השגחה פרטית

המשיכה אחר היופי אינה מעידה על
חכמה כלל, שהרי "שקר החן והבל היופי",
ואם כל מה שעניין אותו זה הלבוש, אז
למעשה השאיפות שלו מסתכמות בלהגיע
למדרגה של בובת ראווה מהלכת.

בגן החכמה – פרק 5

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

ואמרו לו, שהאנשים הללו הם הגונים, וטוב להיות אצלם, אך שקשה מאוד להיות אצלם מחמת שהמשא ומתן שלהם הוא למרחקים מאוד…

כאמור, החכם כבר החליט שהוא רוצה לעזוב את אותם הסוחרים, וממילא כששמע שקשה אצלם זה הספיק לו. אולם הוא התעלם מפרט אחר שאמרו לו עליהם, שהוא פרט חשוב יותר: שהם הגונים וטוב להיות אצלם.

למעשה, זהו פרט שהיה עלו להתייחס אליו בכובד ראש. זה לא כל כך פשוט למצוא אנשים הגונים ולעבוד אצלם, בפרט שהעולם מלא בנוכלים ובפרט בשוק ובמקומות של מסחר וכיוצא בזה. ובאמת, היה עליו ‘לקפוץ’ על אותם סוחרים כמוצא שלל רב ולא לעזוב אותם כל כך מהר. מדוע כל כך קשה להיות אצלם? אם הם הגונים זה שווה את המאמץ, ומי יודע אם ימצא עוד אנשים כאלה? לכל הפחות היה עליו לשמור על איזשהו קשר איתם, כדי שיוכל לחזור ולהתחבר אליהם ולהמשיך להסתובב בעולם, כמו שרצה מההתחלה לעשות – לשהות בוורשה ולהמשיך איתם את סיבוב העולם.

החכם גם לא שם לב להשגחה הרחומה של השם עליו – שזימן לו אנשים הגונים תיכף בתחילת דרכו, ברגע שהלך לשוק, כי זאת השגחה נפלאה שבלעדיה עלול היה להתבלבל מאוד ולפגוש נוכלים שירמו אותו, או להיתקל במצבים או אנשים לא רצויים בכלל. ובודאי זה משום שהחכם עדיין לא חטא לכן השם שמר עליו, כי השם מתנהג עם האדם מידה כנגד מידה, וכל זמן שאינו חוטא לו, אפילו כשעושה טעויות, השם שומר עליו.

עלינו להתבונן כאן ברחמיו של הבורא המשגיח על כל אחד ורואה את הנולד, לכן גם מקדים רפואה למכה. השם ראה שיש לחכם יצר רע לשוטט בעולם, כמו שנראה בהמשך – שהחכם החל לשוטט בעולם ולהשביע את עיניו בארצות שונות וכו’, לכן השגיח עליו לטובה וזימן לו את האנשים האלה, שמשאם ומתנם הוא למרחקים ועל ידי זה רצה לתת לו הזדמנות – גם להכיר את העולם ולספק את יצר הסקרנות שלו, וגם להיות בחברה טובה ובסביבה בונה, ותוך כדי המסע עימם הסוחרים ילמדו אותו דברים טובים, כגון: לקבל עול, להתמיד וכן הלאה, וכך הוא יסתובב בעולם במסגרת של עבודה ואחריות וגם ירוויח כסף, ו"על הדרך" יספק את יצר הסקרנות שלו בלי ללכת לאיבוד.

הלך וראה משרתים של גועלבין (חנויות הלבשה), שהיו הולכים בשוק – והיו הולכים כדרכם, עם מיני חן שלהם בכובעיהם ובמנעליהם עם הקצוות בולטות ושאר מיני חן שיש להם בהילוכם ובמלבושיהם – והוא היה בר-הבנה וחריף, וישר בעיניו מאוד מחמת שהוא עניין נאה…

עכשיו רואים בבירור כיצד החיצוניות היא שמכתיבה לחכם את דרכו. מיד כשראה את אותם משרתים של חנויות ההלבשה, שהיו לבושים כמו דוגמנים עם כל הגינונים שיש להם, הלבוש האופנתי וכו’ – זה מצא חן בעיניו, כמו שכתוב: "וישר בעיניו"… אך מה עם השם? מדוע הוא לא חשב: האם זה ישר בעיני השם?…

נשים לב לדבר נוסף: הרבי כתב על החכם שהוא היה "בר הבנה וחריף…" כמובן שבזה הוא עשה צחוק מהחכם, כי באמת איזו חריפות והבנה יש במי שהולך אחר מראה עיניו ומתפתה ליופי החיצוני של אותם דוגמנים??? המשיכה אחר היופי אינה מעידה על חכמה כלל, כמו שאמר שלמה המלך: "שקר החן והבל היופי…", ואם כל מה שעניין את החכם זה ללכת בלבוש כזה או אחר, אז למעשה השאיפות שלו מסתכמות בלהגיע למדרגה של בובת ראווה מהלכת…

וגם הדבר בביתו במקומו…

אמנם השיקול שיהיה מקום העבודה בביתו ובמקומו הוא חשוב, כי ידוע שהנדודים קשים וטוב שהאדם יהיה מיושב במקומו, אולם זה לא מה שצריך לקבוע לאדם את התכלית. הרבה אנשים צריכים דווקא לנסוע למרחקים ולנדוד כי זו השליחות שלהם, כמו שמואל הנביא – שהיה נודד מעיר לעיר כדי לחזק את עם ישראל, והגמרא אומרת שלכל מקום שהיה הולך – ביתו עימו (ברכות י). וכן עוד הרבה אנשים צריכים דווקא לנסוע הרבה עבור תיקונם.

הכלל שצריך להוביל את האדם הוא – מהו רצון השם ולא מה נוח או קל לו. לכן השיקול שלו צריך תמיד להיות: מהי מטרתי בחיים? מהי האמת? התכלית? מה השם רוצה ממני?

כאמור, אם לאדם ישנה בחירה אם להיות מטולטל או לא – בודאי עדיף שיבחר לשבת במקומו, לכן השיקול הזה של החכם אינו מוטעה מעיקרו אלא רק הגישה שלו מוטעית, מכיוון שהוא לא שואל לגבי התכלית שלו ולגבי רצון השם ממנו.

הכלל החוזר על עצמו אצל החכם הוא – מכיוון שאינו מקשר את עצמו לאמונה, והוא משתמש בשכל שלו מבלי לחשוב מה השם רוצה ממנו, ממילא הוא טועה והולך אחר החיצוניות, היופי, הנוחות וכדומה, שכל הדברים האלה יכולים לפתות רק את מי שאינו מחפש את רצון השם בכל דבר. אולם מי שמחפש את רצון השם, הוא זה שמוצא דברים עמוקים, נפלאים ונצחיים אחריהם הוא הולך, הוא זה שמוכן להתאמץ בעבורם.

הלך אל האנשים שהביאוהו, ונתן להם תשואות חן, ואמר להם שאין נוח לפניו להיות אצלם ועל מה שהביאוהו, בעד זה שימש אותם בדרך…

כאן רואים שהחכם עדיין לא התדרדר – הוא מודה לאנשים שהביאו אותו, מסביר את עצמו ומתנהג כלפיהם בדרך ארץ, שהרי יכול היה פשוט להיעלם להם ללא כל הסבר. שוב אנו רואים שבתחילה היו לחכם מידות טובות שהיה יכול להצליח איתן, והבחירה הייתה בידו ללכת בדרך טובה.

החכם נמצא כאן ממש בתחילת דרכו. המפגש עם אותם סוחרים הוא הדבר הראשון מענייני העולם הזה שניסה לגעת בו, לכן הוא עדיין עובד טוב, הוא לא עצלן, יש בו זריזות, כמו שכתוב לעיל: "ושימש אותם היטב על הדרך". הוא גם לא רמאי, הוא לא מתחמק, הוא נותן תשואות חן וכו’ – הכל ביושר ובהגינות. אולם בהמשך נראה איך הוא מתדרדר צעד אחר צעד, עד שנעשה ממנו מה שנעשה.

כמו כן ישנו שבח לחכם – לפני שעזב את מקומו הראשון דאג תחילה למצוא לו מקום אחר במקומו. מזה נלמד הנהגה ישרה – אם אדם רוצה לעזוב מקום עבודה מסוים, מקום מגורים וכו’, לא יעזוב סתם כך מבלי שימצא תחילה מקום אחר, ובזמן שעובר עד שמוצא את התחליף לא ירטון, אלא ישמח בחלקו ובמקומו וימתין בסבלנות לשינוי.

והלך ועמד עצמו אצל בעל-הבית אחד. ודרך המשרתים, שבתחילה צריכים להישכר בפחות ולעשות עבודות כבדות, ואחר כך באים למעלות המשרתים הגדולים…

אנו רואים שאותם דוגמנים נקראים אף הם משרתים, אלא שנקראים "משרתים גדולים". אם כן, נמצא שהחכם נשאר באותו מעגל ולא התקדם כלל, כי הוא היה משרת ונשאר משרת…

והיה הבעל-הבית עושה עימו מלאכות כבדות, והיה שולחו לאדונים לשאת סחורה כדרך המשרתים, שצריכים לכוף ידיהם תחת אציליהם להניח הבגד על בליטת היד ברוחב הכתף, והיה כבד עליו מאוד עבודה כזו. לפעמים היה צריך לעלות עם המשאוי הנ"ל על עליות הגבוהות, והיה קשה עליו העבודה וישב עצמו, כי היה פילוסוף בר-הבנה: מה לי לעבודה זו?…

מנין הגיעה העצלות הזאת פתאום לחכם? הלא הוא יישב דעתו היטב בחכמה רבה ובפילוסופיה עמוקה, והחליט שזו עבודה טובה ונאה לו?! אם כן, מדוע אינו מוכן להתאמץ בשביל זה? מדוע מיד כשנתקל בקושי כלשהו הוא משנה את החלטתו? הלא היה צריך לצפות שלפני שיגיע למעלה שרצה, הוא יצטרך לעמול ועלות לאט לאט ומדרגה לדרגה…

דבר זה מראה, שכל מה שמוביל את החכם אינו השכל הטהור באמת, אלא התגלות ליבו כפי תאוותיו. אין לו ישוב דעת נכון: ממה נפשך – אם זו התכלית שלי, עלי להיות סובלני ואעלה מדרגה לדרגה עד אשר אגיע למה שרציתי. ואם זו לא התכלית שלי, לשם מה עזבתי את הסוחרים? היה עלי לחשוב היטב לפני שבחרתי בדבר הזה ולא ללכת אחר החיצוניות והצבעוניות. וגם אם לא חשבתי על זה בתור תכלית אלא בתור שלב לצורך פרנסה, אז גם זו למעשה תכלית מסוימת וגם זו סיבה מספקת להיות סובלני ולהיות מוכן להתאמץ.

אולם, מאחר והחכם אינו פועל בישוב דעת אמיתי, אלא כל כולו רוח סערה של בלבולים ותאוות, והוא נסחף אחר מראה עיניו בלי שום שליטה, לכן ברור שברגע שמרגיש אי-נוחות או קושי מסוים, מיד הוא משנה את דעתו והשקפת עולמו. דבר זה מראה שישוב הדעת שלו שקרי, כי הדעת האמיתית והשקפת העולם האמיתית אינן משתנות לעולם!

(מתוך "בגן החכמה" מאת המחבר)