העקיצה

 

 

כשהייתי סטודנט בארצות הברית, קראתי סיפור קצר על חייל אמריקאי ששירת ביחידה מובחרת במלחמת העולם השנייה. החייל הגיע לחזית ב-1942 ונלחם נגד הנאצים במשך שלוש שנים. בדרך נס ממש, עבר את שבעת מדורי הגיהינום עלי אדמות ללא פגע רציני, וחזר לארצות הברית בריא ושלם עם סיום המלחמה ב-1945.

 

אחד הדברים הראשונים שהחליט לעשות בתור חייל משוחרר מן הצבא, היה לבלות שבוע שלם בחוף הים הקסום של קליפורניה. הוא ארז תרמיל, תפס טרמפ ברכב צבאי, נסע לחוף קליפורניה, והקים אוהל בקטע שלא נמצא אף אחד. מלבד גלי הים, השמש המרפאה, שמים כחולים וחולות זהובים, אין כלום. מרגוע ושלוות הנפש שאי אפשר לתאר.

 

החייל היה רעב במקצת ורצה לנשנש משהו. הוא הוציא צנצנת ריבה מהצידנית שלו ומרח אותה על הלחם. פתאום הופיעה דבורה קטנה והחלה לחוג מעל לצנצנת ריבה. החייל גירש אותה בהניפו את ידו אליה, והדבורה ברחה כביכול. אך אין עצה או תבונה כנגד השם יתברך, והדבורה עשתה סיבוב, נחתה על העורף של החייל ועקצה אותו ליד העורק הראשי בצווארו. או שעוקצה היה מזוהם, או שהחייל היה אלרגי לדבורים, אינני זוכר. בכל אופן, צווארו התנפח, הוא איבד את ההכרה ונפח את נשמתו שם על חוף הים.

 

ההשוואה מחרידה. שלוש שנים בקרבות עזים, והוא יוצא בריא ושלם. יום אחד בחוף הים, והוא נופל קרבן בידי בריה קטנה…

 

* * *

 

נזכרתי בסיפור הנ"ל לאחר ששמעתי את סיפורו של "רפי", בעל תשובה נחמד. רפי היה מהנדס בכיר במפעל היי-טק שהיה בבעלותם של גורמים אנטי-דתיים חריפים. ככל שגדל זקנו, כך גברו ההתנכלויות נגדו והחתירות תחתיו בעבודה, הן מצד הממונים עליו והן מצד אלה שהוא היה ממונה עליהם. מקום העבודה הפך לבלתי נסבל. רפי הרגיש שאם לא יברח משם, ישלם על שהותו שם באולקוס או בהתקף לב, חס ושלום. לכן "התפטר". לא די שמנהל המפעל לא רצה לשלם לו פיצויים, הוא עוד הוציא עליו כזה שם רע ששום מפעל אחר לא רצה להעסיק אותו. בלית ברירה, כדי לשים ככר לחם ובקבוק חלב על השולחן עבור אשתו ושלושת ילדיו הקטנים, הוא התחיל לעבוד בבניין. אודות תלאותיו כיהודי כמעט יחידי בין קבוצה של ערבים מן השטחים ניתן למלא כרך עב-כרס.

 

למרות הכל, רפי המשיך לחייך. הוא תמיד חיזק את אשתו ואמר לה שבודאי מצפים להם ימים טובים יותר. יום אחד, הופיע אדם זר בפתח ביתו והציע לרכוש את דירתם בשכונה החילונית במחיר שלא חלמו לקבל. רפי עשה חשבון מהיר, וראה בזה אות מן השמים להעביר את משפחתו למנוחה ולנחלה – אל שכונה שומרת שבת שבה ריכוז דתי-חרדי גדול עם כל מה שתרצו – מקוואות, תלמודי תורה, בתי כנסיות וכוללים מכל הסוגים, חנויות של בשר חלק וירקות שמיטה בד"ץ – כל מה שצריך בחיים.

 

והנה למזל טוב, לאחר שבע שנים של מסירות נפש כבעלי תשובה, הגיעו רפי ומשפחתו לשכונה החרדית. איזה גן עדן! צפירה לפני כניסת השבת, בלי מכוניות בשבת. ממש מעין עולם הבא. רפי בנה לעצמו סדר עבודה ולימוד חלומי – הוא למד בבוקר בכולל לבעלי תשובה, ואחרי הצהריים התפרנס כטכנאי מחשבים הנותן שרות בבתים פרטיים. לא היה קל לסדר את ילדיו בגנים ובחיידרים, אך גם זה הצליח לו בסייעתא דשמיא. היה לו הכל כביכול, עד ש…

 

יום אחד, אחד ממתפללי בית הכנסת בא לקראתו אחרי התפילה. אותו מתפלל היה ראש כולל ואחד מנכבדי השכונה. הוא סיפר לרפי שנחוצה לו הלוואה של אלפיים דולר כדי לחתן את בתו הגדולה. רפי ענה שאין ביכולתו להלוות לו סכום כזה, אך הוא מוכן להעניק לו מתנה גמורה של מאתיים שקלים עבור הכנסת כלה, סכום נכבד שהרגיש היטב בכיס. ראש הכולל התחיל לסובב את רפי עם כל מיני הלכות – חשיבות הצדקה, עזוב תעזוב עימו, ואל תעמוד על דם רעך – ממש סחיטה רגשית ורקידה על מצפונו של בעל תשובה תמים. "הרי העולם החרדי עשה כל כך הרבה עבורך", הפציר בו ראש הכולל. "קיבלנו אתכם לשכונה ואת ילדיכם לחינוך שלנו. אתה מתפרנס בשכונה, וכולם קיבלו אתכם כל כך יפה. לא תוכל להשתדל ולעשות מאמצים עבורנו?" עבורנו, דהיינו, לכיס הפרטי של ראש הכולל הערמומי.

 

רפי נדרס תחת מכבש השכנוע והסכים להלוות לראש הכולל מחצית הסכום, דהיינו אלף דולר, לתקופה של שנה אחת. הוא לקח את הכסף שהוא שמר למצב חירום בבית ונתן אותו לראש הכולל. בתמימותו, רפי לא דרש להחתים אותו על שטר עם שני עדים, כדרוש בהלכה. ראש הכולל, מהסוג שרבינו הקדוש מכנה "שדין יהודאין" (ראה ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה כח), לא טרח להגיד לרפי שאין זה מן הראוי להלוות כסף מבלי להחתים את הלווה, בעיקר שהוא הלווה.

 

עברה שנה, ואין קול ואין עונה מצד ראש הכולל לכל פניותיו של רפי. אשתו של רפי ילדה את ילדם הרביעי בשעה טובה ומוצלחת. רפי הציע שיעשו את הברית בבית. אשתו הביעה את מחאתה: "אינני יכולה לעמוד בזה! קח את אלף הדולרים ששמרנו למצבי חירום, ונעשה ברית עם קייטרינג בבית כנסת. עדיף לי לשלם, ושהבלגאן יישאר שם ולא בסלון שלי. לא מספיקה לי ההתמודדות עם תינוק ועד שלושה ילדים? איך יעלה על דעתך להלביש עלי חמישים אורחים בבית?"

 

רפי נשאר פעור פה. כיצד יסביר לאשתו היולדת, שנמצאת כעת במצב גופני ורגשי עדין מאוד, שאין יותר אלף דולר? בעזרת חושיה הנשיים ישר חדרה לאמת והוציאה ממנו את סיפור ראש הכולל. היא הגיבה כמו הר געש – "לא לימדו אותך בהלכות צדקה שעניי ביתך קודמים? אשתו של ראש הכולל מסתובבת בימי חול עם פאה טבעית שעולה אלף חמש מאות דולר! בסכום כזה, נוכל לעשות ברית וחצי! אם הוא צריך כסף, למה הוא לא מוכר את הפאות שלה? למה הוא לא מוכר את החצי-טון זהב שהיא עונדת? אני לא מתלבשת לחתונה כמו שהיא מתלבשת לקנות ירקות. לי אין חלוק נורמאלי לשבת. לבשתי סמרטוטים כדי לחסוך כסף, וגם ברית נורמאלית לא תהיה לבני? שילכו הם וכל חבריהם לכל הרוחות! בשביל זה חזרנו בתשובה?" ובחמת זעמה האישה הורידה את המטפחת מעל לראשה, וזרקה אותה הישר לפרצופו של בעלה. היא סירבה לבוא הביתה עם התינוק.

 

הוריה החילוניים שמחו לקבל את בתם היולדת החוזרת בשאלה הטריה חזרה הביתה.

 

* * *

 

הלוואי והייתי יכול לספר לכם סיום נחמד לסיפור הנ"ל. צר לי מאוד, אך הסיום לא כל כך מרנין. כדי להציל את משפחתו, רפי נאלץ שוב לעבור דירה, הפעם קרוב לחותנתו. הוא עדיין לובש כיפה סרוגה קטנה ושומר שבת, אך אשתו מוכנה ל"מסורת, ותו לא".

 

הבא לא נהיה שיפוטיים כלפי רפי ואשתו. הם מסרו את נפשם במשך שבע שנים כדי להתקרב ליהדות. עקיצה אחת של מזיק בלבוש חרדי כמעט שחיסלה את נישואיהם ואת משפחתם. הם, שנלחמו את מלחמת היצר בעוז – איבדו חברים, משפחה, מקומות עבודה – נפלו קרבן לשיניו של שד יהודי.

 

עלינו לוודא שאין השד היהודי מתלבש בנו, חס ושלום.

 

אומרת הגמרא (מסכת יומא פו, עמוד א): "ואהבת את ה’ אלוקיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? ‘אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה! אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו’, עליו הכתוב אומר: ‘ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר’, אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? ‘אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה! פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו". אין חילול השם גדול מזה.

 

אין קירוב בעולם כמו חיוך ויושר. כל אחד מאיתנו הוא שגריר של הקב"ה. נהיה טובים ולא נתבייש להילחם נגד הרע שבקרבנו, אפילו אם הרע הזה מתחפש עם זקן ופיאות. רבינו הקדוש לא התבייש, ואנו נלך באומץ בדרך שסלל עבורנו עד ביאת הגואל, במהרה בימינו אמן.

 

נ.ב. מספר שבועות לאחר שרפי עקר את ילדיו מחינוך תורני והשיב אותם לשכונה חילונית, אחת מבנותיו הקטנות של ראש הכולל מתה בין לילה מהחיידק הטורף. אין דבר בעולם שגורם נחת להשם יתברך כמו קירוב רחוקים, איך אין דבר בעולם שמעורר את זעמו, כמו להחליש את הזולת.

 

 

* * *

הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס", ב- www.lazerbrody.net