. היא שמה אותם בתוך ארגזים ריקים והעבירה למחסן כפי שסוכם. משום מה החליטה להשאיר את ספר התנ"ך סמוך לפתח המחסן. אחרי הכל היא אדם הומאני וגם בספר ההיסטוריה הזה חייב להיות משהו טוב… לאחר מכן סידרה את כל הדירה לפי טעמה, ולא שכחה לתלות בסלון את תמונות הדוגמנוּת המוצלחות שלה כדי שלא תשכח מי נמצא במרכז העולם…

 

באותם ימים צצו בתל-אביב כתות מכל הסוגים, ממזרח וגם ממערב. החלה תנועה של חיפוש אחר משמעות וחיפוש עצמי. מיכל שמה ליבה לכך שכל אחד מידידיה חיפש את עצמו במקום אחר. 

 

למיכל הייתה חברה קרובה שלמדה תסריטאות באוניברסיטה ואף שיתפה אותה בכמה מסרטיה. החברה חיפשה את עצמה בכל מיני שיטות רוחניות ולבסוף הגיעה לכת האימֵן שדרשה כסף רב ממשתתפיה. לא היה אכפת למיכל שהחברה תחפש את עצמה, אבל מדוע עליה לשלם כל כך הרבה כסף כדי להיות באיזה מקום מעורפל?! גם לא הבינה איך יתכן שבחורה חכמה כמוה מקבלת דברים שלא מתיישבים עם ההיגיון. באותה הכת אסור היה למשתתף חדש לשאול שאלות ולהביע דעה. כינו כל מצטרף בשם כלשהו ודרשו ממנו לעלות בכל מיני שלבים רוחניים. היא קלטה שמשהו לא טוב עובר על חברתה.

 

יום אחד הסתגרו בדירתה של מיכל והתפתח ביניהן מרתון של ויכוחים בעניין הכת. כמעט שלא אכלו כלום והסתפקו בכוסות קפה אין-סופיות במשך שלוש יממות. מיכל לא ידעה בדיוק על מה היא מגינה, אבל היה ברור לה, לפי איזו אמת שעדיין לא עמדה על טיבה, שחברתה מאמינה בשקר. ביום השלישי עלו הויכוחים לטונים גבוהים. בשלב מסוים מיכל התפרצה: "תגידי. את לא מבינה ששולטים בך, שהורסים את היופי הפנימי שלך?!"

 

אז קרה לה דבר מוזר ביותר. היא רצה למחסן שעל הגג, והביאה את ספר התנ"ך שהיה מונח סמוך לפתח. פתחה את הספר בתחילתו, בפרשת "בראשית" והחלה לקרוא עם חברתה: "וַיְבָרֶך אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשׁוּהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַּשָׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ… את רואה מה כתוב כאן?", שאלה מיכל.

"בטח, קראנו יחד…"

"ומה לא כתוב כאן?"

"הגזמת לגמרי. מנין לי לדעת מה לא כתוב?"

מיכל המשיכה: "את לא מבינה את המשמעות של מה שלא כתוב כאן?!" חברתה השתוממה והיא המשיכה בהתרגשות: "כתוב שהאדם נברא כדי שישלוט על בעלי החיים, אבל אסור לאף אדם לשלוט על אדם אחר. רק א-להים יכול לשלוט על האדם!"

 

אז התרחש נס כפול: החברה נטשה את הכת ומיכל גילתה בקרבה את א-להים. לאחר שנפרדה מהחברה אמרה לעצמה: יפה מאוד, את מלמדת אותה את ספר "בראשית" שלא למדת ולא התעסקת אתו אף פעם, פתאום את מדברת על א-להים… מי זה א-להים? מה זה א-להים? ואז החליטה בינה לבין עצמה: אם יש א-להים, אני הולכת לחפש אותו!

 

המקום ההגיוני ביותר לחפש בו את א-להים הוא הגג, שנמצא הכי קרוב לשמים. ומאז, בכל זמן פנוי, נהגה להתבודד בגג כשהיא מחבקת בידיה את ספר התנ"ך. הביטה במרומים וראתה שמש, ירח וכוכבים, זריחה, שקיעה ונצנוצים, אבל עדיין לא מצאה את א-להים.

 

פעם הגיע ידיד לבקר אותה על הגג ושאל: "מה את עושה על הגג שעות על גבי שעות?", "אני נהנית מיפי הבריאה!", כאשר שמע את תשובתה, כמעט ונפל מהגג… 

 

מיכל נהגה ללכת מדי בוקר בעת הזריחה לחוף הים, כאשר הגלים היו רגועים. גם שם לא מצאה את א-להים. חזרה לרחוב דיזנגוף הסואן, וראתה את כל האנשים נעים הלוך וחזור, מחפשים את עצמם לשווא, מבזבזים את רגעי חייהם.

 

היא התבוננה באנשים שהכירה. מה קורה כאן? שאלה את עצמה, איזה מין עולם זה? ראתה אנשים שהיו חשובים ויקרים לה כשהם יושבים בפאבים, שורפים את זמנם ומתדרדרים לסמים. לא הבינה מה קורה להם, ותהתה: מצד אחד האדם מגיע להישגים עצומים, לפיתוח טכנולוגיות משוכללות, להמצאות נפלאות, לירח, ומאידך הוא נתון בכזאת שפלות מוסרית, מתבזה על ידי יצריו האפלים. למה אנחנו חיים כאן? כמעט צעקה, למה אנחנו חיים? כך נהגה באותה תקופה לצאת לרחוב הסואן ולשוב לדירת הגג, והשאלות שבקרבהּ הלכו והתעצמו.

 

פעם אחת חזרה לביתה, ואז, לאחר תקופה ארוכה של חיפושים ותהיות, זכתה משמים ברגע הנפלא ביותר בחייה. חשה לפתע בכל כוחות החיים הקיימים בקרבהּ: השכל, הדמיון, הרגש, החושים. הרגישה את כל מהותה הפנימית. ממש ראתה את א-להים בתוכה. לא ניתן לתאר תחושה כזאת במילים. גם המילה הגבוהה ביותר רק תגמד ותצמצם את האמת הגדולה הזאת. הרגישה את הקדוש-ברוך-הוא בתוכה ומחוצה לה בעת ובעונה אחת, ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. הרגישה שהוא והיא והעולם אחד.

 

היא רצה לארון בגדיה והוציאה מתוכו חצאית לבנה ארוכה שדגמנה איתה לפני זמן קצר. מצאה גם חולצה עם שרוולים ארוכים שקיבלה מהאמרגן שלה שחזר מטיול במצרים. כאשר לבשה את החצאית והחולצה, חשה שהיא יוצאת כעת ממצרים. לאחר מכן חיפשה במעמקי הארון את הגרביים הכי לא מחוררות שיש לה וגרבה אותן באמצע הקיץ. כעת הרגישה שהיא נולדת מחדש ומסוגלת לעמוד מול הגילוי הפנימי העצום שחשה. לא הייתה מסוגלת בשום פנים לעמוד מול ה’ בבגדיה הלא צנועים.    

 

כעת שימשו בתוכה רגשות מנוגדים של בכי וצחוק, שמחה וכאב, וודאות מוחלטת וחוסר ידיעה. ידעה בבירור שנפתח בפניה צוהר לעולם חדש, אבל לא ידעה מהו. רצתה בכל מאודה לעשות מעשים שישקפו את הרגשתה הפנימית.

 

מול דירתה של מיכל, התגורר בנצי השמן, שנולד בדיוק ביום הולדתה, והם תכננו לפני כן לעשות יום הולדת משותף אצלה על הגג. בכל תהליך גילוי ה’ שכחה מכל העולם, ובטח מיום הולדתה. יום אחד נשמעו דפיקות בדלת ביתה ובנצי הופיע בשמחה: "מיכל! הכל מסודר! הכל מאורגן!"

"בנצי, על מה אתה מדבר?"

"מה זאת אומרת? על יום ההולדת שלנו!"

"מה חשוב היומולדת שלי ושלך? מה זה בכלל שלנו?"

"מיכל שבי… קרה משהו? הכל בסדר? אולי רבת עם החבר? מה הולך פה?"

"אני לא מבינה מה אתה רוצה?"

"ביום ששי היומולדת!  תִּכְנַנּוּ לעשות מסיבה…"

"אה, כן… טוב, נו, אבל אני לא חושבת שנעשה מסיבה…"

"למה? הרי יש יומולדת?"

לא ידעה איך לומר זאת והשליכה את הפצצה: "כי אני… זאת אומרת… חוזרת בתשובה!…"

 

פניו השחירו והוא החל לכרכר מסביבה. "מה זאת אומרת חוזרת בתשובה? כמו הקאובויים האלה מבני-ברק?…"

"אהה…"

"הדוסים!!!" אמר את המילה המפורשת. "תראי, אנחנו חברים קרובים, איזה דוס התלבש עלייך? את יכולה לגלות לי…"

"שום דוס לא התלבש עלי!"

"אבל לא רוצים סתם ככה פתאום להיות כמוהם!"

"לא. אני פשוט גיליתי את א-להים!"

"גילית את א-להים?! טוב, אז תראי לי אותו!"

"אני לא יכולה."

"אבל אמרת שמצאת?"

"כן, אבל זה בתוכי!… זאת אומרת גם בתוכך… זאת אומרת … בתוך כל אחד!"

 

בנצי הלך להזעיק מיד את כל החברים שהתגוררו בקרבת מקום כדי להציל את מיכל. כולם הגיעו והקיפוה במעגל. ראו שהיא לבושה בחצאית ארוכה, חולצה עם שרוולים וגרביים. לא כל כך נורמאלי בחודש אוגוסט בתל אביב. בנצי, שידע לשחק, אמר בבדיחות: "זה לא בא בחשבון! תִּכְנַנּוּ את היומולדת לפני החזרה בתשובה שלך, אז תדחי את החזרה בתשובה שלך לאחר היומולדת…"

 

"לא! אני מצאתי את הקדוש-ברוך-הוא. אני לא עוזבת אותו! אין… אני לא עושה מסיבה ביום ששי על הגג וגמרנו!"

 

לבסוף התפשרו: בנצי יערוך את המסיבה על גג ביתה עם כל החברים, והיא תישאר עם אלוקיה בדירתה…

 

הגיע ליל שבת. המוסיקה החלה להרעיש. היא שמעה את כולם עולים במדרגות וניסתה להתכסות בשמיכתה כדי שלא לשומעם. קול בתוכה, שלא עמדה על טיבו, טען: מה? את לא נורמאלית… זה היומולדת שלך! מה את עושה כאן לבד? תעלי לגג ולכי לשמוח עם כולם! מאידך התייסרה עם עצמה: את לא יכולה לעשות שקר בנפשך, או שאת הולכת עם האמת שלך או שלא… לאחר מאבק פנימי אמרה לעצמה שתעלה רק כדי לומר "מזל טוב", הרי גם לדתיים מותר לומר "מזל טוב"…

 

עלתה למעלה וראתה את כולם רוקדים עם בגדי הפאר וכל האורות והמוזיקה הרועשת. אמרה לעצמה: "מיכל, כנראה שבאמת קרה לך משהו… באמת הם צודקים… הנה החיים! תשמחי! מהי בכלל הדרך הזאת?! מה זה בכלל לגלות את ה’?! תחזרי לעצמך וזהו!" ירדה בחזרה לדירתה, החליפה את המלבושים הדוסיים במלבושים שהתאימו למסיבה וחזרה לגג. כולם היו מאושרים לראות אותה כך.

 

"יופי! סוף-סוף מיכל חזרה לעצמה… הכל בסדר! שימו לה את השיר שהיא אוהבת!" המוסיקה החלה להתנגן. היא החלה לרקוד ואז לפתע אירעה הפסקת חשמל… מיכל חשה בפחד נוראי ונמלטה אל דירתה, ובדיוק כאשר נכנסה פנימה, חזר החשמל… היא לבשה שוב את בגדיה הצנועים וחשבה: תגידי, את חושבת שיש לך עסק עם בנאדם?! יש לך עסק עם מי שאמר והיה העולם! או שאת הולכת עם זה, או שלא, אבל אי-אפשר לשחק עם זה!

 

כשרצתה לקיים את המצוות באופן מעשי, לא ידעה להיכן לפנות. דבר אחד למדה היטב: כאשר נפתח הפתח לעולם הקדושה, מתגלה השגחה פרטית מאוד ברורה, שלא חוזרת במלוא עוצמתה לאחר מכן.

 

אותה חברה שפרשה מהכת חלתה והתקשרה למיכל: "אני מצוננת לגמרי. אולי תבואי לבקר אותי?"

 

מיכל החליטה לנסוע אליה לכפר-סבא. מיד ירדה לרחוב כדי לחפש אוטובוס. לפתע מישהו עצר לה טרמפ והציע להסיעה לאיזו צומת הסמוכה לכפר-סבא. היא הביטה בטיפוס הצבעוני שישב ליד ההגה, ואמרה: "טוב, אגיע איתך עד לשם ומשם אקח אוטובוס". היא עלתה והרכב יצא לדרך. לאחר שתיקה, הנהג אמר לה: "תגידי, משהו מטריד אותך?" היא ענתה בפשטות: "כן, אני רוצה לחזור בתשובה, אבל לא יודעת איך…"

 

"נפגשת בדיוק עם האדם הנכון!". היא הביטה בהשתוממות בבחור הלבוש בגופיה ומכנסיים קצרים, מאחוריו – צמה ארוכה, עגיל באוזן… מה לו ולחזרה בתשובה?!

 

"אתה בטוח שאתה מתאים?"

 

"אני נוסע לבקר כעת זוג חברים חוזרים בתשובה. אביא אותך אליהם, תדברי איתם ובטח תדעי מה לעשות"…

  

* * *   

ליצירת קשר לסיפור תשובה –  odedmiz@actcom.co.il

    

(מתוך הספר אור חוזר 1 מאת המחבר)