מי ראוי לכתר

ומה יהיה עם עצם העבירה? על זה
אמר רבי נחמן: כמו שאתם רואים אותי,
גם אם אני אעשה עבירה גדולה אני
אמשיך להיות בשמחה, ואחר כך אעשה
תשובה. כי יש לכל דבר זמן.

כאשר אנו ניגשים לכל עניין התשובה, עלינו לדעת דבר חשוב והוא: שהקדוש-ברוך-הוא לא בא בטרוניה עם בריותיו! כי ‘בְּכָל יוֹם יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו, וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ’. הבורא יודע שהאדם אינו מלאך, והוא יתברך יודע היטב שהאדם קרוץ מחומר ועשוי להיכשל הרבה מאוד במהלך חייו, לכן הוא מצווה על האדם, לאחר שנכשל, שיישאר בשמחה, ורק אז יעשה תשובה.

רבינו מלמד אותנו עניין זה בספרו "סיפורי מעשיות" – ב"מעשה משבעה קבצנים". בתחילה אמר רבינו: "אספר לכם איך היו שמחים". ואחר כך סיפר את זה המעשה:

"מַעֲשֶֹה, פַּעַם אַחַת הָיָה מֶלֶךְ, וְהָיָה לוֹ בֶּן יָחִיד, וְרָצָה הַמֶּלֶךְ לִמְסֹר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו, וְעָשָֹה מִשְׁתֶּה גָּדוֹל, וּבְוַדַּאי בְּכָל פַּעַם שֶׁהַמֶּלֶךְ עוֹשֶֹה מִשְׁתֶּה, הוּא שִֹמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד, בִּפְרָט עַתָּה, שֶׁמָּסַר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו, בְּוַדַּאי הָיָה שִֹמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד, וְהָיוּ שָׁם כָּל הַשָּׂרֵי מְלוּכָה וְכָל הַדֻּכָּסִים וְהַשָּׂרִים, וְהָיוּ שְֹמֵחִים מְאֹד עַל הַמִּשְׁתֶּה.

וְגַם הַמְּדִינָה הָיוּ נֶהֱנִים מִזֶּה שֶׁמּוֹסֵר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו, כִּי הוּא כָּבוֹד גָּדוֹל לַמֶּלֶךְ, וְהָיָה שָׁם שִֹמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד, וְהָיָה שָׁם כָּל מִינֵי שִֹמְחָה, מַקְהֵלוֹת וּבַדְרָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה כָּל מִינֵי שִֹמְחָה, הַכֹּל הָיָה שָׁם עַל הַמִּשְׁתֶּה.

וּכְשֶׁנַּעֲשֹוּ שְֹמֵחִים מְאֹד, עָמַד הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לִבְנוֹ: הֱיוֹת שֶׁאֲנִי חוֹזֶה בַּכּוֹכָבִים, וַאֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה עָתִיד לֵירֵד מִן הַמְּלוּכָה, בְּכֵן תִּרְאֶה שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְךָ עַצְבוּת כְּשֶׁתֵּרֵד מִן הַמְּלוּכָה, רַק תִּהְיֶה בְּשִֹמְחָה, וּכְשֶׁתִּהְיֶה בְּשִֹמְחָה גַּם אֲנִי אֶהְיֶה בְּשִֹמְחָה. גַּם כְּשֶׁיִּהְיֶה לְךָ עַצְבוּת, אַף עַל פִּי כֵן אֶהְיֶה בְּשִֹמְחָה עַל שֶׁאֵין אַתָּה מֶלֶךְ, כִּי אֵינְךָ רָאוּי לִמְלוּכָה, מֵאַחַר שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַחֲזִיק עַצְמְךָ בְּשִֹמְחָה כְּשֶׁאַתָּה יוֹרֵד מִן הַמְּלוּכָה, אֲבָל כְּשֶׁתִּהְיֶה בְּשִֹמְחָה, אֲזַי אֶהְיֶה בְּשִֹמְחָה יְתֵרָה מְאֹד…"

נסביר את הדברים כדלהלן:

"מַעֲשֶֹה, פַּעַם אַחַת הָיָה מֶלֶךְ, וְהָיָה לוֹ בֶּן יָחִיד"

המסר הראשון במעשה הזה הוא, שכל יהודי הוא בן יחיד אצל הקדוש-ברוך-הוא, ויש לו דרך מיוחדת שהוא בא לגלות בעולם. לכל יהודי יש לו חלק תורה המיוחד רק לו, אותו הוא, ואך ורק הוא, צריך לגלות בעולם. כל יהודי הוא יחיד ומיוחד אצל הקדוש-ברוך-הוא, והוא צריך לגלות ולמצוא את שליחותו ואת המיוחדות שלו – כי לכל זה הוא בא לעולם. לכן כל אחד נקרא בן יחיד אצל הקדוש-ברוך-הוא, ואין מי שדומה לו בכל העולם כולו.

"וְרָצָה הַמֶּלֶךְ לִמְסֹר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו"

כלומר, רצה שתהיה לו תפילה בה יפעל על כל מה שהוא רוצה, ושיגזור גזירות ויבטלן, דהיינו שימשול בתפילתו בעליונים ובתחתונים. וכל זה בחינת מלכות. כי התפילה היא בחינת מלכות, מאחר והיא מגלה יותר מכל דבר אחר את מלכות ה’, כאשר מתפללים התפילות מתקבלות וכולם רואים שה’ הוא המלך, הוא בעל הבית על העולם. זה רצון המלך – שכל אחד ואחד יהיה בעל תפילה. ורק בשביל זה הוא ברא את העולם – כי רצה שכל אחד יהיה בעל תפילה, שימלוך בתפילתו.

וזה מה שכותב רבינו הקדוש, בתורה ק"ב, שהבורא ברא את העולם בשביל לגלות מלכותו. ואיך מתגלית מלכותו? על ידי שמשפיע רב טוב לישראל. ואיך משפיע רב טוב לישראל? על ידי התפילה. וכשמשפיע רב טוב לישראל ומתגלית מלכותו, על ידי זה נכפפין כל הקליפות וכו’, עיין שם. לכן צריך כל אחד לשאוף לזכות לתפילה ולגלות מלכותו של ה’. ובתורה ק"ז כותב רבינו הקדוש, שהקדוש-ברוך-הוא צפה שיהיו צדיקים שמושלים בתפילתם ובשביל זה ברא את העולם. נמצא, שכל מי שזוכה להתקרב יותר לעניין התפילה, כך הוא ממלא יותר את רצון הבורא בבריאת עולמו, וכך הוא מגלה יותר שה’ הוא המלך ושיש בעל-בית לעולם.

ודע, שבלי שאדם זוכה לבחינת התפילה, כפי שהסברנו – שממשיך את כל ההשפעות בתפילתו וכו’, אזי על אף שאומר בפה שה’ הוא המלך, בפועל הוא לא מתנהג כך ואינו מגלה באמת את מלכות ה’ בעולם, שהרי הוא לא מתפלל על כל דבר ולא מבקש מבעל הבית של העולם את עזרתו בכל עניין. כי רק מי שמתפלל, עד שרואה בפועל איך הוא פועל בתפלתו, רק אז מתגלה שה’ הוא אכן מלך.

"וְעָשָֹה מִשְׁתֶּה גָּדוֹל"

בודאי יש למלך שמחה גדולה כאשר ישנו יהודי שיש לו מלכות – וזאת התפילה.

"וְגַם הַמְּדִינָה הָיוּ נֶהֱנִים מִזֶּה שֶׁמּוֹסֵר הַמְּלוּכָה לִבְנוֹ בְּחַיָּיו"

כל העולמות נהנים מכך שיש מי שמושל בתפילתו. שיש בעל תפילה. ובפרט העולם הזה הגשמי נהנה מכך, שמאירים בו את אור ה’.

"כִּי הוּא כָּבוֹד גָּדוֹל לַמֶּלֶךְ"

זהו כבודו של ה’: כאשר מתפללים ופועלים בתפילה. וזה מה שכתוב: "לכבודי בראתיו" – זהו כבודו, כשמתפללים וגוזרים ומבטלים גזירות ופועלים ישועות.

כעת אנו מגיעים לנקודה החשובה ביותר לענייננו. אותה הנקודה שרק מעטים מחזיקים בה, ולכן רק מעטים יודעים איך עושים תשובה. כי רק מי שמאמין בנקודה שנלמד עתה, רק הוא יכול לעשות תשובה באמת.

"וּכְשֶׁנַּעֲשֹוּ שְֹמֵחִים מְאֹד, עָמַד הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לִבְנוֹ: הֱיוֹת שֶׁאֲנִי חוֹזֶה בַּכּוֹכָבִים, וַאֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה עָתִיד לֵירֵד מִן הַמְּלוּכָה, בְּכֵן תִּרְאֶה שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְךָ עַצְבוּת כְּשֶׁתֵּרֵד מִן הַמְּלוּכָה, רַק תִּהְיֶה בְּשִֹמְחָה"

המלך אומר לכל אחד ואחד: היות שאני חוזה וכו’, שאתה עתיד לירד מן המלוכה! אני יודע היטב שיהיו לך ירידות. שתיכשל בעוונות. שיהיו לך נפילות וכדומה, לכן אני מזהיר אותך: שלא תהיה לך עצבות! אלא רק בשמחה.

שימו לב: זו האזהרה של המלך בכבודו ובעצמו. אותו המלך שמצווה עליך להיות מלך על יצרך ולא לעשות שום חטא ועוון, ולקיים כל פסיק בתורה, אותו המלך גם מזהיר אותך: זכור היטב! אני יודע שיהיו לך נפילות, שלא תצליח לקיים את מצוותי כראוי, שתעבור על רצוני, לכן אני מזהיר אותך: תראה שלא יהיה לך עצבות! רק תהיה בשמחה!

"וּכְשֶׁתִּהְיֶה בְּשִֹמְחָה גַּם אֲנִי אֶהְיֶה בְּשִֹמְחָה"

כאן המלך מודיע לאדם מה חשוב אצלו, ואומר לאדם: אולי אתה חושב שאני עצוב כשנפלת? כשנכשלת? לא ולא. אם אתה נשאר בשמחה, זה לא מפריע לי בכלל, בפרט שידעתי מראש שזה מה שיהיה. רק דבר אחד מפריע לי – שאתה בעצבות. העובדה שנפלת ונכשלת – זאת לא הבחירה שלך. הבחירה שלך היא – אם אתה נופל מהשמחה או לא, וכשלא תיפול מהשמחה – אני אהיה בשמחה.

ואם ישאל הקורא: מה עם הפגם והעוון? אולי זה פוגם בשמחה של המלך? אז התשובה היא – לא ולא. אם לא תיפול לעצבות הפגם והעוון שלך לא יעציבו את המלך כלל, אלא הוא יהיה בשמחה, כי אם נפלת, כלומר שהיית צריך ליפול. אדם צריך ליפול ולהיכשל משום שמסלול חייו כולל את הירידות והנפילות והקשיים, ורק על ידי מסלול זה הוא ימלא את שליחותו ויגיע לתכליתו, כמבואר בדברינו בהרבה מקומות, ועיין עוד מזה ביתר הרחבה בספר "בגן החכמה".

ומה יהיה עם עצם העבירה? על זה אמר רבי נחמן: כמו שאתם רואים אותי, גם אם אני אעשה עבירה גדולה אני אמשיך להיות בשמחה, ואחר כך אעשה תשובה. כי יש לכל דבר זמן. יש זמן שבו עושים תשובה, אך כל שאר היום, רק בשמחה.

וידוע הדבר, שהיצר הרע לא רוצה את העבירה כמו שהוא רוצה את העצבות הבאה בעקבותיה. הוא יודע היטב שאפילו אם אדם נפל לאיזו נפילה שלא תהיה, אם לא תהיה לו עצבות אז הוא יהיה בשמחה, הוא יעשה תשובה ואז החטא יהפוך לו לזכויות. לכן זהו כלל גדול – שאם אדם לא ייפול משמחתו הוא רק יעלה מעלה מעלה… כי אז הוא ימשיך לעבוד את ה’ ולעשות תשובה תמיד. לכן חשוב מאוד שתהיה לכל אדם שעה של תשובה, שאז הוא רגוע ויודע שהוא מטפל בחסרונותיו, ושאר היום הוא בשמחה. למעשה, רק אם הוא יהיה כל היום בשמחה, הוא יוכל לעשות שעה של תשובה.

"גַּם כְּשֶׁיִּהְיֶה לְךָ עַצְבוּת, אַף עַל פִּי כֵן אֶהְיֶה בְּשִֹמְחָה עַל שֶׁאֵין אַתָּה מֶלֶךְ, כִּי אֵינְךָ רָאוּי לִמְלוּכָה, מֵאַחַר שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַחֲזִיק עַצְמְךָ בְּשִֹמְחָה כְּשֶׁאַתָּה יוֹרֵד מִן הַמְּלוּכָה"

כאן המלך מוסר לנו מסר ברור: מי ראוי למלוכה? רק מי שמורידים אותו ממנה והוא נשאר בשמחה! מהו המבחן אם האדם ראוי למלוכה או לא? לא אם הוא ירד ממנה או לא, כמו שחושבים כולם – שלצדיקים אין שום ירידות וכך הם זוכים למלוכה. לא ולא. המבחן של מי ראוי למלוכה הוא דווקא כשיורד מן המלוכה – ואין לו עצבות כלל. וכל הצדיקים, בניגוד למה שחושבים העולם, היו להם אלפים ורבבות של ירידות, ובגלל שהחזיקו בשמחה, הם זכו להתעלות.

על זה היה אומר רבי נתן, שכל צדיק זכה למעלתו אך ורק כפי מידת ההתחזקות שהייתה לו, והיה הולך ומונה צדיקים: זה זכה כך וכך, כי הייתה לו כך וכך מידת התחזקות. וזה זכה ליותר כי הייתה לו יותר מידת התחזקות. וכן על זו הדרך. וגם על עצמו אמר: מה שאתם רואים שזכיתי להרבה, הוא רק בגלל שהלכתי עם הרבה התחזקות. ואילו הייתם הולכים עם התחזקות כמוני, הייתם זוכים ליותר ממני.

ה’ יתברך יזכנו ללכת עם שמחה ותשובה כל ימי חיינו, ונזכה להיות ראויים למלוכה ולעשות נחת רוח לקדוש-ברוך-הוא, ויתגלה כבודו ומלכותו עלינו במהרה בימינו, אמן ואמן.