התוחלת הנצחית
כיום, דורות רבים כל כך אחר החורבן, אנו זוכרים רק בקושי רב מה איבדנו. השגותינו כה פשוטות, עד שאיננו בוכים אפילו על ההפסדים האדירים שהפסדנו.
היֹה היה עולם קסום… עולם, בו ניתן היה למשש את הרוחניות בידיים…
לב ליבו של העם היהודי, המרכז הרוחני, היה בית המקדש.
והיה… כאשר הביא החוטא את כבשתו לבית המקדש, הוקרבה, והושמה על המזבח, ובאש המזבח נאכל הקרבן.
ואזי, מנגינה דקה, מעוררת נימי נפש, נשמעה בחלל, הלויים בכלי שיר ליוו את ההקרבה בנגינתם, במטרה לחדור אל הלב, לזעזעו ולהביאו לתשובת אמת.
והיה – אם לב החוטא נעור, הזדעזע, הוא נזכר שבעצם הוא גופו היה צריך לעבור מה שהכבשה עוברת, גודל החטא הזדקר מול עיניו – מצליף ומתריע. הרהורי תשובה מסעירים ממצולות הנפש הרתיחו את כל דמו, צער אמיתי, נוקב, על שנכשל בחטא הציף אותו – אזי נתלקחה האש שעל המזבח, והפכה לדמות אריה. אך אם הרהוריו היו שטחיים, הוא התבונן בקרבן ללא מחשבות תשובה אמיתיים, כי אז נראתה האש בדמות כלב… אזי היו הלויים מגבירים מנגינותיהם, והן היו חודרות יותר, דקות, עדינות ומרגשות יותר, עד שליבו האטום נפרץ, ורגשי חרטה עזים הציפו אותו… ושוב נראה האש שעל המזבח בדמות אריה, אות כי נתקבלה תשובתו ברצון.
תופעה זו הייתה רק דוגמה אחת לדרגה הגבוהה שבה חיו היהודים בזמן בית המקדש, כאשר נביאי ה' חיו בקרב העם והדריכו אותו בעבודת ה'. היפלא איפה, כי דרגתם הרוחנית של הדורות הללו הייתה לאין ערוך משלנו?
מתוך מכלול המצוות חלק גדול היה קשור לבית המקדש. מראה הכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם – חרט רישומו בלב הרואים לכל ימות השנה. מצוות העלייה לרגל, בפסח, שבועות וסוכות! מעקב אחר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים! העלאת מעשרות מסוימים כדי לאכלם בטהרה בירושלים! הפניית הדינים הקשים לסנהדרין מהמעיין המפכה שבבית המקדש. גם איכר פשוט, שראשו ורובו נתונים לאדמתו, היה עולה אז לירושלים, סופג את המראות והקולות, מאזין לדברי גדולי החכמים שבדור, נפעם מהקדושה הספוגה בבית המקדש, וחוזר בתחושת רוממות לנחלתו. עד הפעם הבאה…
כיום, דורות רבים כל כך אחר החורבן, אנו זוכרים רק בקושי רב מה איבדנו… כי הרי כל חוויה, ותהא המרגשת והעמוקה ביותר, תלך ותתעמעם ברבות השנים, וככל שהיא עדינה ורגישה, כמובן שהקושי לשמרה יותר גדול. השגותינו כה פשוטות, עד שאיננו בוכים אפילו על ההפסדים האדירים שהפסדנו.
מסופר על רב ידוע, שהתאכסן פעם בבית פונדקאי כפרי פשוט ביותר. אותו רב נהג כל לילה לומר תיקון חצות בהתעוררות, וגם בפונדק נהג כן. ראו אותו הפונדקאי ואשתו בוכה מרות באמצע הלילה ושאלו אותו: "מה זאת?" ענה להם: "אני בוכה על חורבן בית המקדש". הוא הוסיף וביאר להם כי אנו נתונים בגלות, וכל מעיינינו נתונים לרגע בו יבוא משיח ויגאל אותנו, וישיב אותנו לארצנו. הרב ניסה גם לעורר בלב הכפרי הפשוט תשוקה לעלייה לארץ ישראל. האיש טען כי יאבד את פרנסתו. אמר לו הרב: "הרי מדי פעם פורעים בכם הגויים". הלך להתייעץ עם אשתו. אמרה אשתו של בעל המקום: "אמור לו לרב, כי יקשה עלינו לעלות לארץ ישראל עם כל העיזים והתרנגולות שבחצרנו. מוטב, כי המשיח ייקח עימו בבואו את הגויים ויעלם לארץ ישראל, ואנו נישאר פה עם התרנגולות…"
השגותינו, במובן הרוחני, לעיתים אינן עולות בהרבה על אלו של אותו כפרי. מי מאיתנו חש למשל צער "גלות השכינה?" מי מעמנו זוכר את ההוד הרוחני ששרה על עמנו בימי קדם, ומשתוקק לטעום אותו שנית?! והלא זהו מצבו המקורי של העם, ובמשך למעלה מאלף שנים היו אלו חיי היומיום של עם בן מיליוני בני אדם.
דומים אנו לאותו נסיך שחטא, ואביו הרחיקו מעל פניו לכפר נידח. לימים, קיבל המלך מבנו מכתב בהול, בו הוא כותב שהוא נתון בסכנה גדולה, ומתחנן לחוס עליו. בא אביו בבהלה לכפר ומצא אותו בריא ושלם, עובד בשדה ללא לאות ופגע. שאל אותו: "מהי הסכנה? הרי אינך חולה או מאוים!" אמר לו בנו הנסיך: "בן המלך שבי נתון בסכנה… אני חש שעוד מעט אהיה נחות ככל הכפריים הגסים שמסביבי… על כן נזעקתי!"
גם אנו – בני מלכים. איננו חשים כי "בן המלך" שבנו בסכנה… גם כאשר אנו מתפללים לגאולה – מחשבתנו כדי להטיב את מצבנו הגשמי, למען לא נסבול מצרות ורעות המקיפות אותנו. אך מה באשר לרוחניות? מה באשר להשראת השכינה אותה איבדנו עם חורבן בית המקדש?! מה באשר לאותות הברורים משמים, כמו חוט השני שהלבין במוצאי יום הכיפורים, לאחר תשובה שלמה מצד הכהן הגדול והעם? וכפי שמובא במשנה (אבות פרק ה) על עשן הקטורת שלעולם לא ניצחה אותו הרוח ותמיד היה מיתמר ועולה. כיום, בגלותנו – מסך עבה חוצץ בינינו לבין ההארות שאז זכו בהם ישראל.
הבית הקדוש, שדרכו עברו תפילות ישראל ולהבדיל אלה של אומות העולם (כפי בקשת שלמה המלך) – איננו. הנבואה – פסקה (ה"אור החיים" הקדוש אומר שזה הדבר הגרוע ביותר). העצמאות המדינית – בטלה מיד עם החורבן, ובמקומה "זכינו" בגלות רצופת נחלי דם. גם על העצמאות הרוחנית – היו איומים אינספור בארצות שונות ובתקופות שונות. לא ניתן למנות את מספר ההרוגים על קדושת שמו יתברך, שנעקדו רק עקב סירובם לכפור בדתם היהודית ובנאמנותם לציון ולירושלים.
ירושלים – העיר "כלילת יופי משוש כל הארץ" נחרבה עד היסוד. הר הבית – שמם, "שועלים הלכו בו". גם הטבע החקלאי של ארץ ישראל ירד ממעלתו. ארץ ישראל, שהייתה ידועה בטיב פירותיה, הלכה ונתמעטה.
מסופר על רבי יהושע בן לוי, שהגיע לגמלא (עיר בגליל העליון), שם ראה מרחוק כרם גדול, ואשכולות הענבים נדמו בעיניו כעגל. אמר לבעל הכרם: "העגל קלקל פירותיך!" צחק בעל הכרם ואמר שאלו ענבים. אמר רבי יהושע: "ארץ ארץ, למי את מוציאה פירותיך? לעובדי האלילים שבך?" מיד נתמעטו הפירות. לשנה הבאה, בא רבי חיא לאותו מקום, ראה מרחוק את הגפנים, והם נדמו לו כעיזים. אמר לבעל הכרם לגרשם. צעק האיש: "לך מכאן. אל תעשה כשם שעשה חברך!" (שקילל את הפירות והם התקטנו מהשנה הקודמת).
אכן, מציאויות רבות השתנו בעקבות החורבן. הגמרא מונה כמה דברים שבטלו לגמרי, כגון: השמיר, זכוכית לבנה ועוד. קללות נוספות: ניטל טעם הבשר… גברו בעלי זרוע… אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו… ועוד ועוד. כפי שנשתנו העבודות הגשמיות, כך נשתנו גם העובדות הרוחניות. לא היה קיים המקום אליו שמו ישראל פעמיהם שלוש פעמים בשנה. שוב לא נראה הכהן הגדול בעבודתו רבת ההשראה, ולא נראתה רוח הקודש השלמה, ועוד.
רבות מתקנות חז"ל תכליתן – להזכיר את חורבן הבית וכל הקשור בכך. (כגון: הנחת אפר בראש חתן דווקא בעת שמחתו! שבירת הכוס במעמד החופה, השארת אמה על אמה בלתי מסוידת בבית, ועוד) כי רק כאשר החורבן נזכר היטב, וקיומו מכאיב לב, יש סיכוי לגאולה השלמה.
מעניין הדבר המוזכר בגמרא, כי המשיח נולד בתאריך… ט' באב! דווקא ביום החורבן מתחילים ניצוצות הגאולה להתגלות!
שימורו של האבל בתאריך זה (ושימור יתר תקנות חז"ל) מעידות כי יש תקווה לאחריתו של העם: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה". לא האדישים והמיואשים יזכו, אלא דווקא השותפים לצער!
מסופר בגמרא על רבי עקיבא וחבריו שהלכו בסמוך להר הבית. לפתע ראו שועל יוצא, מהמקום בו היה קודש הקודשים… נחרדו החברים והתחילו לבכות, אך רבי עקיבא שתק. שאלו אותו: "מפני מה אתה שותק?" אמר להם: "ומדוע אתם בוכים?" ענו: "שועל יוצא מקודש הקודשים, ולא נבכה?" אמר: "אוריה בשעתו התנבא על החורבן 'ציון שדה תחרש', ואילו זכריה הנביא התנבא על הבניין. כשם שראיתי את קיום דברי אוריה ביחס לחורבן, כך מאמין אנוכי כי יתקיימו דברי זכריה הנביא, שהבטיח את הגאולה והבניין!" ענו לו חבריו: "נחמתנו! תתנחם ברגלי המבשר!"
הבטחות הנביאים ביחס לגאולה כבירות הן. נאמר בנביא: "והלכו לאורך ומלכים לנוגה זרחך". הגויים ישתוקקו לאור הרוחני של ירושלים, ולא רק לתפארתה הגשמית. בית המקדש בעבר היה מרכזו הרוחני של עם ישראל, ובעקיפין – גם של האומות. כל שפע הברכה שירד משמים, עבר דרכו. עם חורבנו, חדל צינור שפע זה, ומעמדו החברתי והמדיני של ישראל ירד פלאים, עד כי לא התקיים ייעודם כאור לגויים. אך כאשר יבנה בית המקדש מחדש, מובטח לנו: "ומלאה הארץ דעה את ה'".
המלכים, השרים ופשוטי הגויים יחפצו להתייהד, בהכירם את האור הרוחני הכביר שבוקע מירושלים. אז יחזור עם ישראל לייעודו המקורי – להיות אור לגויים. אז תמלא את לב כולם שאיפה אחת: לקיים מצוות הבורא! אז תהיה הרווחה רבה ונפלאה גם במובן הגשמי כדי להפנות את הלב לפן הרוחני. כלי מילת (בגדי משי) יצמחו על העצים, המלחמות תחדלנה כליל, איש איש ישב "תחת גפנו ותחת תאנתו", "וגר זאב עם כבש", שלום נצחי ישרור בארץ.
אז ייעורו כל קדושי ישראל שנטבחו במשך הדורות, ועימם מתים אחרים, כולם יקומו לחיי עולם – חיים של מנוחה נפשית וגשמית, חיים של עבודת הבורא ללא טרדות, חיים של עונג רוחני בלתי פוסק מתוך קרבת ה'. לעתיד הזה מצפה העם ללא הרף. כל הדינים הקשורים באבלות, המקוימים בקפדנות, מזכירים שוב ושוב את החסר הגדול, ומעוררים את הציפייה לגאולה השלמה.
וכך, במשך דורות, עדיין מתחננים יהודים ב"תחזינה עינינו בשובך לציון", עדיין מברכים בתום כל סעודה "ובנה ירושלים". עדיין מורידים נחלי דמע ליד הכותל המערבי, בבקשם גאולה במהרה. עדיין מעלים את ירושלים על ראש שמחתם. האמונה והתקווה העזה בגאולה העתידה – מעניקה טעם לסבלות הגלות, ויכולת לסבלו.
מסופר על נפוליון, הקיסר המצביא המהולל, שיצא פעם לטייל בחוצות פריז בתאריך ט' באב, בדרכו חלף גם ברובע היהודי. הוא הופתע לראות בתים אפלים למחצה, בהם יושבים היהודים על כסאות נמוכים, וקולות בכי נשמעים מכל עבר. שאל את מלוויו: "מה זאת?" הסבירו לו, כי היהודים מתייפחים על מקדשם שנחרב לפני אלפי שנה. אמר הקיסר: "עם המתאבל על עברו – יש לו עתיד… עוד תהיה להם תקווה ותקומה!"
אכן, צדק נפוליאון, לעם ישראל הובטח עתיד נצחי זוהר – "ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא"…
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור