גבול הטשטוש והספק

הבירור נותן לאדם כוח להתגבר על
תאוותיו. ברגע שהוא מזהה את האמת –
השקר מיד מאבד את כל כוחו, כי עיקר
יניקת השקר הוא מכוח הטשטוש והספק
שיש לאדם.

בגן החכמה – פרק 8

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

הלך בשוק וראה, שנוסעים בעגלה גדולה סוחרים ושאל אותם: להיכן אתם נוסעים? ללאגורנא (שם של עיר). התקחו אותי לשם? הן. וקיבלו אותו לשם, ומשם הפליג לאיטליא, משם לשפאניא (ספרד). בין כך ובין כך עברו כמה שנים, ועל ידי זה נעשה עוד חכם יותר מאחר שהיה במדינות רבות…

רבינו כותב שנעשה חכם יותר משום שהיה במדינות רבות, ומובן שאומר כך בלשון סגי נהור. הרי באמת אין מציאות כזאת, שאדם יחכים על ידי שוטטות ללא תכלית. אדם שמתבטל, שאינו לומד, לא משקיע, לא מתייגע ורק משוטט ומשביע עיניו – לאו יכול להיות חכם על ידי זה. הוא רק יכול "להרגיש" שהוא חכם גדול, שהוא "כבר מכיר" ו"כבר יודע", וכמו שאומרים" "ראה הכל", אך בודאי שאין זו חכמה אמיתית כלל, מכיוון שהיא לא מביאה אותו לשום מקום. חכמה אמיתית, שמקדמת את האדם בחייו, אפשר להשיג רק על ידי השקעה ויגיעה.

וישב עצמו: כעת ראוי להביט על התכלית…

כשהחכם אומר: "כעת ראוי להביט על התכלית", בזה הוא למעשה גילה את דעתו – שכל מה שהוא עשה עד עכשיו לא היה קשור לתכלית. הוא רק ‘שרף’ את הזמן. אילו היו לחכם התבוננות וישוב-דעת נכונים, הוא היה מבחין בעובדה שהוא בעצמו מודה על טעותו – שבזבז את השנים היפות שלו על לא דבר. ושוב, אנו רואים עד כמה החיסרון בישוב-דעת נכון וחשבון נפש כראוי גורמים לחכם לא לשים ליבו למשמעות של מעשיו.

הכוח להתגבר

החכם, שרק עכשיו הגיע למסקנה שהשוטטות והבטלה אינן מביאות אותו לשום מקום, סביר להניח שגם במשך הזמן היו לו מדי פעם אי אילו מחשבות על בזבוז זמנו, אולם לא היה לו כוח להתגבר על התאווה שהייתה לו להשביע את עיניו בעולם. כך הוא הדבר לגבי כל תאווה ותאווה – כשאדם יודע בתוך תוכו שזה רע, אבל מכיוון שאין לו כוח להתגבר על תאוותו הוא מרמה את עצמו ואומר שזה טוב.

ובאמת, לאף אחד אין כוח להתגבר על תאוותו, כפי שכתוב בגמרא: "בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו…" רק אדם שמתפלל ומבקש מהמלך – מקבל ממנו כוח להתגבר על תאוותיו. אם הוא ירבה בתפילה הוא יוכל לבטל את תאוותיו ומידותיו הרעות לגמרי, כפי שנאמר בליקוטי מוהר"ן (נ"ב).

נציין מספר דוגמאות של אנשים השקועים בתאוותיהם ועל ידי זה מאבדים את חייהם, אך אינם מסוגלים להתגבר על התאווה:

אנשים המשתמשים בסמים יודעים היטב שזה מזיק להם. זאת עובדה! רבים מהם מתאבדים או מתים ממנת יתר וכו’ לא עלינו, וגם עד שהם מתים ממש – הם מתים עוד בחייהם. אך בכל זאת, הם לא מצליחים להתגבר על יצרם.

אנשים עם תאווה נוראה של הסתכלות על סרטי תועבה (בבית, דרך האינטרנט וכו’), לוקחים את הדבר היפה ביותר שישנו בעולם – שהוא החיבור בין איש ואשתו – והופכים אותו לטינופת. וזה דבר ממש נורא!!! אנשים אלה רואים בבירור שהם רק משגעים את עצמם ומכניסים לעצמם כיסופים לדמיונות הבל ושווא, וממש מאבדים את כל חיותם ושמחתם ונעשים משוגעים ממש, כמו שרבינו אומר – שכל המשוגעים באים מתאוות ניאוף, והם לא יכולים לבנות קשר עם בת זוגם ואין סוף סבל ועונשים באים עליהם, מכיוון שאלוקים שונא זימה. ואף בהסכלות עם השכל של העולם הזה – זה דבר פסול וחולני להסתכל על תמונות זימה. אך בכל זאת, לא מצליחים להתגבר על יצרם.

אנשים המשקיעים את כל חייהם בצבירת ממון, והם בעצמם מעידים שאין להם חיים. גם במקרה זה, לפי השכל של העולם הזה, כל אחד מבין שעובדים בשביל לחיות ולא חיים בשביל לעבוד. אך בכל זאת, אין להם כוח להתגבר על תאוותם.

להודות על האמת

כל אזלת היד הזו והחולשה הנוראה וחוסר האונים לנוכח התאוות, הוא בגלל שאין לאדם ישוב-דעת נכון בו יודה על האמת – שכל מה שהוא עושה הוא רע ומר. אילו היה מודה על האמת שהדבר שהוא עושה/חושב וכו’ הוא שקר, היה מגיע למסקנה שהוא פשוט שבוי בידי יצרו ואינו מצליח להתגבר עליו. מסקנה זו כבר הייתה נותנת לו פתח להינצל מהשקר.

זאת מעלת ישוב-דעת נכון – כשאדם עושה חשבון נפש ומברר לעצמו מהי האמת. כשהוא מודה שהחיסרון הוא אצלו והוא לא מצליח להתגבר על תאוותיו! כשאדם מגיע לנקודת אמת כזאת כבר יש לו פתח להתגבר על תאוותיו – על ידי שילמד על הנושא ויבקש מהבורא שייתן לו את הכוח להתגבר על יצרו וכו’. אולם, כשאין לו נקודת אמת זו, ואין לו את הבירור הזה, אז הוא רק מרמה את עצמו ובודאי יישאר שבוי בידי היצר והדמיון.

לכן, חשוב שלכל אחד יהיה זמן של חשבון נפש וישוב הדעת כדי לברר מהי האמת ומהו השקר. כי עצם הבירור נותן לאדם כוח להתגבר על תאוותיו, מכיוון שברגע שהוא מזהה את האמת – השקר מיד מאבד את כל כוחו, כי השקר יונק את כוחו מהטשטוש והספק – כאשר לא ברור לאדם מהי האמת ומהו השקר. לכן, עצם הבירור מוציא מהשקר את הכוח שלו. וכשאדם אינו מטעה את עצמו ומודה על האמת אז הוא יוצר קשר עם האמת, וכפי שכתוב בזוהר הקדוש – שהחפץ באמת נותנים לו מלאך של אמת שמכוון אותו אל האמת, וזה בא לידי ביטוי על ידי רצונות נכונים שהוא מקבל, על ידי מציאת ראיות לאמת, כגון חומר כתוב או רמזים בחיי היומיום, כשהוא מתפלל ולא עוזב את השם, עד שיוצא מתאוותיו.

הרב לוי יצחק בנדר זצ"ל, שם את הדגש על עניין זה והיה משנן אותו בפנינו: אתה לא אוחז באמת? קשה לך לקיים מצוה כלשהי? הנהגה זו כבדה עליך? זה בסדר וזה מובן. כי כל עוד שאתה מודה על האמת ותולה את החיסרון בעצמך, הרי שיש לך את הכיוון הנכון לעבוד על עצמך (על המידות והתאוות) ולהתקרב אל האמת, כלומר ללמוד על זה ולהתפלל ולבקש מהבורא שיקרב אותך לאותה קדושה. אך אם קשה לך, אתה פוסל את האמת בשל כך, ואומר שזו לא האמת אותה צריך לעשות. זהו פגם גדול שאינו מניח לך להתקדם בחיים.

למשל, אדם היה בשיעור תורה ושמע שחייבים לשמור את העיניים בתכלית השמירה (שמירת העיניים משמעה שמירה מראיות אסורות) ללא פשרות, אפילו בטעות. יתכן שבפעם הראשונה שהוא ישמע דברים אלה, והוא מבין שהוא רחוק מאוד מאוד מזה, אז הוא יפסול את זה ויאמר לעצמו שזאת לא האמת ח"ו, מכיוון שזה נראה לו בלתי אפשרי להתחיל ולקיים את זה במקום שהוא נמצא כרגע, וכך הוא יגיע למחלוקת על דברי חכמים ודיבורי לשון הרע וכו’, עד שח"ו עלול הוא לאבד את עולמו. אולם, אם תהיה לו נקודת אמת – הודאה שזו האמת, אלא שהוא עצמו רחוק מהאמת כרגע ויתלה את החיסרון בעצמו, בודאי שיהיו לו הכלים הנכונים להתחיל לעבוד על הנושא בהדרגה כפי שנסביר:

תחילה, ברגע שאדם מודה על האמת אז מתעורר בו רצון לאותו דבר שבקדושה. האמת היא עצם אור השם, וכשאדם רואה את אור השם בודאי הוא משתוקק לאור הזה ומושך עצמו אל האמת. לאחר שיהיה לו רצון הוא יוכל להמשיך הלאה לשלב הבא – הוצאת הרצונות והכיסופים שיש לו בפיו, כלומר להתפלל ולבקש מהשם יתברך שיקרב ויזכה אותו לשמירת העיניים (או הדבר עליו הוא מתפלל), וכך יזכה להתחלה מסוימת בעבודה הקדושה הזאת שכל התורה תלויה בה. לאחר שיתקרב עוד יותר, הוא יתחיל לשפוט את עצמו על כל ראיה וראיה, וכך ימשיך מדרגה לדרגה, עד שיזכה לשמור את עיניו בשלמות.

כדי שיזכה וישיג האדם את האמת שרואה, עיקר עבודתו היא בחיזוק עצמו – להאמין בעצמו שיש לו כוח בתפילתו לקנות כל דבר ודבר. להאמין באמונה שלמה שאם יתעקש בתפילתו בודאי יזכה לקיים את כל התורה כולה. כי "לא בשמים היא", וכאשר התורה והחכמים מצווים על האדם דבר מסוים בודאי שהוא יכול לקיים זאת, אם רק יודה על האמת ולא ירמה את עצמו.

התהליך שתיארנו, יכול להתקיים אך ורק עם הודאה על האמת. אך אם אדם לא עושה זאת, התהליך לא מתחיל כלל משום שלא התעורר בו שום רצון ואדרבה, נכנסת בו התנגדות המונעת ממנו התקדמות לשלבים הבאים, והוא הולך מדחי אל דחי, והכל משום שפסל את הדבר, כשראה שקשה לו לקיים אותו.

נחזור לחכם. עצם העובדה שהחכם הגיע למסקנה שהוא צריך להביט אל התכלית, הרי שדבר זה מצוין ומבורך. השאלה היא – עם אילו כלים הוא יתבונן עכשיו על התכלית? האם הוא יבין שהוא צריך לחפש את התכלית על פי האמונה? שעליו להתבונן ולהבין שיש בורא שברא אותו לתכלית מסוימת, וישאל את הבורא מהי התכלית הזו? או שימשיך עם הכפירה שלו – עם המחשבה שהוא מנהל לעצמו את החיים והוא יכול להחליט לעצמו מהי התכלית?

אם הוא ימשיך להשתמש בשכל שלו, כפי שעשה עד עתה, אז כשם שהגיע לטעויות, כפי שראינו בפרקים הקודמים, וחשב שטוב לו לשוטט ולהשביע עיניו בעולם – הוא ימשיך לטעות, רק שזה יהיה בכיוון אחר. האם יבחר להמשיך בדרך זו?

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)