אהבתי אתכם אמר השם

התאבנתי במקומי לנוכח המצב המתוח
שנותר בחלל המונית. רציתי לרדת אבל
הוא כבר החל בנסיעה תוך כדי שהתקיף
אותי בצרורות: “אתם היהודים, עם קשה
אתם… בלה בלה בלה והדתיים האלה….

בדרך כלל אינני נוסעת עם נהגי מוניות ערבים, מתוך עיקרון החקוק בדם אחיי. אני לא מעוניינת לפרנס את מי שמחר עם הכסף שלי יקנה תת מקלע ויכה בי. אבל אותו הלילה ליל תשעה באב היה, רחובות ירושלים אפלים וריקים מאדם, ואני נותרתי כמעט לבדי בשעה שתיים בלילה בעיר האבלה, בצום, עודני נסערת מהביקור בכותל המערבי.

כל כך האמנתי שבמקום צום ייהפך לנו תשעה באב הזה ליום ששון ושמחה, ייתקע בו בשופר גדול וניאסף כולנו ברחבת הכותל לקבלת משיח צדקנו ולראות את בית המקדש יורד בנוי באש. אבל זה עדיין לא קרה בתשעה באב הזה ואני, אבלה וחפוית ראש, כמו ירושלים שלי, חיכיתי למונית שתיקח אותי לביתי שלי. אם עדיין לא על כנפי נשרים – אז שיהיה בינתיים במונית.

נהג המונית עצר לידי, וברגע הראשון נדמה היה לי כיהודי חובש כיפה. רק כאשר עליתי למונית, נדהמתי לגלות שהוא ערבי, ולא סתם ערבי אלא ערבי מוסלמי, כזה ששומע שירים בערבית בזמן הנסיעה. אבל כבר היה מאוחר מדי בשבילי כדי לרדת. צעירה אחת שקלטה אותנו צעקה לי ש”איך אני מסוגלת לעלות עם ערבי” והיא והנהג החלו להתווכח ביניהם בצורה לא נעימה. התאבנתי במקומי לנוכח המצב המתוח שנותר בחלל המונית. רציתי לרדת אבל הוא כבר החל בנסיעה תוך כדי שהתקיף אותי בצרורות: “אתם היהודים, עם קשה אתם… בלה בלה בלה (בערבית כמובן)…והדתיים האלה….(מזל שהוא לא שם לב שגם אני מהם…)…”

ואז הוא ירה את שורת המחץ: “תראי לו עוד איזה עם שה’ עשה להם כאלו ניסים והם עדיין לא מאמינים בו…”

והוא התחיל לדקלם לי את כל הניסים שה’ עשה עִם עם ישראל, תוך כדי שציטט לי פסוקים בערבית מהקוראן.

“לא נכון, אחרי קריעת ים סוף כן האמנו”, נחלצתי להגנת העם האהוב שלי, לא יודעת מהיכן שאבתי את האומץ. “כתוב – ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”. “נכון” אמר, “אבל שנייה אחר כך כבר פחדתם להיכנס לארץ מה”ענקים” שישבו בה, רציתם לחזור למצרים עם “השומים והבצלים” שזכרתם ממנה וכל כך התגעגעתם אליהם פתאום, לא הספיק לכם המן שה’ נתן לכם…. אחרי כל מה שעברתם איתו, למה אתם לא מאמינים בו?!” תהה בקנאה השמורה למי שיודע טוב מאוד את אהבת ה’ לעמו ישראל, ומיהו עם ישראל, אך, לדאבונו הרב, אינו משתייך אליו.

רציתי להגיד לו שהוא ממש לא צודק. שהייתי עכשיו בכותל וראיתי את כל עם ישראל – חילוניים לצד דתיים, אשכנזים לצד ספרדים, עולים חדשים עם צברים, ונערים יחד עם זקנים. כולם, אבל כולם, באו אחרי אלפיים שנה, רק בגלל שהם זוכרים את ה’, ואת שכינתו. באו כולם לבכות שהוא חסר לנו, שיבנה את ביתו. באו לומר לו שלמרות שיש לנו הכל, אין לנו כלום, בלעדיו. כל שנה מגיעים עוד ועוד, מתקרבים אל ה’, מגלים אותו מחדש, ואומרים לו שלמרות כל הקשיים והייסורים של הגלות הארוכה, הם עדיין אוהבים אוהבים אוהבים. ומחכים. תראה לי עוד עם קדוש שכזה…

אבל לא אמרתי לו את כל זה, כי בכל זאת, נהג מונית ערבי ואני, בשתיים בלילה בליל איוב של צום תשעה באב, זה לא בדיוק יחסי כוחות.

אבל כשהגעתי הביתה, בשלום, תודה לאל, אמרתי את זה לה’ יתברך: “תראה אבא איך גויים מזלזלים בעם שקראת שמך עליו, איך אנו נדמים בעיניהם, אחרי אלפיים שנה של חורבן והסתר פנים, פלא שהם חושבים שעזבת אותנו?!” בכיתי ממש. “אני יודעת שלא עזבת אותנו אבא, אתה איתנו לעד, אבל בבקשה, תגלה מלכותך עלינו, שידעו כל אומות העולם שאתה בחרתנו ולעולם לא עזבת אותנו, ואתה עתיד לגאול אותנו בקרוב. בבקשה אבא, עשה למענך אם לא למעננו…”

“בבקשה אבא, תראה לנו שאתה עדיין אוהב אותנו, שלא התייאשת חלילה מאיתנו” התחננתי. ופתאום קפץ אל פי הפסוק ממלאכי (הנביא האחרון!) – “אהבתי אתכם אמר ה’ ואמרתם במה אהבתנו, הלוא אח עשיו ליעקב נאום ה’ ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי”.

מסתבר שגם ישראל כבר אז ביקשו מה’ הוכחה לאהבתו הנצחית אותם. “במה אהבתנו?” הם מקשים, “הלא גם יעקב וגם עשיו הם אחים, איך נדע שרק אותנו אתה אוהב?”

וה’ יתברך משיב לנו באהבה שאותנו, ורק אותנו, הוא אוהב. את עשיו הוא שונא.

פלא שנהג המונית (ועוד רבבות כמוהו) קינא בנו קנאה עזה?!

פתאום הבנתי על מה השמחה הגדולה שאנו צריכים לשמוח – רק על זה שנולדנו יהודים.

חיכיתי לרגע בו אוכל לקרוא את התורה ולהינחם באהבת ה’ אותנו, גם אם עדיין לא זכינו לגאולה השלמה. “כולך יפה רעייתי ומום אין בך”, אומר לנו הקב”ה בשיר השירים ואני התקשיתי לעצור את דמעות ההתרגשות. על אף הנפילות שלנו, המעידות, הריחוק, ה’ עדיין רואה בנו את הכלה המושלמת. נתן לנו 3 נבואות פורענות, ומיד אחר כך מפצה אותנו כהוגן בשבע נבואות נחמה.

“נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, יֹאמַר אֱלֹקיכֶם… עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָיִם. הָרִימִי, אַל תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה: הִנֵּה אֱלֹקיכֶם…כרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה…”

“חזקו ידיים רפות וברכיים כושלות אמצו. אמרו לנמהרי לב חיזקו, אל תיראו, הנה אלוקיכם נקם יבוא, גמול אלוקים, הוא יבוא ויושיעכם..”

ואם כל זה לא מספיק, אז תראו באיזה שבוע נפל לנו יום האבל הלאומי, תשעה באב – בדיוק באותו השבוע שבסופו זכינו ליום הכי טוב ושמח בשנה – ט”ו באב! שהוא יום שכולו אהבה. שנאמר: “לא היו ימים טובים לישראל כט”ו באב ויום הכיפורים”.

ומאיזה יום יצאנו אל תשעה באב? מיום שבת קודש, שהיא תכלית הבריאה. שבת המלכה. מקור הברכה והשמחה. שהיא היא ברית האהבה הנצחית בינינו לבין הקב”ה.

הקב”ה לא נותן לילדים שלו לשקוע בכאב. גם הצער המוכרח, מתחיל מתוך שמחה של שבת, ובסופו – חגיגה של אהבה!

בתחילת השבוע יש אמנם צער, אך בסופו מגיעה – נחמה גדולה!

אז הגאולה השלמה לצערי עדיין לא הגיעה בתשעה באב הזה, אבל כשראיתי את הSMS שקיבלתי מחברי הקיבוצניק החילוני שטוען שהוא “לא מאמין”, שכתב לי ש”בבניין ציון ננוחם”, אני יודעת שהיא ממש ממש קרובה.

כי אהבת עולם אהבתנו, ה’ יתברך, וגם אנחנו, כולנו, גם מי שחושב שהוא “לא מאמין”, אוהבים אותך ומחכים רק לך.

“כי נחם ה’ ציון, נחם כל חרבותיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'”

במהרה בימינו אמן!

* * *
גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.