שירת האמונה

 

 

השחר עולה. בוקר חדש מחוויר והולך.

 

חיים אנו לצד הפלא הגדול ביותר מאז היות ישראל לעם, העם לרבבותיו מתעורר לשוב עד ה’ אלוקיו. והרי כידוע, כל אחד מאותם רבבות הנקראים "בעלי תשובה" הוא סיפור מיוחד בפני עצמו. אין לך דבר מרנין יותר מלראות את נקודות הקודש שהתנערה מעפר, המשליכה לכל עבר את גושי החולין שנערמו והכבידו עליה זמן רב, וחזרה להתחבר למקור חיותה. אין עדות אמיצה מזו על נצחיותה של הנשמה שאינה ניתנת לשינוי ולעמעום.

 

וכשאורו של הציון הקדוש ו"אומן ראש השנה" נראה ברקע, הרי ברור לכולנו כי כשאנו מדברים על בעלי תשובה, אין כוונתנו לייחד בכך רק את אלו שזכו בעקבות עברם לתואר הזה, כי כאן, כולנו כאחד יחד, מבקשים להיות "בעלי תשובה". מיוחדים הם אפוא אותן נשמות שחיצוניות עברם והווייתם מעטרת אותם בשם השמור לעומדים במקום ש"אף צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד"…

 

במבט לאחור אנו שמים לב למלחמה כלל עולמית הניטשת מדור לדור בין כוחות הרע והטוב. פעמים שזה קם ופעמים שזה נופל. אך אין ספק כי לשיאה הגיעה ממשלת הרע בדור האחרון הזה, כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בהם, החל מרוח ההשכלה הברלנית וסערת הכפירה הקומוניסטית שמצאה מקום בליבותיהם, וכלה בהתבוללות המערבית ונעיצת ציפורני השמד.

 

פתאום, הכל מתחיל לצעוד לקראת מהפכה. בתחילה נראה היה כי מדובר בתופעה חולפת, קצת פה וקצת שם, אך עד מהרה הפכו העשרות למאות והמאות לרבבות ואלו נוסקים ומתקרבים למספר רב של מאות אלפים, ולא נותר כל ספק כי מדובר במהפכה אמיתית שלא היה דומה לה מאז ומעולם. אט אט מתאדים להם ענני החושך ומפנים את מקומם לזריחה מטהרת, ומאליהם צפים ומתנגנים הפסוקים העתיקים נושאי ההבטחה הנצחית: "ושבת עד ה’ אלוקיך ושמעת בקולו באחרית הימים", "אם יהיה נדחך בקצה השמים יקבצך ה’ אלוקיך ומשם יקחך"…

 

חציו השני של התהליך העולמי לקראת הגאולה מתקיים כאן ועינינו רואות. אך "פרט" אחד, חשוב מכל השאר, נותר נעלם, ומעטים מאוד טורחים להסיט את הוילון…

 

"מי ילד לי את כל אלה?"

 

הסתכלות סתמית אינה יורדת לעמקים ומסתפקת במה שנצפה מעל פני השטח. אלא קיימת הסתכלות מעמיקה יותר, החותרת אחרי הסיבות ומחפשת את שורשי השורשים. משהו טמון כאן! מה ומי מחולל את כל זה?

 

"…היכן שיש הרהור תשובה בעולם הוא ממני"!… ישנה נקודה אחת, צפונה וטמונה, שם אף עוון אינו פוגם ואף חטא אינו מגיע, נקודת עצם היהדות, נקודת החלק אלוק ממעל, המחיה כל חי. קול דופק ונשמע גם בליבו של הרחוק שברחוקים, זוהי ה"נקודה הטובה".

 

כך בכל נשמה, לא כן עבדי משה, לא כן נשמת משיח. אין הוא עוד נשמה מאלו שבפנימיותם גנוזה נקודה טובה וחלק אלוק, אלא שכל מהותו היא עצם הטוב, הוא שורש הטוב וענפים ונקודות ממנו נטמנים בכל אחד מישראל. "כי בכל אחד מישראל יש נקודה טובה שהיא בחינת משה, כי משה רבינו הוא כלליות כל ישראל והוא מתפשט בכל בני ישראל" (ליקו"ה בה"ר וב"פ א’).

 

חוטאים הם בני העם הנבחר, יורדים פלאים אף לחמישים שערי הטומאה – כי אזי רק מתכסה ונצפנת נקודה זו, בה עצמה אין הרע נוגע כלל, תמיד היא נשארת בשלמותה ומום אין בה. ולכן ברגע ש"קול התור נשמע בארצנו – זה קולו של מלך המשיח" (מדרש שיר השירים), כשעצם הטוב נושא קולו בשיר והשורש הגדול מופיע ומתגלה, מיד מתרוממות כל נקודות הטוב שנחצבו ממנה ונשאבות אל שורשן.

 

תשובה! "כי תשובה היא לשוב את הדבר למקום שניטל משם" (ליקוטי מוהר"ן ל"ה).

 

ונשמת משה מספרת על פעולותיה…

 

נעיין בתורה י"ז מתחילתה לסופה, ובעינינו נראה את "מפת העולמות". כיצד עומד צדיק האמת ומפיו יוצאים ונשלחים כחץ מקשת דיבורי האמונה, נקיים מסערות מבלבלות, ולכן, "שמעו הולך בכל המדינות, מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו", עד שהוא פוגע בחלקי הנשמות שנטמעו בגויים, ומזכיר להם את מעלתם הקדומה, כי המה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו עוד בטרם בריאת העולמות… ומיד שהשורש נגלה להם, שם בעומק נפילתם, תיכף משתוקקים ושבים כל חלקי הטוב למקומם הראוי להם מתחילה, ואף רבים מעמי הארץ מתייהדים, "כי אי אפשר להטוב לחזור בעצמו, מחמת גודל ההתקשרות שנתקשר ונתהדק שם מאוד, ובהכרח שיתלוש עמו מהרע, ועל ידי זה נעשים גרים", ויושבי תבל כולם מתתקנים במלכות שדי.

 

נעיין גם בתורה נ"ו, ונקרא את כל פרשת גדולת הצדיק רב החסד ש"באתכסיא ובהעלם גדול הוא מושל על כל הדור ואפילו על כל צדיקי הדור", המתהלך בכל יום ויום בחצר בית הנשים – אלו שנשו וקפצו ממקומו של עולם, נשו ושכחו את השם יתברך, ואף כאשר רוצים לקיים מצוותיו הרי שנשתנה גבורתם, נפלו הם ל"הסתרה שבתוך הסתרה" ואין הם מודעים כלל לאלוקים המסתיר פניו. להם דווקא ממשיך הצדיק תורה נסתרת, תורת ה’ חדשה, המחיה אף את כל ההסתרות בסתריה ונפלאותיה, עד שכל הרחוקים והנדחים חוזרים ומתקרבים ואיש מהם לא נעדר.

 

או בתורה ס"ד, למשל, בה מגלה כיצד מנגן הוא את שירת האמונה העליונה מן הכל, והאפיקורסים, אשר נוסדו יחד על ה’ ועל משיחו, וירדו לשאול אשר כל באיה לא ישובון, גם הם שבים ומשיגים אורחות חיים, כי "על ידי ניגון של הצדיק, על ידי זה עולים ויוצאים כל הנשמות שנפלו בתוך האפיקורסות הזאת של חלל הפנוי, כי ניגונו הוא בחינת ראש אמנה, היינו אמונה העליונה, מן הכל, שעל ידי ניגון ואמונה זו נתבטלים כל האפיקורסות, ונכללים ונתבטלים כל הניגונים בתוך הניגון הזה שהוא למעלה מן הכל שממנו נמשכים כל הניגונים".

 

…ואם נעיין גם בסיפורי מעשיותיו, הרי שנראה עין בעין, ללא כריכה המונעת ומחפה, את כל מעשה תקפו וגבורתו אשר גידלו המלך מכל השרים ולו נתן המלוכה לתקן כל העולמות ולפדות כל הדורות, כי לא ישקוט האיש עד אם יכלה הדבר, למצוא את בת המלך האבודה ולרפאותה בשלמות בעשרה מיני נגינה, להמליך את המלך בכיפה ולהשיב את כל העולם אל השם יתברך, עד שכל הבריאה תנגן את הניגון הנפלא…

 

וכך נלך ונטייל מתורה לתורה ומסיפור מעשה אחד לשני ומשיחה לשיחה, ונתפלא לראות כי בכל אחד מהם, פעמים בגלוי ופעמים בסתר, לפעמים שחור על גבי לבן, ולפעמים חבוי עמוק בלבן שבין השחור, פעמים ברור לעין הלומד ופעמים דורש חיפוש וחתירת הלב ודמעות, אך בכל דיבור ודיבור גילה לנו רבינו הקדוש את סוד עסקו הנורא לתקן כל נשמות ישראל וכל העולמות התלויים בהם, ולהשיבם, כולם עד האחרון שבהם זה הגרוע שבגרועים שאין גרוע אחריו, לבוראם ויוצרם יתברך.

 

בתורה האחרונה אשר גילה בחיים חיותו, ח"י ימים טרם הסתלקותו, הודיע לנו את אשר יקרה באחרית הימים בזכות ובכוח גניזתו הקדושה באדמת העמים.

 

הצדיק הנורא שכל ימיו הוריד והשליך את עצמו למצולות הים בכדי לתקן ולפדות נשמות ישראל, יגמור ביתר שאת ועוז את כל אשר החל. במקום מנוחתו הטהור, בפשטות ממש, בעפרה הגשמי של אדמת אומן שהיא "הקצה והסוף של ישראל במקום שגבול ישראל כלה" (חיי מוהר"ן קצ"ה). "ונדמה להסיטרא אחרא שהיא בולעת את הגוף הקדוש הזה, אבל זה הגוף הקדוש הוא בעל כוח גדול ועומד להסיטרא אחרא בצווארה עד שמוכרחת על ידי זה להקיא הקאות הרבה מקרבה ובטנה, היינו שהסיטרא אחרא מוכרח להקיא ולהוציא כל הקדושות שבלע וכו’, עד שיגמור הצדיק מה שהתחיל, כי כשיוצא מן העיר אל קברו אז יפרוש את כפיו בתפילה עד שיגמור מה שרוצה, ועל כן שם הכל יתתקנו כראוי כל מי שיזכה לבוא לשם בחייו" (ליקוטי הלכות, חול המועד ה"ד אות ט"ו).

 

הדברים מקבלים משמעות נוספת בהתחשב בעובדה, כי הפסוק "אמר נבל בליבו אין אלוקים" הלם בצורה הקיצונית ביותר את הכפירה המוחלטת שיצאה והתפשטה מרוסיה ודווקא מרוסיה. היא אשר סימלה במאה השנים האחרונות את האפיקורסות בהתגלמותה, והניפה בגאווה את דגל הכפירה בהשם. שם, בקרבו של מבצר הטומאה, בשער החמישים של הסתרת האלוקות, ביקש רבינו הקדוש להיקבר.

 

"כי שם המקום המוכן לו מששת ימי בראשית לעסוק בתיקון העולם לדורות" (ימי מוהרנ"ת).

 

והדורות נקפו, דורות איומים ביותר, מהפכות בקנה מידה עולמיות, שינוי פני החברה בקרב כל האומות ברחבי תבל באמצעות תרבויות הרסניות. איומים ממשיים על עצם הקיום נולדו בתקופות אלו ותורגמו בצורות לוחמה רבות. אומות העולם, גם הם חשים בליבותיהם פנימה כי העולם מדורדר לקראת קיצו באין סומך ומושיע. ובינתיים, בנים יקרים שוכחים את מעלתם, ומעתיקים דפוסי חיים לא להם.

 

ומה יהא עם בת המלכה?

 

 

(מתוך "אומן ראש השנה" – למעלה מהמקום, למעלה מהזמן)