הכותל המערבי מדבר אלינו
לא, אין זה רק כותל של דמעות. זו גם חומת ברזל, המעניקה מחסה ושממנה אפשר לשאוב נחמה ותקווה, ליום שבו השם יתברך יוסיף לו את שאר הכתלים.
זרם של דמעות פורץ לפתע מן העיניים. מעולם לא שיערת שיש בך מעיין דמעות כביר. אבל אלה הן דמעות שונות לגמרי מאלה שאדם מוריד בשעה של אסון, ר''ל. הן שונות אפילו מאותן דמעות של ערב יום-כיפור…
כאן, ליד הכותל המערבי, אינך בוכה עבור עצמך בלבד, אינך מבקש רק למענך ולמען המשפחה שלך. כאן, ליד הכותל, אתה בוכה בדמעות יהודיות אמיתיות, עם דמעות כלל-ישראליות, אתה בוכה על הר ציון ששמם… על גלות השכינה… ועל צרות וסבל כל דורות היהדות, מאז הסתתרה השכינה מאחורי כותל זה ("הנה זה עומד אחר כתלנו" – זה כותל המערבי – מדרש שיר השירים)… ומני אז, התחיל הסתר הפנים הגדול הנמשך בעוונותינו הרבים עד עצם היום הזה!
''כותל התפילה'', ''כותל הדמעות'', כך הגדירו בעולם הגדול את הכותל המערבי במשך שנים ארוכות. וזוהי הגדרה קולעת ביותר. כי אין לך מקום ואתר שבו יוכל היהודי לבכות כל כך בחום, כמו ליד הכותל המערבי, שמזה הרבה מאות שנים נעשה לנאד הדמעות היהודי הגדול ביותר.
וכי כיצד יכול להיות אחרת? הן הכותל משקף את כל ההיסטוריה היהודית, שהיא תערובת של אושר גדול שאין בדומה לו ושל סבל גדול שאין בדומה לו. אדם בוכה מתוך צער ומתוך שמחה.
והכותל הזה מסמל את שניהם.
אתה מעיף מבט על הכותל ואתה רואה בדמיונך את בית המקדש, כהנים בעבודתם, לויים בשירם ובזמרם וישראלים חדורים אש קודש וקירבה לבורא עולם…
אתה רואה בדמיונך את המלאכים, את הנביאים, את הבית הראשון ואת הבית השני, את כלי המקדש, את מראה הכהן בצאתו מקודש הקדשים, המתואר בציוריות כה מרהיבה בעבודת יום הכיפורים. מה נהדר היה כהן גדול… כאוהל הנמתח בדרי מעלה… כדמות הקשת בתוך הענן… כזר הנתון על מצח מלך… אתה נותן דרור לדמיונך ורואה את כל מה שלמדת במשך השנים, כל התיאורים של המדרש והתפילות עומדים חיים לנגד עיניך – אשרי עין ראתה כל אלה…
אבל, וגילו ברעדה, השמחה מהולה ברעדה ובעצב, שכן אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם…
אתה מעיף מבט על הכותל, ואתה רואה בדמיונך גם תמונה אחרת. התמונה של בית המקדש העולה בלהבות השריפה בשני החורבנות, ואת אלפי החורבנות, העקידות, מוקדי האש, שהחל מאותם שני חורבנות שלא נותר מהם אלא הכותל הזה… אתה רואה את גירוש ספרד ואת מוקדי האינקוויזיציה, את שחיטות ת''ח ות''ט ואת השחיטה האחרונה, האיומה והנוראה, של ששת המיליונים, כשלגבי זה המילה חורבן נראית כבר חיוורת מדי… ולמשמע אוזן דאבה נפשנו…
הנה כי כן, ''אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי''… ונהרי נחלי הדם היהודי מכל החורבנות נהפכים כאן לנהרי דמעות…
לאחר שהייה של שעה ליד הכותל המערבי, ידעתי בדיוק מה משך אותי לכותל וגם הבנתי כבר את יקירי ירושלים, שכה קשה להם להיפרד ממנו אפילו לשעה אחת. תפסתי היטב מה הוא הכוח הכביר הזה שבו מושך אליו יהודים מכל קצווי תבל, אפילו כאלה שלכאורה, כך נדמה, יש להם שייכות קלושה למדי אליו…
כי כל עוד יהודי לא ניתק את עצמו כליל ממקורו ועודנו שומר על איזה שהוא קשר עם אבותיו, כי אז לא זו בלבד שיש בכוחו לדבר אל הכותל, אלא הוא אפילו עשוי לשמוע שהכותל מדבר אליו, שהוא לוחש לו סודות מן העבר ומבשר לו רב טוב לעתיד.
ואני מהרהר לעצמי: מנין מקורו של הפתגם האידישאי העממי השגור: ''לך ודבר אל הקיר''? לא, בטוח אני כי איכשהו אין מקורו של פתגם זה ביידיש. מפני ש''דבר אל הקיר'' משמעו: אף אחד לא יאזין לך. אבל הנה יש לעם היהודי קיר שאליו כן אפשר לדבר ואפילו לנהל שיחה… (והיה זה לא אחר אלא הרבי הגדול מגור זצ''ל שכתב כי ''אוזניים לכותל'', הכוונה לכותל המערבי), זהו כותל ששומע, שמסוגל לקלוט אנחה יהודית ועונה אגב כך בדברי נוחם וחיזוק.
ובתנא דבי אליהו מסופר, שהוא הלך אל מקום הקודש וראה שם את החורבות ורק קיר אחד שעמד, ואז שאל מהו הקיר הזה, והשיבו לו, זהו הכותל המערבי, שהם (הגויים) לא יכלו להחריבו, מפני שהשכינה לא זזה מעולם ממנו…
וכך אין הכותל רק כותל של דמעות, אלא גם כותל של תקווה.
הכותל מסמל את כל הווייתו של כלל ישראל. הרבה פעמים נחרב כלל ישראל אבל תמיד נשארה שארית שהגויים לא היו מסוגלים להחריבה, כי בדיוק כמו שהשכינה לא זזה מהכותל המערבי, כך היא לא זזה לגמרי מעם ישראל. ''הנה זה עומד אחר כתלינו – זו השכינה שמעולם לא זזה מכותל המערבי'', וכן אומר המדרש: ''נשבע הקב''ה שהכותל המערבי לא ייחרב לעולם''. אמנם כן, השכינה הסתתרה הרבה פעמים מאתנו, אבל אף פעם לא הרשתה חורבן מלא, ''פתרון סופי''.
וההיסטוריה של הכותל מסמלת את כל תהפוכות ההיסטוריה היהודית. היו זמנים שיהודים יכלו לבוא אליו והיו זמנים שהדיירים החדשים מסביב הסתירו אותו בבתים עד שהגישה אליו הייתה בלתי אפשרית. מאוחר יותר היו זמנים שהכותל נמצא מתחת להר של אשפה ועברו שנים רבות עד שגילו ממנו משהו. ולאחר שהכותל כבר נוקה מהזוהמה, גם אז יכלו להגיע אליו רק במסירות נפש הכי גדולה, ובמשך תשע-עשרה שנה הייתה הגישה לכותל חסומה לחלוטין. והנה עתה, בעזרת ה', נמצא הכותל שוב בידיים יהודיות… הלוואי, ריבונו של עולם מעתה ולעולם ועד שייבנה בית המקדש במהרה בימינו.
לא, אין זה רק כותל של דמעות. זו גם חומת ברזל, המעניקה מחסה ושממנה אפשר לשאוב נחמה ותקווה, ליום שבו השם יתברך יוסיף לו את שאר הכתלים שיחזירו למקום את כל ההוד והתפארת כימי עולם וכשנים קדמוניות…
אבל עם כל התקוות שאתה מושפע בהן אצל הכותל המערבי, נקווית עוד דמעה בעיניים ומתרגש עוד רטט בלב, מפני שהכותל מדבר ופונה אלינו היהודים שומרי התורה בתביעה מיוחדת. הוא תובע מאתנו שלא ניתן כי ידעך הנר שהוא הדליק בתוככי הנקודה היהודית, החבויה עמוק במכמני נשמות המוני היהודים שבאים אליו במורא כה גדול.
אתה רואה את היהודים הללו באים למקום, כשהם חובשים לראשיהם כובעים מוזרים המונחים עליהם בצורה כה שלומיאלית. אתה רואה שהם נושקים את אבני הכותל בצורה מרטיטה ושפתותיהם ממלמלות תפילה חרישית וחמה. עם כמה מהם חטפתי שיחה בצל הכותל והם שפכו לפני בגילוי לב את כל הצער על הריקנות ועל חוסר המטרה של אורח החיים שלהם. כן, גם הם קולטים ''מסר'' מסוים מן הכותל, אבל להם חסר כוח השמע שיוכלו לקלוט את הקריאה במלוא המשמעות שלה. חלק מהם היו מוכנים מרוב התרגשות לעשות איזה שהוא מעשה ליד הכותל, אבל אין הם יודעים מה ואיך…
וזהו מה שהכותל תובע מאתנו: למה אין אנו תופסים את היהודים הללו בציצית-ראשם ואומרים להם מהי המשמעות המלאה של להיות יהודי? למה אין אנו מתדפקים על פתחי הבתים, כדי לפתוח דלתות אצל אלה שהכותל המערבי כבר פתח מעט את סגור ליבם, לדבר עימם על שבת, על כשרות, ובעיקר על חינוך הילדים שלהם…
וימים אלה של בין המצרים הם המתאימים ביותר לשמוע את הקריאה המיוחדת הזו שהכותל המערבי קורא אלינו היהודים שומרי התורה.
ובעת שהכותל המערבי עומד בשביל כולם כמונומנט לתקווה יהודית, הוא עומד לגבינו כזכר וכעדות כי ''מפני חטאינו גלינו מארצנו''. כאזכרה שהחורבן בא עלינו ''על עזבם את תורתי''… ובו בזמן ששחרורו מידי גויים הוא מקור לעידוד, הרי סוער אותו כותל עוד יותר מבעבר בתביעתו אלינו להביא את המוני היהודים לא רק אל האבנים שלו, אלא גם להשמיע להם את הקריאה הקוראת לכל כלל ישראל, ה''בנים שגלו מעל שולחן אביהם'' – שובו אלי ואשובה אליכם!
וכאשר נשמע זאת, גם נזכה לנחמה הגדולה והאמיתית, נחמו, נחמו עמי…
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור