היום החסר שהושלם

 

 

שיירה של עגלות נראתה באופק היער השומם סמוך לזמן דמדומי חמה. הייתה זו שיירת עגלות מהעיירה יאנוב, ובראשה היה רב הקהילה הגאון ואב-בית-דין העיירה יאנוב, אשר עשו דרכם לעבר נישואי בתו של הרב שנערכה בעיירה מרוחקת. 

 

בדרך, כשעברו ביער, הגיעה שעת השקיעה והם עדיין לא התפללו תפילת מנחה. בני החבורה ירדו מהעגלות ונכנסו לסבך היער האפלולי כדי להתפלל קודם שתשקע השמש.

 

תפילת המנחה תמה ובינתיים הערב ירד, חשכה ועלטה אפפה את פני היער, אפילו אורו של הירח לא נראה מפאת עצי היער הסבוכים זה בזה. חיש מהר הזדרזו הכל לקפוץ על העגלות, כדי שאיש לא יאבד את דרכו באפלה הגדולה.

 

העגלונים כבר הניפו את שוטיהם על גבי הסוסים, והסוסים עמדו לשאת רגליים בדהרה, כאשר לפתע נשמעה צעקה רמה מפי אחד הנוסעים: "הרב!", צווח האיש בגרון ניחר, "היכן הרב?!". בהלה אחזה בנוסעים. הם בדקו בכל העגלות והרב לא היה אף באחת מהן. מיד ניעור החשש שמא התרחק הרב כדי להתייחד בתפילה, ובדרכו חזרה תעה והסתבך בין עצי היער. "רבי! רבי!", קראו המלווים בקול גדול. אך שום מענה לא בא.

 

חרדה גדולה לשלום הרב מילאה את לב כולם. אין פלא ששמחו להיתלות בהשערה המרגיעה שהעלה אחד הנוסעים. הוא הסב את תשומת ליבם לעובדה שגם הגביר, ר’ עוזר, היחיד שהצטרף למסע בכרכרתו הפרטית, איננו נוכח במקום. "נראה כי מיד בתום התפילה הזדרז הגביר להמשיך בדרכו העירה בטרם ירד הלילה, ולקח עמו גם את הרבי", הציע האיש.

 

זיק של תקווה ועידוד ניצת בעיני הפמליה.

 

אך כשהגיעו לעיר נכזבה תקוותם. ר’ עוזר היה גם היה, ואולם הרב מיאנוב – נעדר ואיננו. בלית ברירה נערכה החתונה בצער וכאב בלעדי הרב, אבי הכלה, כאשר צל כבד של חשש ודאגה לשלומו מעיב על השמחה. היעדרותו של הרב נמשכה כמה ימים. רק לאחר שלושה ימים תמימים, ביום רביעי בשבוע, הגיע הרב ליאנוב, כשהוא עייף ותשוש. התברר, כי ההשערה הראשונה הייתה הנכונה: הרב אכן תעה ביער, כשהתרחק כדי להתפלל בשקט ובריכוז. רק בנס הצליח למצוא את דרכו, להינצל מחיות הטרף ולהתקיים מפירות שקטף מן העצים.

 

מיותר לתאר את שמחת יהודי יאנוב בשובו של רבם הנערץ. אלא שאז התברר, כי על השמחה מעיבה פרשה חדשה, מסוג אחר לגמרי. למחרת, ביום חמישי, הביע הרב באוזני בני ביתו תרעומת על שאין הם מתכוננים לכניסת השבת. "אבל יום חמישי היום!", אמרו לו. "טעות בידכם", טען הרב, "יום שישי היום ובעוד כמה שעות תיכנס השבת".

 

התברר, כי בימי שהייתו ביער איבד הרב את חשבון הימים, וסבר כי יום שישי הוא למעשה שבת. לא הועילו כל ההסברים וניסיונות השכנוע. הגאון מיאנוב היה אדם תקיף מאוד בדעתו וכמעט לא נמצא בעולם איש שהצליח להזיזו אי פעם מדעתו. עד מהרה פשטה השמועה בכל העיר ומחוצה לה והמבוכה הייתה רבה. באין ברירה נאלץ מניין צומצם מנאמני בית הרב לשתף עמו פעולה, ולהציג ביום חמישי בלילה הצגה כאילו ליל שבת הוא. ה’שבת’ הראשונה עברה כפי שעברה, ואולם ברור היה כי אי אפשר להניח לדברים להימשך כך.

 

* * *

 

השמועה על הרב שהתבלבל בחשבון הימים עשתה לה כנפיים והגיעה לאוזניו של הצדיק רבי שמעלקה מניקלשבורג, ידידו הטוב של הגאון מיאנוב. מיד עלה הצדיק על עגלה והפתיע את הגאון מיאנוב בביקורו. הוא אמר, כי בא לשמוח עמו על נס הצלתו מהיער.

 

כשהגיע יום חמישי, אמר רבי שמעלקה לידידו: "הבה נכין עצמנו לקראת שבת המלכה". חיוך של אושר הציף את פניו של המרא דאתרא. סוף סוף נמצא רב התומך בחשבון הימים שלו. דבריו של רבי שמעלקה התקבלו בתמיהה בקרב הסובבים, אבל הוא ידע מה הוא עושה.

 

בהגיע שעת כניסת השבת, לבש רבי שמעלקה את בגדי השבת שלו והצטרף לידידו ל’קבלת שבת’. לאחר התפילה התיישב הרב מיאנוב בראש השולחן ולצידו רבי שמעלקה. הצדיק הוציא מתיקו בקבוק יין משובח וגביע גדול ומהודר. "הבאתי יין משובח זה במיוחד לכבודו של ידידי ורעי", אמר. הוא מזג מהיין לגביע, והרב מיאנוב קידש עליו ושתה ממנו רוב כוס. במהלך הסעודה מזג הצדיק שוב ושוב מהיין לכוסו של הרב, באומרו שעליו לשמוח ולעשות סעודת הודיה על הנס שאירע לו. כך השקה אותו בכמות גדולה של יין, שהתברר כי הוא יין ישן וחזק במיוחד, שכל השותה אותו שוקע בתרדמה עמוקה. 

 

וכך, באמצע הסעודה השתלטה שינה עמוקה על הרב מיאנוב. הצדיק מניקלשבורג הורה להניח כר תחת ראשו של הרב וציווה על כל הנוכחים לצאת מהחדר ולשמור על שקט מוחלט בבית. כך עמד הצדיק במשך כל הלילה ויום המחרת ושמר שאיש לא יפריע את שנתו של הרב. כשירד הערב, הורה הצדיק לכל הנוכחים בסעודה אמש לחזור ולתפוס את מקומם סביב השולחן. רבי שמעלקה קידש על היין וניהל סעודת שבת בשמחה רבה, בעוד הרב מיאנוב ישן שנת ישרים.

 

סמוך לחצות לילה של לי השבת (האמיתי) העיר רבי שמעלקה את הרב משנתו ואמר לו: "הרב מיאנוב, יקום נא לברכת המזון"…

   

כך הצליח בס"ד הצדיק ר’ שמעלקה להחזיר את רבה של יאנוב מטעותו מבלי לביישו ומבלי שישים לב לכך.