השערורייה

מחפשים שערוריות? התנהגות
הממשלה היא שערורייה? העוולות
של החבר/שכן/הבוס הן שערורייה?
"בבית ישראל ראיתי שערורייה – אין
איש שם על לב" – זוהי שערוריה!

כאשר אדם מבקש להעלות על הכתב בעיה – שולחנו עמוס לעייפה באין ספור נושאים. כולם מעניינים, כולם מרתקים, כולם בוערים ולמרבה הפלא, גם תמיד אקטואליים. הרוצה למנותם ימצא אותם בתוכן העניינים של ספר המידות או ליקוטי עצות של רבי נחמן מברסלב, ואלו רק ראשי גייסות.

אמנם, בימים טרופים אלה, כשדם ישראל נשפך ברחובותינו על ידי המפגעים למיניהם, כשרוחות גרעיניות נושבות לעברנו ואין יום שאין אסונו מרובה ומחריד משל חברו, נדחקים כל הנושאים הצידה. והכאב, המפעפע ועולה, כובש את כל מרחבי התודעה.

הכאב – מנוף להתקרבות

המשנה ברורה (בסימן תקע"ו) מעתיק את דברי הרמב"ם: "מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא על הציבור שנאמר: "על הצר הצורר אתכם והריעותם בחצוצרות" – כלומר כל דבר שייצר לכם זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו אליה ויריעו וידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב: "עוונותיכם הטו אלה" וכו’, וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו: "דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו מקרית היא", הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה: "והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי", ומדבר סופרים להתענות על כל צרה שלא תבוא על הציבור, עד שירחמו מן השמים וכו’". עד כאן לשונו.

הרמב"ם מלמד אותנו שאת הכאב על צרות ישראל יש להפנות במלוא עוצמתו אל מקום אחד בלבד – תשובה תפילה וזעקה!

טבעם של בני אדם לחפש בכל צרה שלא תבוא את האשמים, על פי רוב תהיה זו הממשלה, הצבא, הרשויות וכו’. היראים יאשימו את עצמם – אלו ואלו לא ניצלו מתחבולות היצר.

מצוות ה’ בעת צרה אינה לחפש את הנאשמים, אלא שהבעל-דבר (היצר הרע), החושש עד אימה מפני הרהורי תשובה המבצבצים ועולים בעת צרה, מצא לו תחבולה ומציע למאזיניו לפרוק את רגשות הכאב והמצוקה בחיפוש אחר אשמים והטחת טענות ותלונות בבני אדם. אך לא זו דרך ישראל סבא. רבי אברהם בן רבי נחמן (כוכבי אור, שיחות וסיפורים כ"ג) מוסר, כי אביו הרב רבי נחמן מטולטשין זצ"ל, היה מקפיד מאוד על בני אדם ההולכים בדרך זו ותולים באכזריות השלטון את האשמה לגזירות הניחתות על ראש היהודים. ואמר אז את הכתוב בישעיה: "והעם לא שב עד המכהו". רבינו הקדוש מוסיף נדבכים על דברי הרמב"ם שהינם כלליים, ומלמד אותנו בפרטיות מדוע באות הצרות, כיצד לצעוק עליהן, מתי לצעוק ועל מה לצעוק.

הסיבה האמיתית לגזירות

סיבת הסיבות לצרות ישראל, מגלה לנו רבינו, הינה העלמת הצדיק, כי "כשיש זה הצדיק שהוא הראש בית ואזי יש בחינת ראש ויש בחינת בית ואזי כולנו, דהיינו כל בני הדור, כולם בחינת בני בית, אבל כשנסתלק ונתעלם זה הראש שהוא הפאר וכו’, אזי אין בית ומתגלגלים בחוצות ח"ו, ועל זה נאמר: "תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות, בני ציון היקרים המסולאים בפז", כלומר, שישראל קדושים מתגלגלים ח"ו בראש כל חוצות כי נסתלק ונתעלם הראש בית, דהיינו הצדיק האמיתי, והתגבר ח"ו ההיפך ח"ו, וירמיהו הנביא היה מקונן ומחבב דם ישראל שנשפך, והיה משתתף בצרתן והיה רואה ישראל מולכין בקולרין וידיהון מהדקין לאחורה ורחיים על צוואריהון והיה משתתף עימהם, והיה מקונן על כל טיפת דם של ישראל: בני ציון היקרים המסולאים בפז וכו’ תשתפכנה אבני קדוש וכו’" (ליקו"מ ח"ב תורה ס"ז).

מהי נחמתו היחידה של הקב"ה?

צערם של ישראל הוא צער השכינה, "כי כשהנפשות עולות למעלה על ידי מסירת נפש, אזי הם חוזרים להשכינה כי משם יצאו, כי ישראל הם חלק אלוק ממעל ממש שהם חלקי השכינה ממש": (ליקו"מ ר"ס).

כמו כן נאמר, כי כל הצער שישראל סובלים בכלליות ובפרטיות משתלשל מצער השכינה, כי הקב"ה ושכינתו כביכול מתענים בגלות בצער שלא יתואר ולא יובן בשכל אנוש, כי כמו שהקב"ה אין סוף ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, כך גם צערו הוא אינסופי ובלתי מושג. כי "בכל צרתם לו צר" ו"עימו אנוכי בצרה". ומובא בספר הזוהר הקדוש, שבצערו כי רב מחפש הקב"ה נחמה פורתא על צערו, מחפש ואינו מוצא אלא בבניו הקמים בחצות ונותנים לב לצערו, להשתתף ולחלוק עימו, כביכול, מעט מהצער האינסופי הזה (זוהר זה היה רגיל על לשונו של רבי לוי יצחק זצ"ל).

וכאשר אין מי שישים על לב את צער השכינה, אזי נמשכות צרות לכל אחד לפי עניינו כדי, שעם הצער הבא עליו, ישכיל ויבין וייתן על ליבו את הצער הנורא של אבינו שבשמים. ומעין זה מובא בדברי חז"ל ומוזכר בליקוטי מוהר"ן (ר"נ): "מאי גוהא (מהי רעידת אדמה)? בשעה שהקב"ה זוכר את בניו שהן שרויים בצער בין העכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות), מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו" (ברכות נט).

עבודת הכאב והאבל

אם כן, גם אם אמת שהעצה הכללית במצבנו הנורא היא התפילה והזעקה אל ה’, מכל מקום, עצת העצות השורשית והפרטית היא קימת חוצת ובכייה על חורבן בית המקדש וצרות ישראל, ועל העלמת הצדיק שבשלו הסער הזה. וכן כתוב (ליקו"מ ס"ז): "הנה מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית מקדשנו, אך כעת שהשם יתברך מצפה לשוב אלינו ולחזור ולבנות בית מקדשנו ראוי לנו שלא לעכב ח"ו בבניין בית המקדש, רק להשתדל בבניינו. על כן מאוד צריך להיזהר לקום בחצות להיות מתאבל על חורבן בית המקדש, כי אולי בגלגול הראשון היה הוא הגורם שיחרב בית המקדש, ואפילו אם לאו, אולי הוא מעכב עתה בבניין בית המקדש ונחשב גם כן כאילו הוא גרם להחריבו. על כן צריך להיזהר מאוד לקום בחצות ולהיות מתאבל מאוד על חורבן בית המקדש, והשם יתברך הבטיח למתאבל על ציון לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר".

המדקדק בדברי רבינו, יבחין כי רבינו אינו מדבר כאן על תפילה וזעקה סתם, אלא על סוג מסוים ומיוחד של תפילה: "כי מאוד צריך להיזהר לקום בחצות להיות מתאבל". זוהי עבודה מיוחדת "להתאבל" – לכאוב, להעמיק דעתו והרגשתו בצער חורבן בית המקדש דרך כל ההשמדות, ההריגות, עלילות הדם, השחיטות, הגירושים, פרעות תתנ"ו, ת"ח ות"ט, האינקוויזיציה, השואה והגזירות הנוראות של ימינו. להציב לנגד עינינו את קרונות המוות העמוסים בגופות הנחנקים המפרפרים בין מוות לחיים מתוך ייסורי גסיסה, חנק ורעב שאין להעלות על הדעת, לחזות בעיני רוחנו בילדים שרופים וקטועי האיברים, באלמנות הנוספות על מחננו, ולדעת שכל הכאב הזה נמשך מהצער הנורא והכאב האינסופי של שכינת עוזנו, לראות את ‘רחל מבכה על בניה’, לשמוע את ה’נהי בכי תמרורים’, את ה’קול רמה נשמע ביללה קול נהי מציון המהוללה’, להשתתף בשאגת הכאב הנוראה של הקב"ה. "ה’ ממרום ישאג וממעון קדשו ייתן קולו, שאוג ישאג על נוהו".

את זה מבקש מאיתנו רבינו "להיות מתאבל".

זו, אומר רבינו, העבודה העיקרית של תיקון חצות. לא בקשות, לא תפילות, לא ציפייה לחסרונות שיתמלאו, לא תלונות, לא טענות – אלא פשוט כאב, עבודת הכאב, ללבות את אש הכאב, לתת לה לפרוץ החוצה במלוא עוצמתה, לשבת על הארץ, להתאפר באפר, לבכות ולבכות שמים וארץ. ולזכור שכל הכאב והצער האלו סיבה אחת להם: העלמת הצדיק!

השערורייה האמיתית

לכן אמר רבי נתן, שאין לו במה לקרר את ליבו מאש הכאב היוקדת בו על צרות ישראל, כי אם בתשעה באב ובתיקון חצות.

במקום להניח לנו להניח את הכאב בתוך התיקון חצות, היצר הרע מקרר אותנו בהטחת האשמות וטיפוח ציפיות לפתרונות טבעיים. ועל זה זועק המקונן בחצות – "בבית ישראל ראיתי שערורייה, אין איש שם על לב, שלמה אהיה כעוטיה כקיר נטוי וכגדר הדחויה המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה".

מחפשים שערוריות? התנהגות הממשלה היא שערורייה? העוולות של החבר/שכן/הבוס הן שערורייה?

"בבית ישראל ראיתי שערורייה – אין איש שם על לב" – זוהי שערוריית השערוריות!

לא שערורייה על שמישהו עשה לי עוול, על הממשלה שאינה עושה דיה, או על שלטון שגוזר גזירות, אלא על כך ש"אין איש שם על לב" את צער השכינה העטויה בלבוש אבלים. על זה שאנו, שרוצים יום ולילה בשערוריות שלנו ואיננו מוצאים חצי שעה ביממה לשערוריית השערוריות.

הנחמה

והמקבל עליו עול האבל על החורבן ומטה שכמו לסבול את עול ההתאמצות להתפעל מהשערורייה הנכונה, וכמו שאמר רבי נתן בימי התלאות והמחלוקת שעברו עליו: "תיקון חצות אחד שלא הולך לי כסדר, מטריד אותי יותר מכל המחלוקות והרדיפות" – ויזכה להמתיק את כל הדינים מעל כלל ישראל, לבטל את הגזירות הנוראות ובודאי למלא את כל משאלות ליבו, כראוי למי שחולק עם המלך את כאבו ומנחם אותו בצערו. וכמו שמציין רבינו (ליקו"מ ח"ב, תורה ז): "וירא ה’ כי סר לראות כי משה רבינו נתן ליבו להסתכל בצרתן של ישראל, וזהו כי סר לראות לשון "סר וזעף"… והשם יתברך כשראה שהוא נותן ליבו על זה קראו אליו ויאמר משה משה וכו’".

חיוב השמחה כחיוב האבל

ואז, בעלות השחר כשיקום, יזכה באותה מידה בה השתתף בצער השכינה להשתתף גם בשמחתה, כמובא בסיפורי מעשיות (מעשה משבעה קבצנים, היום השלישי): "שכשם שבליל נשמע קול יללה והכל מתחילים לילל בקול יללה אנשים ונשים וטף, אם היה מונח שם אבן היה נמוח וכו’, עד שאי אפשר לבוא לשם כלל… כך ביום אי אפשר לבוא לשם, כי ביום אי אפשר לסבול השמחה שיש שם".

וכמו שאמר רבי לוי יצחק זצ"ל על הפסוק: "בערב ילין בכי ולבוקר רינה" – שכאשר זוכים בערב, בלילה לקום חצות ולבכות על מה שצריך, אזי "בבוקר רינה".

וכן הדריך רבי נתן את בנו אשר כאב את צרות ישראל (כשנגזרה גזירת הקנטוניסטים – חטיפות הילדים לצבא הרוסי שהחלה אז) ונגרר למרה שחורה ועצבות: "אם אתה רוצה להשתתף בצרות ישראל בודאי יפה לך להתפלל ולצעוק מרה על גזירה זאת, אבל הכל על פי הדרכים שלימד אותנו מורנו הקדוש ז"ל, דהיינו לייחד שעה ביום לצעוק על צרות נפשו, ואז יכלול בתוכו גם צעקה הזאת, אשר בימינו נגזרה גזירה מרה כזאת אולי יחוס אולי ירחם, אבל גם עתה צריכין לחזק עצמו להיות כל היום בשמחה על כל הנקודות שנמצאים בנו עדיין, הקיצותי ועודי עימך, נא בני חביבי אל תמשיך עליך ח"ו מרה שחורה בחינם, וחלילה לך לזוז ממקומך מחמת זה, שלום לך ואל תירא" (עלים לתרופה, ל"א).

ובאלול – זה הזמן לצעוק, זה הזמן לעבודת התפילה המיוחדת עליה מדבר רבינו (אם כי בכל השנה, אך אלול הוא זמן מיוחד וגבוה מאוד). לבדוק ולפשפש בכל חדרי ליבנו, לנצל את ימי הרחמים והתשובה המורעפים עלינו באהבה מאבינו שבשמים. לבדוק, לתקן, אך לעולם לא ליפול משמחתנו. לעולם לא להתייאש.