יש לך כוח עצום

ישנה תפילה שיכול כל אדם, ובכל
זמן, להתפלל אותה מעומק הלב,
אפילו אם הוא נמצא בדרגה הנמוכה
ביותר – זוהי השיחה שהאדם מדבר
במילים שלו.

בשדי יער – פרק 3

הדיבור, הוא בעל כוח גדול מאוד המעורר את הלב. על כך אומר רבי נחמן (ליקו"מ ח"ב, צ"ח), שכאשר האדם מרבה לדבר דיבורי תפילה ותחנון, אזי אף על פי שבתחילה הוא מדבר בלי לב, ואף חוזר על אותו הדיבור שוב ושוב, סוף כל סוף הדיבור עצמו שמדבר נכנס בליבו ומעורר אותו. יתירה מזו, יש לדיבור, אומר רבינו (שם צ"ו), כוח בפני עצמו לפעול פעולות, עד שיכול ללחוש לרובה שלא יִרה, והרובה לא יִרה!

כאשר השם יתברך עוזר בהתבודדות, ממשיך רבינו ואומר (תורה צ"ט), אזי ההתבודדות היא כמו שמדבר איש אל רעהו, כי כשהשם עוזר לאדם ומקרב אותו אז הוא חש כזו קרבה וקשר עם בוראו, עד שמרגיש את נוכחות הבורא והקשבתו ממש כאילו עומד לידו חבר טוב ואוהב.

עצת העצות

על עניין ריבוי התחינות, הבקשות וההתבודדות, אומר רבינו הקדוש (תורה ק"א): "דהיינו, לפרש שיחתו בינו לבין קונו, לבקש ממנו שיקרבהו לעבודתו יתברך, הוא עיקר כלל ושורש ויסוד של כל העצות להתקרב לה’ יתברך, כי רק על ידי זה זוכים לנצח במלחמה, דהיינו מלחמת היצר, ואם יהיה האדם חזק בזה, כלומר שיהיה אמיץ מאוד להתמיד ולהתפלל ולהתחנן לפני ה’ יתברך תמיד, יהיה איך שיהיה, אז בודאי ינצח המלחמה. אשרי לו".

ומסביר שם, מדוע העצה הזו היא עיקר ושורש ויסוד של כל העצות: מחמת שאף על פי שישנן עצות רבות להתקרב לה’ יתברך, שכולן טובות ונכונות ומועילות מאוד, אולם על פי רוב קשה מאוד לקיים את העצה עצמה, על כן העיקר הוא להרבות בתפילות ותחינות ובקשות, יהיה איך שיהיה, ואז ה’ יתברך יעזור לו לקיים גם את אותן העצות האחרות, ומלבד מה שזכה כבר להתקרב אל ה’ על ידי עצם התפילה אליו, עוד יזכה למדרגות נוספות ולקיום כל התורה כולה.

דברי רבינו במראי-מקומות אלו הם חזקים ומחזקים מאוד. וכלל הדברים – שאם האדם יהיה חזק ואמיץ בעניין ההתבודדות, התפילה והבקשה, אז – כלשון רבינו – בודאי סוף כל סוף יענהו ה’ יתברך ויקרבהו לעבודתו באמת – בודאי ובלי שום ספק!

דרך לפי שורש נשמתך

הדרך להתבודדות היא הדבר היחידי בכל התורה והמצוות שהוא מיוחד לכל אחד בנפרד, ואף מותאם באופן אישי לכל אדם ואדם. ההתבודדות מוליכה כל אדם באופן אישי למצוא את שליחותו בעולם הזה ולזכות לחיים מאושרים באמת.

הנתיב החדש שלך

וזה מה שכתוב בליקוטי מוהר"ן (ח"ב, צ"ז):

"עוד שמעתי בשמו לעניין מעלת השיחה בינו לבין קונו, שאמר: שעל תפילות ותחינות ובקשות הסדורות מכבר, כבר יודעין מהם כל המחבלים והמקטרגים, והם אורבים על הדרכים של אלו התפילות, מחמת שיודעים מהם מכבר. כמו, למשל, על הדרך הכבושה, הידוע ומפורסם לכל, שם אורבים רוצחים וגזלנים תמיד, מחמת שיודעים מדרך זה כבר.

אבל כשהולכין בנתיב ודרך חדש, שאינו נודע עדיין, שם אינם יודעים לארוב שם כלל כמו כן לעניין הנ"ל, כי השיחה שמדבר האדם עצמו בינו לבין קונו, הוא דרך חדש ותפילה חדשה, שהאדם אומרה מליבו מחדש, על כן אין המקטרגים מצויים כל כך לארוב. ואף על פי כן הזהיר מאוד גם על אמירת שאר תחינות ובקשות, כמבואר בדברינו כמה פעמים".

מדברים אלה אנו מבינים, שלכל תפילה ותפילה יש מסלול בו היא עולה למעלה. לכן כשאדם מתפלל מתוך סידור או מתוך ספרי התפילות המוכרים, המקטרגים והמחבלים יודעים בדיוק באיזה מסלול תפילתו עולה והם אורבים לתפילתו, כמו שודדים שאורבים בדרך הידועה.

אולם ההתבודדות היא תפילה היוצאת מליבו של האדם. היא לא כתובה בשום ספר ואין לה מסלול קבוע, משום שבכל יום האדם אומר אותה מחדש לפי מה שעובר עליו. לכן, אותם מקטרגים המצפים ואורבים על תפילתו של איש הישראלי לחבל ולקלקל את תפילתו, אינם יודעים היכן לארוב, כי מי יודע מה יאמר, על מה יתפלל ואיך.

אם כן, דווקא ההתבודדות היא התפילה העיקרית שיכולה לעלות ולהתקבל, מכיוון ששאר התפילות הידועות והכתובות, המוכרות והקבועות, עליהן ישנו קטרוג גדול וצריכים זכות גדולה שיעלו להן למעלה כפי שהן – בלא קלקול וחבלה. לכן גם המאמץ שיש להשקיע בהן, כדי לאומרן בכוונה, הוא גדול מאוד, משום שזה חלק מהקלקול של אותם מחבלים – להפריע ולבלבל את כוונתו של המתפלל.

לעומת זאת, להתבודדות, מכיוון שהיא יוצאת לראשונה הישר מליבו של האדם, המקטרגים אינם יודעים היכן לארוב לה, לכן אין עליה שום קטרוג והיא עולה הישר למעלה.

ועוד, בתפילה הכתובה חייב האדם לקשר את הלב שלו למה שכתוב לפניו, אך מכיוון שליבו אינו ברשותו הוא לא יכול לכוון. לעומת זאת, בשיחה האישית התפילה יוצאת מן הלב אל הפה! ואין שום קושי או אפילו צורך לכוון משום שהכוונה באה מאליה, ובפרט כשהאדם מתפלל על עניינים הנוגעים לו ממש, לכן אין לו שום קושי לאומרה מליבו כראוי.

זהו ההבדל העיקרי בין התפילה הכתובה והתפילה שבדיבור ללא ספר. התפילה הכתובה כבר מנוסחת וכתובה, והאדם צריך עבודה שלמה ויגיעה רבה כדי לחבר את הלב שלו למה שכתוב, עד אשר ירגיש שדיבורי התפילה הכתובים בסידור נובעים ממש מליבו ומביעים את רגשותיו ופנימיותו באמת. אך מכיוון שליבם של רוב בני העולם אינו ברשותם עדיין, ואינם מצליחים להרגיש בליבם ממש את דיבורי התפילה הכתובה, לכן אינם יכולים לכוון בתפילה הכתובה.

נמצא, שרק יחידי סגולה, אותם צדיקים שליבם ברשותם, רק הם מצליחים להתפלל את התפילות הכתובות בכוונה. אולם רוב האנשים, ולאו דווקא פשוטי-עם, רק קוראים בסידור וזאת, אינה תפילה כלל, משום שתפילה בלי כוונה כגוף בלא נשמה. ולמה היא דומה? לאדם שאומר לך את כל המילים היפות ביותר, כגון: שהוא אוהב אותך וכו’, בלי שליבו יהיה עם דבריו. הוא חושב על הכל מלבד על מה שהוא אומר… ומי שמסתפק רק בתפילה הכתובה אין לו כמעט שום קשר עם התפילה, וממילא אין לו כמעט שום קשר עם השם.

אבל ישנה תפילה שיכול כל אדם, ובכל זמן, להתפלל אותה מעומק הלב, אפילו אם הוא נמצא בדרגה הנמוכה ביותר – זוהי השיחה שהאדם מדבר במילים שלו. שיחה זו יוצאת הישר מליבו, ומכיוון שהיא לא כתובה לכן הוא אומר רק מה שיש בליבו. כי זהו עיקר הכוונה בתפילה – שהלב מחובר לדיבורי התפילה! כך יכול כל אדם, גדול או קטן, ליצור קשר הדוק עם בורא עולם, וכפי שכבר הזכרנו, התפילה היא הקשר של האדם עם בוראו.

וזה מה שרבינו הקדוש אמר: "מקטן ועד גדול אי אפשר להיות איש כשר באמת, כי עם על ידי התבודדות" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ק). בלי ההתבודדות אין לאדם קשר עם ה’, ואפילו יעשה מה שיעשה, העיקר חסר אצלו מן הספר.

השביל שלך

וזה גם מה שכותב רבינו בסיפורי מעשיות (מעשה א): "וראה שביל אחד מן הצד, והיה מיישב עצמו: באשר שאני הולך כל כך זמן רב במדבר ואיני יכול למוצאה, אלך בשביל הזה, אולי אבוא למקום ישוב…"

אחרי שנים רבות של בקשה אחר בת המלך שאבדה, רואה השני למלכות שביל צדדי ומחליט לפנות מן הדרך הכבושה וללכת באותו שביל צדדי. דבר זה מרמז על כך שהתגלתה לו הדרך של התפילה האישית, או במילים אחרות, ההתבודדות. ו"שביל" הוא תמיד דרך צרה שהולכים בה לבד. מכאן, שהתגלתה לו הדרך של התפילה האישית, שהיא בחינת שביל.

ובאמת, אף על פי שיש תפילות כתובות וידועות – בסידורים, בספר תהלים, בליקוטי תפילות ועוד, וכולן כמובן חשובות ומועילות, אולם בלי התפילה האישית אי אפשר בשום אופן למצוא את בת המלך, שהיא האמונה.

זהו הפירוש לדברי השני למלכות: "באשר שאני הולך זמן רב ואיני יכול למוצאה" – כלומר, הוא ראה בבירור שעד כה הלך בדרכים הכבושות לרבים, שהן התפילות השייכות לכלל ישראל ושהנוסח שלהן קבוע ושווה אצל כולם, והלך בהן זמן רב – כלומר שהרבה להתפלל אותן, אך בכל זאת, הוא לא הצליח למצוא את בת המלך. לכן, כשראה את השביל מהצד, כלומר את הדרך ליחיד, יישב עצמו ואמר: אלך בשביל הזה! אולי אבוא למקום ישוב, וכשהלך בשביל הזה הוא אכן מצא את בת המלך.

השני למלכות הבין שהוא צריך לחבר את התפילה האישית שלו, המותאמת במדויק למצב שלו בכל רגע ורגע, הכוללת שבח, הודאה, חשבון נפש, בקשה, ישוב-הדעת וכן הלאה – הכל לפי המצב בו הוא נתון באותו הזמן. תפילה שעל כורחך לא יכולה להיות כתובה בשום מקום! זאת תפילה שמשתנה לפי המקום, הזמן, הניסיון והעניין שעובר על כל אחד ואחד – בגוף ובנפש. ובנוסף, הוא הבין שרק עם התפילה האישית הוא יוכל לבוא למקום ישוב – למקום של ישוב-הדעת, בו יגלה את עניינו ושליחותו, את תיקונו.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)