לגדול ולהתרומם – נשא

 

 

 

כוח מיוחד ניתן לה לתורה. העוסק בה, מעמיק ברבדיה ומשקיע בה את כוחו וליבו, יתרומם ויתעלה, מבטו ישתנה וסדרי העדיפויות שלו יעמדו בסדר חדש, מעל שאר בני האדם. ואף בתנאים קשים, סכנות וצרות מסוגלת התורה לכך.

 

כך מסופר בתלמוד על האמורא אביי שישב ולמד, ולא הבחין כי אצבעו שישב עליה נטפה דם. בהיותו מרוכז בלימודו לא חש אף בכאב פיזי. תואמים הדברים לדברי משורר התהילים דוד המלך: "לולי תורתך שעשועי אזי אבדתי בעניי" (תהילים קי"ט, צ"ב ), כלומר גם בסכנת אבדון, שעשוע התורה מציל ונותן כוח.

 

במשנה באבות (פרק ו’) שנינו: "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה… ונהנין ממנו עצה ותושייה בינה וגבורה, שנאמר (משלי ח) לי עצה ותושייה אני בינה לי גבורה, ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים" (אבות פרק ו’, משנה א’).

 

ללמדך, כי סגולתה ומקורה האלוקי של התורה מתחברים ומתאחדים עם שכלו ונשמתו של האדם, ויחדיו הם מתעלים ומתרוממים.

 

מסופר בתלמוד על רב יוסף שהיה עיוור. בהגיע חג השבועות שמח שמחה יתירה, ואמר לבני ביתו לחגוג את החג ביד רחבה כיוון: "אי לאו ההוא יומא [שאם לא היום הזה] כמה יוסף איכא בשוקא [כמה אנשים בשם יוסף קיימים בעולם]".  מבאר רש"י במקום: אם לא יום מתן תורה שנתרוממתי ונתעליתי כמה…

 

הרי לנו כי כוחה של תורה לרומם ולהעלות את האדם עד שמי רום.