למה אנחנו לא שמחים?

 

 

 

 

בין שכיות החמדה שהנחיל לנו רבינו הקדוש ספונה וטמונה לה תמונה עתיקת יומין, תמונת פורטרט מדויקת להפליא של האדם השלם. תיאור מדוקדק לפרטי פרטים של דרך חיים והתנהגות השלם באדם. מודל מופלא, כליל השלמות, דוגמא וסמל לחיקוי ודימוי. זוהי תמונתו ודמותו של התם הקדוש, אשר בו – מגלה לנו רבי אברהם בן רבי נחמן – מתגלמת דמותם של כל צדיקי הדורות האמיתיים, החל מהאבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב – איש תם, ועד רבינו הקדוש בעצמו.

 

"ומנהגו היה שהיה תמיד בשמחה גדולה מאוד, והיה רק מלא בשמחה תמיד". השמחה במצוות, היא מחברתה של השלמות, היא סימן על מציאותה, כיוון שהיא הגורמת לה ומביאה אליה.

 

 

האר"י הקדוש היה, כידוע, פלא מפלאי הדורות. השגתו הקדושה לא ניתנת לתיאור בשפת אנוש. סוד נורא גילה האר"י לאיש סודו – סוד הצלחתו המופלא והתעלותו מעל כל בני דורו והדורות שקדמו לו – "ויגלה את אוזנו במסתרים תחת אחד השיחים" (כעדות ר’ אלעזר אזכרי מחבר "החרדים"), "שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה – שמחה גדולה לאין תכלית" ("חרדים", הקדמה).

 

לעצבי לב כמונו, המורגלים בעצבות ודאגות מנעוריהם ומחונכים על ברכי היגון, החיסרון והאנחה, נשמעים הדברים תמוהים כמדרש פליאה סגור וחתום. כי אם היה מעיד לפנינו כי ברוב יגיעתו בלימוד ובעצם שקידתו יותר מכל אדם זכה להשגתו, או על ידי תוקף גבורתו בקבלת ייסורים וסיגופים המזככים את הגוף – יכולנו להבין, אבל לשמחה, מה זו עושה? שמחה זה אכן דבר "טוב וחביב", מועיל לבריאות הגוף והנפש, "מצב רוח חיובי", אבל עד כדי כך? לתלות בה השגות אלוקיות, נבואה ורוח הקודש, על ידי שמחה???

 

ב"שער המצוות" מסביר האר"י הקדוש מעט את אוזנינו (בהקדמה) כי השמחה היא תנאי הכרחי בקיום המצווה ומבלעדיה, "העיקר חסר מהספר". כלומר, מצוה, ללא שמחה בעשייתה, הינה כגוף בלא נשמה, חסרת ערך וחסרת יכולת לפעול את סגולותיה ואת הבטחותיה המצורפות לה, כי "השורש שהכל נשען עליו הוא – שבעשיית המצוה אל יחשוב שהיא עליו כמשא וממהר להסירה מעליו, אבל יחשוב בשכלו כאילו בעשותו אותה המצוה ירוויח אלף אלפים דינרי זהב, ויהיה שמח בעשותו אותה המצוה בשמחה שאין לה מקץ מלב ונפש ובחשק גדול כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב אם יעשה אותה מצוה. וזה סוד הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (פירוש, יותר מהשמחה שברב כל) וכו’, וזה יורה על אמונת בטחונו בבורא יתברך בתכלית האחרון יותר משאם היה השכר מזומן לפניו בפועל, וכפי גודל שמחתו באמת ובטוב לבב הפנימי כך יזכה לקבל אור עליון, ואם יתמיד בזה אין ספק שישרה עליו רוח הקודש. ועניין זה נוהג בקיום כל המצוות כולן, בין בעת שעוסק בתורה שיהיה בחשק גדול נמרץ, בהתלהבות עצום כאילו עומד לפני המלך ומשרת לפניו בחשק גדול למצוא חן בעיניו לקבל ממנו מעלה יתירה".

 

על פי זה מפרש החיד"א את מאמר חז"ל במסכת אבות – גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, כי גדול לאין שיעור הנהנה ושמח מיגיעו במצוות מהמקיימן רק מיראה וללא שמחה.

 

 

אך עדיין צריכים אנו להבין – לא רק את ערכה הנשגב של המצוה אלא גם את טעמיה, ובעיקר את העצות והדרכים לקיומה. בספרי רבינו אנו מוצאים המון עצות וחיזוקים ושכלים עמוקים כיצד לשמוח בשמחת יהדותנו "שלא עשני גוי", ובשמחת קיום המצוות, אם ב"אזמרה", אם ב"ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה", אם "בצר הרחבת לי" ואם במילי דבדיחותא (בדיחות), ניגונים, ריקודים וכו’, או לעשות עצמנו כשמחים.

 

אבל אחר כל המראה הנורא הזה אנו מוצאים עצמנו עדיין כבדי לב, עטופי יגון ואנחה, ולא עוד אלא שלפעמים עוד מתגברת העצבות לנוכח האזהרה הגדולה על השמחה (כמובא בשיחות הר"ן קנ"ז – "עכשיו יהיה לך ממה להיות בעצבות", שאמר רבינו הקדוש לרבי נתן אחרי שהוכיח אותו להיות בשמחה גדולה בשבת קודש, "וכיוון מאוד למחשבתי", מעיד רבי נתן). וכיוון שאנו מאמינים כי רבינו הקדוש הקדים להפליא ולהוריד משמים תרופות מושלמות בכמות ואיכות לכל מכותינו ותחלואינו, לא נותר לנו אלא לתלות את החיסרון בנו ולהתחיל לפשפש במרץ בין כלינו כשבידינו נר השאלה – מדוע אני לא שמח?"

 

 

בין נתיבי הדעת שפילס לפנינו רבי נתן ניצב במלוא הדרו כלל ברזל – עיקרן של המניעות הוא מניעת המוח. ובענייננו – חסרון האמונה ואטימות ההכרה בגדולת ומעלת השמחה. "כי באמת זהו כלל גדול בעבודת הבורא יתברך, שעיקר כל המניעות שבעולם הן רק מניעות המוח. כי כל מה שהאדם רוצה באמת יכול לגמור כרצונו ואין שום מניעה שתוכל למונעו, ועיקר המניעה הוא רק מחמת שעדיין אינו מאמין בדעתו בשלמות כראוי שהוא צריך לעשות דבר זה, ושחייו הנצחיים תלויים בזה" (ליקוטי הלכות, בה"פ ד, ד).

 

במילים פשוטות, בשפה המדוברת אומר לנו רבי נתן: "אתם לא מאמינים בשמחה".

 

 

והסיבה לזה היא אדיקותנו בחכמותינו ודעותינו שהורגלנו בהן מנעורינו, שנקבעו בנו כאילו קיבלנו אותן מסיני. "ובאמת אלו הסברות והחכמות שלו המבלבלים אותו נמשכים רק מעץ הדעת טוב ורע, מזוהמת הנחש שהטיל בחוה שהייתה אם כל חי, ומשם נמשך שכל האדם כשנולד ממעי אמו יש בו אחיזת הזוהמה הזאת (השכל גימטרייא נחש) ומשם נמשכין כל אלו הבלבולים והסברות של שטות המבלבלין ומונעין את האדם מדרך החיים" (הלכות בב"ח ד, ב).

 

וכיוון ש"עיקר נשיכת הנחש היא עצבות ועצלות" (ליקו"מ קפ"ט) נמצא שהאדם נברא ובא לאוויר העולם עם פגם תורשתי קשה: מערכת חכמות, סברות, דעות, ראיות ומחשבות עמוקות שתולדת כולן היא העצבות. וזו הסיבה שכל העולם שקוע בדיכאון מתמשך, וגם השמחה, כפי שהיא נקראת בשם מושאל בפי העולם, אינה שמחה בעצם אלא מצב ביניים של הקלה בעומס העצבות.

 

ולא עוד אלא שגם מיד עם לידתו הוא נופל בחיקה של סביבה עצובה, ומתחנך על ברכי חברה הדוגלת בפועל בעצבות (גם עם רוממות השמחה בגרונה מידי פעם) והלחץ החברתי הסביבתי הזה מתמזג גם הנטייה התורשתית ליגון ואנחה, והתוצאה העגומה היא ריבוי עצום, שטף מים של מחשבות מעציבות, דאגות על חסרונות, חרדה מפני הבאות ועוד סוגים שונים של הרהורים מולידי עצבות, בין אם זה בצרכי הגוף הגשמיים ובין אם בעבודת ה’ וצורכי הנשמה, הצד השווה הוא התוצאה – עצבות קודרת.

 

וכיוון שהאדם נלכד במצודת העצבות הרי הוא הולך וסובב במעגליה הממגנטים במהירות הולכת וגוברת ושוקע תוך כדי סחרור במערבולת הדיכאון עד שתצא נפשו חלילה. "כי על ידי ל"ט מלאכות שהיא זוהמת הנחש, על ידי זה בא עצבות רוח ועל ידי עצבות רוח אין הרוח דופק כסידורו. ואזי נעשים האיברים כבדים מחמת שאין הרוח הדופק מנשב בהם כסדר. ואזי הידיים בבחינת "ידי משה כבדים" וגו’, וכשהאיברים כבדים אזי מכבידים יותר על הרוח הדופק ונחלש עוד יותר, ועל ידי שנחלש יותר הרוח הדופק נעשים האיברים כבדים עוד יותר, וכן על ידי שנעשים האיברים עוד יותר כבדים נחלש הרוח הדופק עוד יותר ויותר, וכן חוזר חלילה עד שיוצאת נפשו ח"ו". (ליקו"מ נ"ו, ט).

 

 

המצב הכלל עולמי הנורא הזה הביא לידי כך שהשמחה היא הדבר המבוזה והמזולזל ביותר עלי אדמות. וכמאמר חז"ל – "כרום זולות לבני אדם, אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם". ואף על פי שרש"י שם (ברכות ו, ע"ב) מפרש "כגון תפילה שעולה למעלה", ממילא ודאי שאי אפשר להתפלל כלל בכוונה ובכוחות כראוי ללא שמחה.

 

אם, יודו כולם שאף על פי שהתפילה מזולזלת בעיני הבריות, קל וחומר הוא הזלזול בשמחה. כי בעלי תפילה מועטים עוד נמצאים קצת פה ומעט שם, והם יקרים וחשובים בעיני מקורביהם, אך בעלי שמחה (גם עובדי ה’ המכירים בערך השמחה, כפי שהוא משתקף בתורות רבינו ובכתבי האר"י ז"ל, ועובדים ומתייגעים להשיגה) זה אין בנמצא כלל.

 

לכן אדם המשקיע כוחות בתפילה בכוונה יזכה להיות מכובד בעיני הבריות, אך אדם המתהדר במעלת השמחה יזכה, במקרה הטוב, להרמת גבה של תימהון וזלזול. ממש כפי שמתאר לנו רבינו במעשה התם: "ואצל העולם היה ללעג, והשיגו תאוותם בו, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי היה נדמה למשוגע וכו’…"