יהודים פשוטים משוחחים על חייהם

ביום עובד ר’ דוד קלצקין כקברן
ב’חברה קדישא חסידים’. ובלילות –
הוא אוזר את כובעו האחר ומתפקד
כזמר חתונות. איך הוא מסתדר עם
שתי העבודות המנוגדות הללו?

צילומים: נחמן וייס

הקדמה

זכורני בהיותי ילד, היו לילות בהם הייתי מנסה להירדם כדי לקום בבוקר מוקדם לתלמוד-תורה, אבל כל מה שהייתי עושה לא היה עולה בידי. כאשר ראה זאת אבי שיחי’, הוא היה תמיד אומר לי: "ליפא, תעשה את עצמך ישן, בסוף אתה תצליח להירדם".

בשנה האחרונה, מאז הוצאתי את ‘יהודי פשוט’, אני תוהה על עניין הפשטות, וככל שאני מתעמק בו אני רואה כי פשוט הוא בודאי לא. ברגעים מסוימים אני יושב וחושב לעצמי, מי אתה, ליפא, שתגדיר את עצמך כיהודי פשוט. יהודים פשוטים עמלו במשך שנים רבות, לעיתים לאורך כל חייהם על מדרגה זו, וגם אז לא ידעו שהם אכן יהודים פשוטים. ואז תוקפת אותי חולשת הדעת, כי כאשר האדם מבין שגם פשוט הוא לא יכול להיות, מה נותר לו להיות.

אבל אז אני נזכר באותם לילות, כאשר ניסיתי בכל כוחי לישון ולא הבנתי שלעיתים אין צורך לעשות מאומה, רק להרפות. לעיתים, בתוך שלל הדעות והדרכים, צריך רק לשחרר את האחיזה, להתנמך ולנסות להיות יהודי פשוט, ולו לכמה רגעים. ואם בענייני הירדמות כך, בענייני התעוררות על אחת כמה וכמה. לא תמיד זה מועיל, ולפעמים אתה נותר ימים שלמים עם התחושה שאתה ‘משחק’ איזה תפקיד שאינך נמצא בו באמת. אבל, בסופו של דבר, הינך מקווה שמשהו בכל זאת חדר פנימה.

בחודש אלול יצאתי למסע אל היהודים הפשוטים האמיתיים, אלו שלא עשו הרבה כדי להיכנס בקטגוריה זו, אבל כל כפיס ולבנה בבניין החיים שלהם, בעבודת ה’ הצנועה שלהם, הביאו אותם לכלל מדרגה זו. את המסע הפיזי עשינו ברחובות ירושלים אך את המסע הרוחני עשיתי בנפשי פנימה, בעת שישבתי לרשום את רישומי מן המסע. והראשון בסדרה זו לפניכם.

ליפא שמעלצר.

* * *

"כולם בוכים מסביבי, הילדים מתייפחים, ואני נאלץ להחזיק את עצמי בכוח…"

בהיותנו בישיבה היו מספרים על ‘מוסרניק’ שרצה להתעורר בימי אלול והלך לבית הקברות באישון לילה. הוא נכנס לחדר הטהרה ונשכב על המיטה בה עורכים את הטהרה לנפטרים. בית הקברות כולו היה דומם ומלבד הדלת החורקת של חדר הטהרה, קול לא נשמע. האיש שכוב על המיטה ושקוע כולו בהרהורי תשובה, אך פתאום הוא מרגיש מישהו לופת את גופו. הוא כמובן קופץ ומשמיע צעקת בהלה, בחושבו שאחד מן המתים קם לתחייה. למרות החושך הוא מזהה את הלופת, אחד מחבריו ה’מוסרניקים’. "עד שאתה עובד על ‘יזכיר לו יום המיתה’", אומר לו החבר, "תעבוד על מידת הגאווה שלך, וכי למה חשבת שרק בראשך עלה רעיון זה להגיע לחדר הטהרה כדי לתפוס ‘חיזוק’…"

בעיצומו של חודש אלול, סמוך לחודש הרחמים והסליחות, הגענו יחד עם ר’ דוד קלצקין, איש חברה קדישא ‘חסידים’ בירושלים, לבית ההלוויות, ממנו לא יתחמק אף אחד – ‘שמגר’. האווירה רצינית מאוד, אנחנו נזהרים שלא לעורר יותר מדי רעש, היות ומאולם ההלוויות עולים קולות הספד של משפחה שאיבדה את יקירה. אנחנו עומדים שותקים, מאזינים לדברי ההספדים ולאמירת הקדיש קורעת הלב של בני הנפטר. בכמה הלוויות שנהיה, כמה שכביכול ‘נתרגל’ לכאב הנורא שבאיבוד החיים, כאשר מול עיניך אתה רואה יתום שנפרד כעת לתמיד מאביו, לא ניתן לעצור את הלחלוחית שבעין. היא אפילו לא מבקשת רשות, אלא פשוט פורצת החוצה, בלי שיש לך יכולת שליטה עליה.

לאחר שהקדיש מסתיים והמלווים יוצאים מן האולם, אנחנו מלווים את הנפטר כהלכה, וחוזרים פנימה. על השיש, באולם ההספדים, מונח בקבוק מים מינרלים ולצידו כוסות חד-פעמיים. לכאורה, מים רגילים, כוסות רגילות שאתה קונה בכל מקום. אני רוצה לשתות מעט, כדי להירגע, אך גם למים יש טעם אחר, טעם של חדר טהרה. הרהורי תשובה חזקים עולים בליבך, ומבעד לעמוד ההספדים אני רואה את השלט הגדול – יותר מאוחר יתברר לי שהרב קלקצין תרם אותו לעילוי נשמת אביו – ובו כתוב, באותיות גדולות, מאמר חז"ל: "בשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד". בראשי מתנגן ניגוד מטריד, שאיכשהו מתחבר למילים הללו, אך אני לא עסוק אפילו בלזכור אותו, ומשתהה על המילים המעוררות שבמאמר חז"ל זה.

המקום היחידי אותו אנו מוצאים פנוי כדי לשוחח מעט עם ר’ דוד, הוא בחדר בו נמצאת גם הדלת שמובילה לחדר הקירור של בית ההלוויות. לר’ דוד לא נראה כל העניין מוזר למדי, ואני, איך לומר זאת בעדינות, גם כך חושש מלהוציא מילה מיותרת. ר’ דוד מתחיל לספר לנו את סיפור עבודתו כאיש חברה קדישא.

ליפא שמעלצר ור’ דוד קלצקין משוחחים…

נוסעים במהירות, עוקפים פקקים

שש שנים כבר עובד ר’ דוד בחברה קדישא ‘חסידים’. אני שואל אותו איך יהודי מחליט, ביום בהיר אחד, שהוא רוצה להיות קברן. הוא אומר: "לא אני החלטתי, מלמעלה החליטו שכך יהיה. חמי, ר’ חיים קורנבליט, עובד בחברה קדישא כבר 40 שנה, ועוד אביו עבד בחברה קדישא ‘חסידים’. אבל למען האמת לא הגעתי לכאן על ידי חמי. לפני שהתחלתי בעבודה הייתי אברך כולל בכולל לעלוב, ואחד ממנהלי חברה קדישא ‘חסידים’ היה יושב שם. יום אחד, כמעט במקרה, הוא סיפר לי שמדובר ביום עמוס במיוחד עם כמה הלוויות. ‘יש מחסור בכוח אדם’, הוא אמר, ושאל אם אני מעוניין להצטרף. מכיוון שלא מדובר בעבודה רגילה, אלא בעבודה שאם אכן ישנו מחסור בכוח אדם, מצווה על כל אחד מישראל ללכת לעסוק בקבורת המתים, החלטתי להיכנס לעבודה.

אחד מזקני החברים בחברה קדישא רצה לעזוב את התפקיד והגיע למרן הגרי"ש אלישיב שליט"א כדי לשאול אותו אם הוא יכול לעזוב את תפקידו. הרב אלישיב ענה לו כך: ‘אם לא צריכים אותך ויש לך תחליף, אתה כמובן יכול להפסיק בעבודתך, אך אם באמת צריכים אותך לעבודה ואי אפשר בלעדיך, אז גם אני צריך להגיע…’

העיקרון הוא בכל העניינים האלו, הידיעה המכריעה שקיימת אצל כל אחד מחברי חברה קדישא, שכל נפטר הוא בעצם מת מצווה. כך מבואר בגמרא מגילה. אפילו שבהלוויה יהיו עשרות אלפי אנשים, עדיין אלו המטפלים בקבורתו של המת, לגבם זהו מת מצווה ולשם קבורתו הם פטורים מקריאת שמע, מתפילה ומתפילין. אני כמובן משתדל שלא להפסיד תפילות, כך גם כל איש חברה קדישא. אנחנו מתפללים מנחה גדולה, כי יודעים שאולי לקראת ערב תהיה עבודה, ונצטרך לקבור מישהו במהירות לפני השקיעה, וכך נפסיד מנחה".

העבודה בחברה קדישא היא מצווה גדולה, כמו שאומר לנו ר’ דוד, אבל היא בטח לא עבודה קלה. כך, לדוגמה, הוא מספר לנו כי ביום כיפור של השנה שעברה הוא לא הספיק לאכול סעודה המפסקת. "בשלוש וחצי עמדתי במטבח ביתי ונטלתי ידיים לסעודה המפסקת, הייתי לבוש כבר בקיטל, ואז צלצל הטלפון. על הקו היו מחברה קדישא: ‘מישהו נפטר וצריך לקבור אותו לפני שייכנס היום הקדוש’. תוך שלוש דקות כבר הייתי במונית בדרך ל’שמגר’. מיציאת הנשמה של אותו אדם עד לקבורתו עברו מאה דקות בדיוק, ומדובר במעט מאוד זמן. זו הייתה הלוויה של אישיות מכובדת מאוד, אך מלבד עשרת אנשי החברה קדישא היו רק עוד שני מלווים, חתניו של הנפטר שהספיקו להגיע להלוויה. בעשרים דקות לחמש כבר היינו אחרי הקבורה. לא היו הספדים, ואת הקדיש אמרנו באוטו. בחמש כברי הייתי חזרה במקווה. אחרי כל לוויה, אנחנו הולכים לטבול במקווה, ובחמש וחצי כבר עמדי ליד העמוד בבית-הכנסת בו אני עובר לפני התיבה בימים הנוראים".

העיקרון המנחה את אנשי חברה קדישא בכל ההחלטות שלהם, הוא שהם לא הולכים לשכנע את המשפחות שיעשו את ההלוויה בשתיים בלילה או סמוך ממש לכניסת שבת, למרות שלא יגיעו כמעט אנשים להלוויה. "אבל אם משפחה רוצה שזה מה שיהיה – בטלה דעתנו, ואנו דואגים לעשות הכל כדי שהנפטר יגיע לקבורה כמה שיותר מהר ובכל הכבוד. גם אם ההלוויה היא בשלג או בגשם סוער והמשפחה מעוניינת שההלוויה תצא, אנו עושים זאת. ובכל שנה בה יש שלג יש גם הלוויות בשלג. אנחנו נוסעים בשרשראות מיוחדות שמחוברות לרכב החברה קדישא, אך מדובר בהלוויות יותר קשות. הן בגלל שלבני המשפחה קשה יותר לסחוב את המיטה וגם לכסות את הקבר אחרי הקבורה, מפחד שמא ייפלו. במקרים כאלו העבודה כולה נופלת על אנשי החברה קדישא שמתחלפים ביניהם, אך אף אחד לא חושב על זה, רק שהנפטר יבוא לקבורה בכל הכבוד האפשרי.

אצל הירושלמים יש הקפדה מיוחדת על קבורה לפני השקיעה. אנשים חושבים שזה כדי לחסוך יום אחד של ה’שבעה’, אבל האמת היא שאין זה נכון. חוסכים בכל הדברים, אפילו בהספדים ובעניינים אחרים, רק בגלל מה שכתוב בזוהר, שלאחר השקיעה מתחילים דינים חדשים על הנפטר, והמטרה שלנו היא למנוע אותם. לכן אנחנו לפעמים ממהרים ככל שאפשר, נוסעים במהירות, עוקפים את הפקקים, כדי להספיק את השקיעה".

אי אפשר להתחמק מן העובדה שיש משהו מפחיד בעבודה זו, האמנם?

"הרבה שואלים אותי את השאלה הזו, אבל בפועל שום דבר לא מפחיד. מאז אדם הראשון ועד הדור שלנו, כולם עברו את אותו הדבר. אתה הולך בהר הזיתים ורואה אלפי מצבות. כל אלו היו אנשים שחיו, הסתובבו ואכלו ונעלמו. כמובן שיש מקרים קשים וטרגדיות, ולי זה קשה במיוחד, מפני שתפקידי הוא לבצע את הקריעה לבני המשפחה. אני זה שאמור גם להזדהות רגשית עם האבלים, וכשצריך לתמוך בילדים או במשפחה אני עושה זאת, כך שגם במקרים הקשים ביותר, לי אסור להזיל אפילו דמעה אחת.

כולם בוכים מסביבי, הילדים מתייפחים ואני נאלץ להחזיק את עצמי בכוח. לפני כשנה נפטרה גיסתי והשאירה אחריה 18 ילדים. אני הייתי אמור לעשות את הקריעה לאחיינים שלי, ועדיין אני היחידי שלא יכול לפרוץ בבכי, כי אני המשענת היחידה שלהם ברגע נורא זה. גם אם אדם נפטר בגיל 100, עולמם של בניו חרב עליהם באותו רגע, ותמיד יש אנשים שמגיבים באופן שאי אפשר לצפות".

אחד הדברים המיוחדים אצל ר’ דוד היא העובדה שבמהלך היום הוא משמש כקברן, אך בלילה הוא מסב באחת את תפקידו והופך לזמר חתונות. על הבדיחה לפיה הוא קובר אדם אחד ובלילה שניים הוא אפילו לא חוזר שוב, ואני גם לא שואל אותו על הניגוד שבין שתי העבודות. אני עצמי רגיל לכך שלפעמים בוכים ולפעמים צוחקים. שלמה המלך אמר כבר, עת ספוד ועת רקוד.

"לפעמים רואים אותי אנשים כשאני רציני, או כשאני אומר דברי הלכה או דברי תורה, והם שואלים אותי: ‘מה קרה, דוד, מה פתאום נהיית רציני?’ והוא לא הבין שאני כל הזמן רציני, כשאני אומר משהו אני רציני בזה, וכשאני אומר דברי תורה אני רציני גם בזה. כך זה גם בחיים, אדם בוכה רגע אחד ולאחר חצי שעה הוא הולך לאכול עוגה".

אם ישאלו, שנדע לענות

אם יש מקום חוץ מבית העלמין שר’ דוד נמצא בו יותר מכל אדם, זהו המקווה. "לעיתים קרובות יוצא לי ביום אחד להיות שלוש פעמים במקווה. כגון בערב שבת, כאשר בבוקר אני יוצא למקווה, כמו מדי כל יום. לפני שבת אני הולך שוב למקווה, אבל כשאני חוזר הביתה מודיעים לי פתאום על הלוויה, ואני חייב לצאת אליה, כאשר בשובי אני שוב הולך לטבול במקווה".

במהלך היום, כאשר אינו עסוק בהלוויות, הוא יושב ולומד את הלכות האבלות. "ישנם הרבה אנשים שמעדיפים שלא ללמוד את ההלכות האלו, ולכן אני חייב לדעת את ההלכות היטב. ישנם אנשים שאפילו כאשר הם מגיעים בשיעור דף היומי לגמרא במסכת מועד-קטן העוסקת בענייני אבלות, הם לא מגיעים לשיעור. הם אומרים לעצמם, מה אני צריך לחזור הביתה, לאכול ארוחת ערב ואז ישאלו אותי מה למדתי ואני אצטרך לספר להם, על מתים… עזוב אותי, אני אשאר בבית לכמה ימים ואחזור כשיגמרו עם סוגיות אלו. לכן ישנה חשיבות מיוחדת, שאנשי חברה קדישא יהיו בקיאים היטב בהלכות הנוגעות בעניין, כדי שאם ישאלו אותם הם יוכלו לענות להם בדברים הברורים שאינם צריכים שאלת רב".

ר’ דוד עורך לנו סיור קטן בין החדרים השונים בבית ההלוויות. בין חדרי הטהרה השונים, ארון התכריכים, החדרים בהם נמצאים הנפטרים עד למסע ההלוויה. אנחנו חולפים על פניהם ובראשי נחרתות הכתובות על כמה מן הדלתות, כולן כתובות בכתב דפוס, אך כזה שנכתב בידי אי-מי ולא הודפס: חדר טהרה מס’ 1, חדר טהרה מס’ 2 וכן הלאה, וכן הלאה.

(באדיבות מגזין "שעה טובה")