אל תרמה את עצמך

התרמית הגדולה בה נתקל האדם, כך
מסתבר, היא שלו כלפי עצמו. האם יש
"אמת שלי" או אמת אחת? ואם היא "שלי"
מדוע היא משתנה, כפי שאנו רואים, בכל
פעם שאתה ‘דוגל’ במשהו אחר בחייך?

בגן החכמה – פרק 9

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

והתחיל לחשוב עם פילוסופיא שלו מה לעשות…

רבינו הקדוש מדגיש, שהחכם התחיל לחשוב עם הפילוסופיה "שלו", כלומר: הגאווה שלו רק הלכה וגדלה, כשחשב ש"הוא" יודע ו"הוא" חכם וכדומה. כלומר, הוא נשאר עדיין בעמדה הכפרנית שלו. החכם, מסתבר, לא מחליט לשנות עכשיו כיוון בחיים מתוך נקודת אמת – התבוננות על התכלית האמיתית – אלא הוא פשוט התעייף מאותה שוטטות, ועכשיו הוא מחפש עניין אחר לפי תאוותיו. והתאווה הגדולה ביותר שיש לו היא התאווה להחשיב את שכלו וחכמתו, לכן הוא ממשיך ללכת על פי הבנת שכלו, וכמו שנראה בהמשך – שבתחילה הוא יחשוב להיות צורף בזהב, אחר כך יפנה לעסוק בליטוש אבנים טובות, ואחר כך ילמד רפואה וכן הלאה. שוב הוא יטעה וילך אחר שכלו ותאוותיו.

איפה אני עומד?

הדבר ברור כשמש לכל בר דעת – שהאדם לא יכול לדעת מהי התכלית אם הוא לא יודע קודם כל היכן הוא עומד ואיפה הוא חי. איזו תכלית יכול אדם כזה למצוא? הוא לא יודע את הדבר הבסיסי והראשון שצריכים לדעת על מנת למצוא את התכלית והוא – שיש בורא לעולם! שברא את העולם עם מטרה וייעוד, וברא כל אדם כדי שימלא חלקו בתכלית זו. במילים אחרות – יש בעל בית לעולם. ואם אדם מתעלם מהבורא, ומהכוונה שיש לו לבורא בבריאתו ומחליט לבד על התכלית, מן הסתם, הוא לא יצליח. על האדם תחילה לקשר עצמו אל האמת, שהוא לא ברא את עצמו והחיים שלו לא בידיו והרבה דברים מוכתבים לו, בלי שתהיה לו שם יכולת בחירה בהם, כגון: היכן ייוולד, למי, האם יהיה עשיר או עני וכן הלאה, ורק אז יתחיל לחפש: מהו תפקידי? מהי המטרה שלשמה נבראתי?

מכיוון שבני אדם אינם מקשרים את עצמם לתכלית הנצחית, לכן רואים בהרבה מקרים, לאחר שאדם מגיע לכל ההצלחות הוא נזקק לעזרה נפשית. מדוע? הרי הוא הגיע לאן שרצה להגיע? הסיבה לכך היא שאותה הצלחה שהגיע אליה לא שינתה כלום במהות חייו.

למשל, אדם שואף בכל מאודו להיות רופא (דוקטור), והוא אכן מצליח להגיע לזה בעמל רב. נו? מה נשתנה לפני שנהיה דוקטור לאחר שכבר נעשה דוקטור? הוא הרי היה אוכל ושותה, ישן, בעל תאוות ממון, מחפש כבוד וכו’. עכשיו הוא "דוקטור" שאוכל, "דוקטור" שמחפש כבוד וכן הלאה. שום דבר לא השתנה, הוא נשאר עם אותה ריקנות, רק שעכשיו היא קיבלה ‘תואר, וממילא נזקק לסיוע נפשי…

לכן, אדם שרוצה לדעת באמת מהי התכלית עליו לדעת תחילה היכן הוא חי בכלל. מי הוא? היכן הוא עומד? לדעת שיש בורא ויש בריאה. כשאדם מבקש וחותר לאמת זו הוא אכן מגיע אליה.

כל אדם שהגיע לפחות לאמונה הבסיסית – שיש בורא לעולם, צריך לעשות חשבון נפש ולהבין שאם יש בורא אז בודאי שיש נברא, והנברא הוא אני. אם כך, הבורא רוצה ממני משהו, ואם יש משהו משמע שיש תכלית, לכן מוטל עלי להגיע אליה.

לישב עצמו היטב

כל ישוב-הדעת של החכם הינו מוטעה מיסודו. הוא לא מסתכל על התכלית הנצחית, שזה סותר ונוגד לכל הדעות את העניין של ישוב דעת אמיתי, שהוא אך ורק מה שכותב רבינו הקדוש: "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב-הדעת, ואינם מיישבים עצמן. והעיקר – להשתדל לישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף, כגון כבוד, ואז בודאי ישוב אל השם…" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, י’).

לכן, אילו היה לו ישוב דעת אמיתי הוא היה עושה חשבון נפש מקדים – נניח שאשוטט לי בכל רחבי העולם, האם זו התכלית שלשמה נבראתי? מה זה ייתן לי? האם אסתפק בזה? וכן הלאה. בעזרת שאלות אלה היה החכם מבטל את כל הדמיונות מראשו, והיה חוסך לעצמו שנים של בלבולים.

זה כל העניין של ישוב הדעת – שאדם מסתכל על התכלית של כל דבר, וכלשון רבינו הקדוש: "מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה?" וכך הוא זוכה להבין מראש שהכל הבל, מבלי שיצטרך לגלות את האמת המרה על בשרו, שאז כבר קשה לסגת, והזמן היקר וכוחותיו כבר כלו.

אילו החכם היה מתבונן על מניעיו, היה מבין שהוא פשוט משועמם, שיש לו יצר רע גדול שמטעה אותו ומוליך אותו אחר תאוות חולפות, כי אז בודאי היה מתחרט מאוד על מעשיו והיה מחפש אדם שידריך אותו כדי שיוכל לתקן את דרכיו, והיה פונה אל השם יתברך ומבקש ממנו שיציל אותו מהחכמות שלו, שיעזור לו להפסיק לשקר לעצמו, שיכוון אותו אל האמת לאמיתה.

כך מגיעים לנקודת האמת אותה הגדירו חז"ל באמרם: "ואל תאמן בעצמך עד יום מותך"! וכוונתם – שעד יומו האחרון של האדם עלי אדמות עליו לבדוק את עצמו ולעשות חשבון נפש אמיתי מול התורה וההדרכה של החכמים, כדי שיבחן את דרכיו ולא יסטה מדרך האמת. כי האדם – הוא הרי הכי קרוב אל עצמו, וללא חשבון נפש אמיתי, הנעשה בכפוף להדרכת מורה דרך חכם אמיתי, בודאי שמרמה את עצמו.

אמת יש רק אחת

לכן כתב רבינו: והתחיל לחשוב עם פילוסופיה "שלו" מה לעשות. כלומר, שלא הסתכל בשכל טהור ופילוסופיה אובייקטיבית התואמת את התכלית של כלליות הבריאה, אלא לפי התגלות ליבו באותו רגע. דבר זה מצוי בזמנים אלה מאוד, וכפי ששגור בפי רבים: "זו האמת שלי". אולם טעות היא בידם מכיוון שאין דבר כזה "האמת שלי", כי אז לכל אחד תהיה האמת "שלו". אם כן, הכל שקר כי אמת יש רק אחת, ואילו השקר הרבה, כפי שכותב רבינו (ליקו"מ נ"א):

"כי אמת הוא אחד. למשל, על כלי כסף – שאומרים עליו שהוא כלי כסף – הוא האמת, אבל כשאומרין עליו שהוא כלי זהב, הוא שקר. נמצא שהאמת הוא אחד, כי אי אפשר לומר אמת, רק שהוא כלי כסף ולא יותר, אבל השקר הוא הרבה, כי אפשר לומר שהוא כלי זהב, וכלי נחושת ושאר שמות, נמצא שהשקר הוא בבחינת "ביקשו חשבונות רבים" (קהלת ז)".

כל המחפש אחר האמת מוכרח לחפש את האמת האחת והאמיתית שישנה בודאי בעולם, שהיא האמת של הבריאה. אך מכיוון שאין מחפשים את האמת האמיתית, אלא כל אחד בוחר ב"אמת שלו", שהיא למעשה התגלות ליבו, רצונותיו, תאוותיו, נוחיותו וכו’, אז לכל אחד יש אמת אחרת, אך למעשה הכל שקר. לכן כל העולם מתפורר, כמו שאנו רואים היטב בדורות אלו, שעל זמנים אלו נאמר: "ותהי האמת נעדרת", ודרשו חז"ל: תהיה נעשית עדרים עדרים, שכל אחד אומר שהאמת אצלו, ויש עדרים עדרים של אמיתות מזויפות. אבל מי שרוצה מאוד באמת לאמיתה, והוא מושך עצמו אל האמת ולא רוצה לרמות את עצמו – הוא בודאי יכול להבחין בין השקר לאמת.

אמרתי אחכמה… והיא רחוקה

אין שום אדם בעולם שיכול לסמוך על האמת "שלו", גם אם הוא מחשיב את עצמו לחכם גדול, הרי בסופו של דבר, חכם ככל שיהיה, הוא לא יכול לסמוך על עצמו ולהיות בטוח שמה שנראה לו אמת זו אכן האמת, מכיוון שהאדם הוא קטן ומצומצם מאוד ביחס לכל הבריאה העצומה שסביבו, וכל שכן ביחס לבורא שהוא אינסוף, אם כן, איך יוכל לבוא גרגיר אבק כזה לחקר האמת?

אף שלמה המלך שקיבל את חכמתו מהבורא במתנה ובאמת היה חכם מכל האדם, וידע את רזי הבריאה, את שיח העופות החיות ובהמות, כיצד עוברים עורקים נסתרים מארץ לארץ, מה נמצא בבטן האדמה, היכן טמונים אוצרות, ומלך על מלאכים למעלה ועל בני אדם למטה ועל צבאות השדים, אף הוא אמר: "אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני…"

זה נכון גם לגבי האדם שבאמת מחפש את האמת. קח וחומר כשמדובר באדם המשוחד לתאוותיו, לחולשותיו, דעות קדומות ודפוסי מחשבה… כל מה שנקרא בפי בני אדם "האמת שלי" – הוא שטות גדולה, משום שאותה "אמת" שיש להם היא למעשה הקול של תאוותיהם להן הם משוחדים, המביאות אותם להחליט שהדבר אליו הם מתאווים הוא האמת, כי באותה מידה יכלו לומר במקום "האמת שלי" זו "התאווה שלי"… וראיה לכך – שמדי פעם הם משנים את דעתם לפי התאווה השייכת לאותו זמן, תקופה וכן הלאה. כיצד זה יתכן? אם זו האמת, כיצד היא השתנתה לפתע?

אדם שבאמת לא רוצה לרמות את עצמו, צריך לחפש את האמת של הבורא ולא את ה"אמת" לפי מוחו המצומצם ותאוות ליבו, וצריך לשמוע בקול חכמים וללכת בעצתם. כמו כן צריך להרבות ולבקש מהשם את מה שביקש דוד המלך ע"ה: "הדריכני באמיתך…" – דוד המלך ביקש מהבורא שידריך אותו באמת שלו, של הבורא.

ישוב הדעת, שהוא התבודדות נכונה, הוא העצה היחידה שעל ידה האדם יכול להגיע ולמלא את תפקידו הנכון, כמובן אם יעשה זאת בצורה הנכונה. לכן חשוב מאוד, ואף ראוי מאוד לכל בר דעת, לעשות שעת התבודדות בכל יום, בה ישפוט את עצמו ויבדוק היטב כל נקודה בחייו, אם היא על פי האמת או שמא הוא טועה בה.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)