להתחיל מלמטה

אין לו לאדם בעולמו אלא את הרגע
שהוא נמצא בו, ואם הוא לא חי חיים
עם תכלית ועם משמעות בכל רגע
ורגע, אז הזמן הזה מבוזבז, הוא לא
נקרא "חי" באותם רגעים.

בגן החכמה – פרק 6

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

להתחיל מלמטה

במאמר הקודם ציינו שלחכם אין אמונה בהשגחה פרטית, לכן חסרה לו מידת האמונה הנקראת "השמח בחלקו". כתוצאה מכך, כאשר הוא רואה שהדבר אותו הוא עושה לא מביא אותו מיד לפסגה, הוא מאבד עניין, וכל שכן שהוא לא מוכן לעבוד קשה בעבורו.

טעות זו נפוצה מאוד בקרב רבים, אולם אין זו האמת כלל, כי גם בענייני עולם הזה – פרנסה וכו’, צריך האדם להיות פשוט ולשמוח בחלקו, להתמיד במסלול שנזדמן לו משמים, כל שכן אם הוא בחר בו מרצונו. גם אם השכר נמוך והעבודה קשה – צריך לשמוח, כשאדם שמח בחלקו ועושה את מלאכתו בחריצות, השם יעזור לו והוא יתקדם בחיים, כמו שרואים – כשאדם חרוץ, נאמן וסבלני, תמיד מצליח.

למעשה, ברור גם, שאם החכם לא היה נתקל בקשיים, והוא אכן היה מצליח להגיע לאן שרצה ושאף, הוא לא היה שמח בזה, אלא עוזב את זה מהר מאוד. זאת, משום שחיצוניות מושכת לא יכולה להוות תחליף לתכלית האמיתית, וכל מי שבוחר בדברים בגלל החיצוניות שלהם, גם אם יגיע למה שרצה ושאף, לא יהיה לו שום סיפוק והוא יחפש מהר מאוד תאווה אחרת. לעומת זאת, אדם יציב המגיע להחלטה אמיתית ומיושבת – שדבר מסוים הוא האמת וזו שאיפת חייו, בודאי יהיה מוכן להתאמץ ולסבול כל קושי, ממש למסור את נפשו בשביל זה, מכיוון שמבין שזו תכליתו.

לכן, על כל אדם הרוצה להגיע לתכלית מסוימת, או מעלה ומדרגה ברוחניות ובגשמיות, לדעת שאין שום אפשרות להגיע להצלחה אמיתית מבלי להתייגע ולמסור את הנפש על זה, כמו שאמרו חז"ל: "יגעת ומצאת – תאמין. לא יגעת ומצאת – אל תאמין…" ועל האדם להיות חזק בדעתו בעניין זה. אם הגיע למסקנה שזו האמת ובדרך זו עליו ללכת – שיעשה זאת. לא להסתכל על מניעה או קושי כמכשול ולכן לסגת אחורנית, אלא להיות מוכן להילחם על אמת זו.

ועתה החכם מיישב את דעתו על ה"תכלית":

הלא העיקר הוא רק בשביל התכלית – לישא אישה ולהתפרנס…

התכלית של החכם – "לישא אישה ולהתפרנס", דבר המראה שאין לו שום קשר עם האמונה. כי "לישא אישה ולהתפרנס" אינו התכלית כלל, אלא זה דבר המשרת את התכלית, את המטרה, ורק כאשר ברור לאדם שעל ידי שיתחתן הוא יתקרב לתכלית, רק אז הנישואין והפרנסה מקבלים משמעות נכונה ואמיתית. כי אדרבה, אז הוא באמת מקיים מצוה עצומה כאשר הוא מתחתן. אולם אם האדם לא מכוון בנישואין ובפרנסה נקודת התקרבות להשם יתברך, אם כן לשם מה לו להתחתן בכלל? כדי להיות עבד ולמלא את צרכיהם של אשתו וילדיו? לספק את התאוות שלהם?

הניתוק של מצוות הנישואין מהתכלית האמיתית הוא הגורם לחכם לדחות את אותה "תכלית" שהצטיירה בדעתו, כי זה נראה בעיניו כעול וטרחה מיותרים. בשביל מה להירתם לעול כזה כבר בימי נעוריו? אולם זה מובן מאוד, שהרי עול הנישואין, כדבר בפני עצמו, הוא באמת קשה, ואם זה לא משרת תכלית עמוקה יותר אין בזה שום טעם. לעומת זאת, כאשר מצוות הנישואין, עם כל העול המשתמע ממנה, מקושרת אל התכלית אזי היא הופכת להיות תענוג, מכיוון שזה משרת את התכלית, וגם האדם נהנה לעשות את רצון השם. לכן, אם החכם היה מבין שהנישואין הם מצוה המשרתת את התכלית הנצחית, הוא לא היה דוחה את זה לרגע.

דבר זה רואים בבירור, כשאדם רחוק מעבודת השם הוא דוחה את מצוות הנישואין, ואילו הצדיקים מקדימים את מצוות הנישואין, משום שהם יודעים שבלעדיה הם לא יכולים להגיע למעלות הגבוהות, כמו שמוסבר בספר "בגן השלום", עיין שם.

זהו כלל לגבי כל תחומי החיים וכל ענייני העולם – שכל מה שאינו מקושר אל התכלית האמיתית הוא סתם עול מיותר, ואפשר להבין את אותם אנשים הנכשלים בחברה, שאינם מוכנים לקבל על עצמם את עול החיים – כגון לימודים, פרנסה, משפחה וכו’, כי בתוך תוכם הם מרגישים שאין בזה שום טעם, וכל הטורח הזה הוא לחינם, לכן הם לא מוצאים בעצמם תעצומות נפש להתמודד עם הקושי הכרוך הזה. אולם, אם רק נותנים להם נקודה קטנה של אמונה, מיד רואים בהם שינוי עצום, והם חוזרים לחיים ומוכנים להתאמץ, ומקבלים על עצמם את עול הפרנסה והמשפחה בשמחה, והם זוכים לבנות את עצמם מחדש, לחיות חיים יצירתיים ומועילים.

כאשר האדם מקשר את כל מה שהוא עושה לתכלית שלו, והוא יודע שדבר זה יקרב אותו לאמונה, ועל ידו יזכה להשגות גבוהות או יזכה להשלים את תיקונו וכו’, אזי גם עול הפרנסה מקושר אצלו לתכלית משום שהוא משתמש בכסף כדי לכבד את השבת, את אשתו, ללמד את ילדיו תורה, לחיות במקום של תורה וכדומה, ובודאי שהוא מקבל חיות נפלאה מכל מה שהוא עושה, ואין צריך לומר שהוא יכול לשאת את עול החיים בקלות ובשמחה עם המון רצון, כי יש לו בשביל מה להתאמץ.

עדיין איני צריך להסתכל על זה, על זה יהיה פנאי להבא, בשנים הבאות…

החכם דוחה את עול החיים לשנים הבאות, וכך הוא מאבד את כל הקשר עם החיים. כי אין לו לאדם בעולמו אלא את הרגע שהוא נמצא בו, ואם הוא לא חי חיים עם תכלית ומשמעות בכל רגע ורגע, אז הזמן הזה מבוזבז, הוא לא נקרא "חי" באותם רגעים. מכאן באה ההגדרה למה שאמרו חז"ל: "רשעים בחייהם נקראים מתים", כי כל דבר שאינו ממלא את תפקידו וייעודו נקרא מבוזבז, ואם כן, כל חייו של מי שלא ממלא את ייעודו הינם מבוזבזים.

החכם גם סותר את עצמו. מצד אחד מובן מדבריו שישנה תכלית, דבר שעד עכשיו התעלם ממנו. מצד שני, הוא דוחה את התכלית. זאת בהחלט סתירה. הרי את התכלית לא דוחים ולו לרגע, ואם האדם מודע לכך שיש תכלית עליו להקדיש את כל חייו כדי להשיגה, כי זה ידוע – בכדי להצליח בכל תחום בחיים, וכל שכן כדי להצליח באותם דברים שהם תכלית החיים, על האדם להשקיע את כל חייו לשם כך ובפרט את ימי הנעורים, כשכוחו עדיין במותניו, ככתוב: "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו".

ושוב, חיפוש התכלית, כלומר לברר תחילה מהי התכלית ולחפש את הדרכים כיצד להגיע אליה, זה נעשה רק על ידי אמונה, מכיוון שהתכלית שהאדם מחפש צריכה להיות תואמת לתכלית של הבורא, ואי אפשר להחליט בשרירות הלב על "תכלית" משל עצמנו, כאילו אין שום רצון עליון חלילה. אלא, כל דבר ודבר שעושים בחיים צריך להיות מקושר עם רצון הבורא, והבורא כבר גילה את רצונו ואת השכל שלו. לכן העיקר הוא להרבות בתפילה לבקש ולחפש מה השם רוצה שאעשה. וכן, לעשות בכל יום לפחות שעת התבודדות, משום שהחיפוש צריך להיעשות בכל יום ויום מימי חייו של האדם.

אולם החכם אינו מקושר לאמונה ולהשגחה כלל. אלא התכלית שלו היא "העולם הזה", ואפילו לזה הוא לא מאמין, לכן הוא מתיר לעצמו לזלזל ולדחות את התכלית שמצטיירת בליבו, והוא מכין לו תוכניות כאילו חייו מסורים בידיו, וכאילו יש לפניו שנים לחיות כרצונו, לכן חושב: "על זה יהיה לי פנאי להבא". ומי הבטיח לו שיחיה אפילו עוד שנייה אחת כדי שיהיה לו פנאי לזה להבא? וכבר אמרו חז"ל: "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה".

כך, כפי שאנו רואים לרוב היום, אנשים עושים להם כל מיני תוכניות, וחושבים שאם הם צעירים משמע הדבר שיש להם עוד פנאי עד שיסכימו לקבל על עצמם להתחתן, כי מי אמר להם שיחיו בכלל? ואפילו אם יחיו – מדוע לדחות את הנישואין? ומתי יתחתנו? והרי זה ידוע, שהזמן הטוב ביותר להתחתן הוא כשהאדם צעיר, כשיש לו כוחות ורעננות לבנות את החיים המשותפים, לסבול את כל התעלולים של הילדים ולגדלם עם סבלנות והבנה, דברים אותם מאבדים ככל שמתבגרים.

אדם שמתחתן צעיר יודע שהוא בעצמו היה לא מזמן ילד, והוא יכול להבין את ילדיו. גם קל לו יותר להתרגל לחיים של שותפות ונתינה, מה שאין כן כשמתבגרים ושוכחים את כל הילדות, כשנעשים עייפים מהחיים ומורגלים בכל מיני הרגלים של אנוכיות וכו’, אז קשה מאוד להקים בית ולחנך ילדים. והעיקר הוא, כשמבינים שכל עניין הנישואין הוא רצון השם – שהאדם יתחתן כבר בנעוריו, אז בודאי אסור לדחות זאת.

כעת נשים לב למסקנה החדשה אליה מגיע החכם:

כעת טוב לי להיות משוטט בארץ, להיות במדינות, להשביע עיניי בעולם…

לכל דבר ישנו צד חיובי, אם משתמשים בו בזמן הנכון ובמינון הנכון, וכמובן עם כוונה נכונה. למשל, אדם עבד קשה כל השנה והוא רוצה לקחת "פסק זמן" למנוחה כדי להתחדש, לכן הוא נוסע לטייל קצת בעולם. אין בזה שום דבר רע כי בזמן הנכון – אחרי שהתייגע רבות, זה במינון הנכון – פרק זמן מסוים המוקדש להתחדשות ומנוחה, דבר המשרת את התכלית, שהרי כך יוכל להמשיך בעבודתו. ‘על הדרך’ הוא זוכה גם להכיר את העולם, מרחיב את אופקיו, וזה בודאי טוב, כי יש מה ללמוד מכל דבר שישנו בעולם. קל וחומר אדם שצריך לנסוע לצורך פרנסה וכו’, וכל שכן אם יש לו כוונה רוחנית בנסיעתו, כגון שנוסע לקברי צדיקים שזה דבר הכרחי ובודאי מותר.

אילו החכם היה רוצה לטייל בארצות שונות עם כוונה המשרתת את התכלית, לא היה בזה כל רע. אולם הוא לא הביע שום כוונה בכיוון הזה, אלא רק רצה לשוטט ללא תכלית ולהשביע את עיניו בעולם, וזו טעות גדולה. וזה מה שהדגיש הרבי בדבריו של החכם: "כעת טוב לי… להשביע עיניי…" – החכם ראה רק את תאוותו ולא הסתכל על התכלית.

אנו רואים את מהלך הטעויות של החכם שכל כולו נובע אך ורק מהעובדה שמתחילת דרכו לא הייתה לו אמונה. אנו גם רואים כיצד מטעות אחרי טעות הוא סוטה מדרך הישר ומתרחק עוד יותר, עד שמאבד כל קשר עם האמונה ועם מה שהשם רוצה ממנו. כך הוא נוטה יותר ויותר אחר תאוותיו, מתאווה לתאווה – שזה ישר בעיניו, נוח לו וגם טוב, קשה לו, וזה לא עכשיו וכן הלאה – עד אשר מאבד כל קשר עם התכלית ורוצה לבזבז את הדבר היקר ביותר לאדם שהוא הזמן, על שוטטות בעולם, ולו רק כדי להשביע את עיניו…

(מתוך "בגן החכמה" מאת המחבר)