כוחה של אהבה

תרגם וערך: הרב אליעזר רפאל ברוידא

הם כיבו את האורות, ואז, לרגע, שקט
מסתורי ריחף באוויר, כשלפתע, הרבי צעק
בכל כוחו ומתוך נשמתו הקדושה: "שמע
ישראל, השם אלוקינו, השם אחד…"

חינוך ילדים באהבה – פרק 3

תארו לעצמכם את הסיטואציה, שהיא מוכרת לרובנו, הבאה: אמא במטבח, והפעוט בן ה-18 חודשים זוחל לו שם במטבח, פותח כל מגירה ודלת שנקראת בדרכו. השובב הקטן מתנהג בדיוק כפי שפעוט בגילו צריך להתנהג – הוא סקרן, אנרגטי, אוהב לחטט ולבחון כל דבר. אולם, אמא צועקת עליו: "אל תיגע בזה", "אל תתקרב לזה", "זה מסוכן", "צא מכאן" וכן הלאה.

כאשר הילד שומע צעקות מסוג זה, נשמתו הקטנה והרכה נפגעת בכל פעם מחדש. הוא יגדל עם תחושות של בוז כלפי אימו ולא יקשיב לה. לכן, במקום לצעוק כל הזמן, עליה לשים את אותם דברים שהיא לא רוצה שהילד יגע בהם במקום גבוה – בארונות העליונים, או הרחק מהישג ידו – במקום אחר, או לדאוג לסגירת הארונות והמגירות כך שהילד לא יוכל לפתוח אותם. הורים חכמים נוהגים לשים במגירות או בארונות שבהישג ידם של הקטנים חפצים לא מסוכנים, או כאלה שהשימוש בהם לא מזיק לו או לכלי עצמו, כך שהילד יוכל לשחק בהם בזמן שהותו במטבח ביחד עם אימו.

אין שום סיבה לכעוס ולבקר כל הזמן, בפרט כשמדובר בילדים קטנים, כמו במקרה הנ"ל, שאינם יכולים לרסן את התנהגותם ואפילו לא מבינים מה רוצים מהם. אין שום סיבה למנוע מהילד את הדחפים הטבעיים של חיפוש, סקרנות, בדיקה ובחינת חפצים – שידועים כדחפים חיוניים ונחוצים להתפתחות הילד, להתפתחות ההבנה והידיעה – גם בהווה וגם בעתיד, מבחינה שכלית ורגשית.

כשילדים שומעים כל הזמן ביקורת בבית, או חשים את הלחץ בו ההורים שלהם נתונים, הם מאבדים במהירות את הביטחון העצמי שלהם. באותה מידה שהורה מוצא דופי ופגם בכל דבר שהוא עושה כאדם בוגר, כך הילדים יחושו. למצב זה יש השלכות רבות וקשות על דימויים העצמי שעם הזמן נעשה נמוך מאוד מאוד. הם כל הזמן יהיו בעמדת התגוננות, הם יכולים אף לפתח קשיי למידה, ובהמשך הדרך, בעתיד הרחוק יותר, אף בעיות בזוגיות שלהם עצמם, או במציאת עבודה.

מניסיוני הרב בייעוץ לזוגות, תפקוד לא תקין ונכון של ההורים גורם להשלכות רבות, שהידועות בהן הן רודנות וביקורתיות מצד ההורים. בעיות כלכליות אף הן גורמות להשלכות הללו. ילדים להורים כאלה הופכים לאנשים עצבניים כשהם גדלים, לחסרי ביטחון בעולם הקשה הזה, בו מידות כמו – ביטחון עצמי גבוה, רוגע ושלוות נפש חסרות להם, כדי להצליח לעבור את העולם הזה על הצד הטוב יותר.

עלינו להימנע ממצבים של ביקורת, צעקות ואיומים בבית (גם בחוץ ובכלל, כל הזמן).

הנה סיטואציה נוספת המוכרת להרבה הורים: השעה שבע וחצי בערב, ההורים עייפים מהיום שעבר עליהם, והם רוצים קצת שקט בבית. הם משכיבים את הילדים במיטה, נניח שמדובר בילדים בגיל 3, 5 ו-7, ומכבים את האור בחדרם. הילדים לא עייפים במיוחד, לכן הם מתחילים לשוחח ביניהם. אז ההורים צועקים מהסלון, או מאיימים על הילדים (אם לא תישנו אז…). לילדים כמובן אין שום כוונות רעות ואין הם מתכוונים להיות ‘ילדים רעים’, כפי שההורים מאשימים אותם, הם פשוט לא עייפים ולכן גם לא מצליחים להירדם.

אז במקום לצעוק עליהם, לאיים ולהטיח ביקורת על דרך התנהגותם – דבר שאינו נכון בכלל, וכפי שאמרנו הם פשוט לא עייפים, קחו לכם, הורים יקרים, ספר מהספרייה בחדרם וספרו להם סיפור כשאתם יושבים לידם. העניקו להם אהבה וחום וזמן איכות איתכם. התפללו עימם "קריאת שמע" שעל המיטה. בדרך פלא, עוד בטרם תסיימו את התפילה, תיווכחו לראות כיצד הם מתחילים לשקוע בשנתם. הם נרדמים מתוך אהבה וקדושה, דבר שעדיף ורצוי מלהכניסם לשנת-הלילה מתוך סיוטים של צעקות, איומים וביקורת מצידכם.

אתם יכולים לתאר לעצמכם את העוצמה והכוח שיש בחינוך ילדים עם אהבה? האהבה נחקקת בנשמתם לנצח. דבר זה כל כך נכון ואמיתי, כאשר ההורים משכיבים את ילדיהם לישון ואומרים איתם "קריאת שמע" שעל המיטה בכל לילה, ואני מדבר על כל יום עד לגיל הבר/בת מצוה.

הנה אחד הסיפורים המרגשים ששמעתי מעודי, עדות ראשונה מאדם ששרד את השואה הנוראה:

כשהסתיימה השואה ב-1945, הרבי מסקולניק היה אחד מאותם ניצולים שחוו את השואה האיומה והצליחו לשרוד אותה. לאחר שבעלות הברית שיחררו את מחנות הריכוז מידם של הצוררים הנאצים, הרבי מסקולניק הלך בכל רחבי פולין כדי לחפש יתומים יהודים שהובאו בזמן המלחמה לבתי יתומים קתולים.

מלווה בשני קצינים אמריקאים, הוא נכנס לאחד מבתי היתומים, ואמר לאחד מהכמרים שנוכחו במקום שהוא מחפש יתומים יהודים. שני הכמרים גיחכו ואמרו בשחצנות שאין להם שום ילד יהודי בין כל 250 הילדים שנמצאים כאן.

השעה הייתה קרוב לתשע בערב, והיתומים, שרובם היו בני 6 ו-12, הלכו לישון. כולם ישנו באולם שינה אחד גדול, זה לצד זה על מיטותיהם. הרבי מסקולניק דרש לראות את הילדים, אולם הכמרים סירבו. אחד הקצינים שלף את אקדחו, אקדח שרק קצינים נושאים עימם, ואמר לכומר: "תעשה מה שהרבי אומר לך!"

בלית ברירה, הכמרים לקחו את הרבי לאולם השינה, והרבי הורה לכבות את האורות. ושוב, הכמרים החלו לגמגם ולסרב, אולם הקצין האמריקאי צעק עליהם שיעשו את מה שהרבי אומר להם לעשות.

הם כיבו את האורות, ואז, לרגע, שקט מסתורי ריחף באוויר, כשלפתע, הרבי צעק בכל כוחו ומתוך נשמתו הקדושה: "שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד…"

ילדים החלו לזוע במיטותיהם, חלקם אף החלו להתייפח חרישית, ומתוך התייפחות חרישית זו החלו לבכות ממש ולקרוא "אמא, אמא!". צעקת ה"שמע" של הרבי העלתה בזיכרונם את הימים בהם אמא שלהם ישבה לידם על מיטתם, והתפללה איתם ביחד. הרבי הדליק מיד את האורות ועבר ממיטה אחת לשנייה, כדי לזהות את הילדים היהודים שבכו וקראו לאמא שלהם. אחד הילדים, שהיה בן שמונה באותו זמן, הוא כיום גמלאי בן 71 המתגורר באשדוד, והוא זה שסיפר לי את הסיפור המרגש הזה.

זהו כוחו של חינוך עם אהבה, של חינוך בקדושה. גם שנים לאחר שהוריהם היקרים נרצחו בתאי הגזים, האהבה הגדולה שהעניקו להם היוותה מגדלור מאיר באור יקרות, כדי להוביל אותם בדרך הנכונה.