כוחה של פשיטת

 

 

היה זה באחת משבתות הקיץ, אל הבעל-שם-טוב הקדוש הגיעו אורחים רבים ובניהם אנשים פשוטים בעלי מוכסין, עובדי אדמה, בעלי מלאכה, סנדלרים, חייטים, נוטעי כרמים וגינות, מגדלי בהמות ועופות, סוחרי שוק וכדומה. והבעל-שם-טוב הקדוש ברוב אהבתו לישראל הראה לכולם כאחד קירוב גדול, אהבה וחיבה.

 

בסעודת ליל שבת קודש נהג בהם קירבה וחיבה יתירה. לאחד נתן בכוסו מעט מהיין שנשאר בכוסו מהקידוש, לשני נתן את כוסו המיוחדת שיקדש עליה, לאחדים נתן פרוסת לחם מהחלות שבירך עליהן ברכת המוציא ‘ולאחדים נתן דגים ובשר מקערתו. ועוד קירובים שונים שהפליאו את תלמידיו ה"חבריא קדישא".

 

נהוג היה אצל רבי ישראל הבעל-שם-טוב הקדוש, שהאורחים הבאים אליו, סועדים רק שתי סעודות משלושת סעודות השבת, סעודת ליל שבת וסעודה שלישית. כי סעודה אחת – סעודת הבוקר מיועדת רק לתלמידיו הקבועים.

 

האורחים, ביודעם שלסעודה השנייה אין להם רשות להיכנס לשולחנו של הבעל-שם-טוב הקדוש, משום שמיוחדת היא רק לתלמידיו הקבועים, התקבצו בבית הכנסת אחרי שאכלו את סעודת השבת, ובהיותם אנשים פשוטים שלא ידעו מאומה אלא רק אמירה בעברית של חומש ותהלים – התחיל כל אחד ואחד מהם לומר תהלים.

כשישב הבעל-שם-טוב הקדוש בשולחנו בסעודה השנייה, סידר את תלמידיו איש איש על מקומו בסדר מסודר כרגיל אצלו, שהכל יהיה בסדר מעולה, החל לומר תורה וה"חבריא קדישא" התענגו בנועם אלוקי. סדר היה שהיו מזמרים בשיר ובניגונים שונים, ובראות ה"חבריא קדישא" שמורם ורבם רוחו טובה עליו – הייתה שמחתם ועליצות נפשם גדולה בחדווה ובטוב לבב, על כל הטוב והחסד שעשה איתם בורא העולם שזיכם להיות מתלמידיו של הבעל-שם-טוב הקדוש.

 

בעת שישבו כך מסביב לשולחנו של מורם ורבם, הרהרו אחדים מה"חבריא קדישא" שעתה הוא טוב מאוד, לא כן כשמתקבצים האנשים הפשוטים שאינם מבינים כלל מה שרבם אומר, ושאלה החלה לנקר במוחם, מדוע מורם ורבם מקרב את האנשים הפשוטים האלה בקירובים נעלים ונשגבים כאלה, לתת להם מיינו בכוסותיהם, ומה גם לתת את כוסו המיוחד לאחד מהאנשים הפשוטים אשר אינם מבינים כלל וכלל מה רב ערכו?

עודם טרודים במחשבותיהם, ראו שפני מורם ורבם נעשו רציניות והוא יושב בדביקות גדולה, ומתוך דביקותו אמר: "שלום שלום לרחוק ולקרוב, ואמרו רז"ל: "מקום שבעלי תשובה עומדין שם, צדיקים (גמורים) אינן עומדין שם" )ברכות לד, ב), ודקדק את הנוסח "צדיקים" וביאר, שישנן שתי דרכים בעבודת ה – ‘עבודת הצדיקים ועבודת בעלי תשובה, ועבודתם של האנשים הפשוטים היא בדרגה של בעלי תשובה להיותם בהכנעה ושפלות בעצמם, כעין חרטה על העבר וקבלה על להבא".

 

כשסיים תורתו זו, התחילו לנגן שירים וניגונים שונים. התלמידים מה"חבריא קדישא" שהרהרו קודם על הקירוב הגדול שמורם ורבם מראה לאורחיו האנשים הפשוטים – הבינוa הבעל-שם-טוב הקדוש הרגיש במחשבתם והרהורם ולכן אמר תורה זו, בה ביאר מעלת עבודתם של האנשים הפשוטים, שהיא במעלה נפלאה כעין מעלת עבודתם של בעלי תשובה על מעלת עבודת הצדיקים הגמורים. ובזה גם נתן תשובה לשאלותיהם.

 

הבעל-שם-טוב הקדוש היה בדביקות וכאשר סיימו לנגן, פתח את עיניו הקדושות, הסתכל בפניהם של תלמידיו בהסתכלות מרובה, ואמר שכל אחד מהם ייתן יד ימינו על כתף חברו היושב לידו, באופן שכל התלמידים היושבים סביב השולחן יהיו משולבים אלו עם אלו, כמו שישבו משני עברי השולחן הקדוש והטהור.

ישב הבעל-שם-טוב הקדוש בראש השולחן ופנה לתלמידיו בבקשה לנגן איזה ניגונים כשהם יושבים משולבים, וככלותם לנגן ציווה להם שיעצמו את עיניהם ולא יפתחו אותן עד אשר יצווה להם. וישם את ידיו הקדושות, יד ימינו על כתף התלמיד שישב מימינו ויד שמאלו על כתף התלמיד שישב משמאלו.

לפתע, שמעו התלמידים שיר וזמרה נעימה וערבה, בלולה בקול תחנונים המחריד את הנפש. זה מזמר ואומר: "ריבונו של עולם, "אמרות ה’ אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים" (תהלים יב, ז). וזה מזמר ואומר: "אי ריבונו של עולם, "בחנני ה’ ונסני צרפה כליותיי וליבי" (תהלים כו, ב). זה שר ואומר: "אבא רחימאי "חנני אלוקים חנני כי בך חסיה נפשי ובצל כנפיך אחסה עד יעבור הוות" (תהלים נז, ב). וזה שר ואומר: "איי געוואלד אבי שבשמים, "יקום אלוקים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו" (תהלים סח, ב.). זה צועק בקול מר ואומר: "הוי הוי אבא רחימאי, "גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה, את מזבחותיך ה’ צבאות מלכי ואלוקי" (תהלים פד, ד). זה צועק בקול תחנונים ואומר: "אבי אהובי רחימאי, "שובנו אלוקי ישענו והפר כעסך עמנו" (תהלים פה, ה).

 

ה"חבריא קדישא" בשמעם קול השיר והזמרה של אמירת תהלים – זחלו ורעדו. אם כי עיניהם הקדושות עצומות, הנה דמעותיהן ניגרות מעצמן וליבם שבור ורצוץ מקול תחנוני בעלי השיר והזמרה, וכל אחד מהם מתברך בלבבו שיעזרהו השם יתברך שיזכה לעבוד את ה’ בכעין זה.

הבעל-שם-טוב הקדוש הסיר ידיו הקדושות מעל כתפי שני התלמידים אשר ישבו מימינו ומשמאלו, ואטם אוזניהם מלשמוע עוד את קול השירה והזמרה באמירת תהלים כבתחילה. אז ציווה לתלמידיו לפתוח עיניהם ולנגן ניגונים שונים.

כשפסק הבעל-שם-טוב הקדוש לנגן נשתתקו כל ה"חבריא קדישא" וכעבור משך זמן שהיה בו בדבקות עצומה פתח את עיניו הקדושות ואמר: "השיר והזמרה אשר שמעתם, הוא השיר והזמרה של אנשים פשוטים האומרים תהלים בתמימות מקרב לב עמוק, באמונה פשוטה. ואתם תלמידי קדושי עליון הביטו וראו – ומה אנחנו שאין אנו אלא שפת אמת, כי הגוף אינו אמת ורק הנשמה היא אמת, בכל זאת הנה גם אנחנו מכירים את האמת, מרגישים אותה ומתרגשים ממנה בהתפעלות עצומה, כל שכן וקל וחומר, השם יתברך ויתעלה שהוא אמת לאמתו, מכיר את האמת של אמירת תהלים של אנשים פשוטים".

"כששמעתי את השיר והזמרה של אמירת מזמורי תהלים" – סיפר רבי דוב בער הרב המגיד ממזריטש לתלמידו-  "היה לי כעין השתפכות הנפש וגעגועים גדולים באהבה בתענוגים אשר כמוהו לא זכיתי עד אז. ואף נעלי רטובות היו מזיעה ודמעות של תשובה פנימית מעומקא דלבא".

 

ואכן דרך זו של קירוב האנשים הפשוטים, הוריש הבעל-שם-טוב הקדוש לתלמידיו ולתלמידי תלמידיו, מנהיגי תנועת החסידות לדורותיהם עד דורנו אנו, הנותנת פריה הטוב ברוממותו וחיזוקו של העם הפשוט. וכדוגמת מוסדותינו הקדושים העוסקים בהפצה וקירוב רחוקים, ומגיעים עד לפשוטי העם הרחוקים, להטעימם טעמה של תורה ומצוות ואמונה בה’ יתברך.