להעיר את הלב

שום שעון מעורר שבעולם לא יגרום
לך להתעורר כמו התפילה האישית
שלך – ההתבודדות, שבונה את הקשר
הכי יפה שיכול להיות לך עם האינסוף.

בשדי יער – פרק 2

פשטות האמונה

הדבר הראשון המעיד על אמונתו של האדם היא ההתבודדות. אדם שמאמין בה’ – מדבר איתו! כי איך יתכן לומר שאדם מאמין אם אינו מדבר איתו? אם כך, המשוואה פשוטה מאוד – אתה מאמין – אתה מדבר, אתה לא מדבר – אתה לא מאמין.

אמונה בפשטות פירושה – קשר עם בורא עולם. ועיקר הקשר עמו הוא על ידי השיחה הפשוטה, כאשר האדם משוחח עם השם במילים שלו. אם כן, למה לך לחיות לבד, בלי הבורא? כמו שכל ילד שיש לו אבא לא יסכים לחיות חיים קשים, לבד ועזוב, כך כל אדם.

כשם שלאותו ילד שחי בלי אבא החיים קשים והוא לא יוכל להסתדר בכלל, כך בדיוק כל נברא ונברא שחי בלי בורא עולם, כלומר אדם שחי בלי לדבר עם השם, אז באמת חייו קשים. בלי הבורא החיים קשים מאוד בעולם הזה, כפי שאומר רבינו (שיחות הר"ן): "מי שאין לו אמונה חייו אינם חיים". אולם, אדם עם אמונה חייו טובים וקלים מאוד. יש לו אבא מרחם בשמים, יש לו במציאות על מי להישען ולסמוך. יש מי שיעזור לו, ייתן לו, ישלים את חסרונותיו, יחלץ אותו מקשיים, הסתבכויות וכן הלאה. אדם שמאמין הוא אדם שמדבר עם השם ומספר לו את כל מה שעובר עליו ומתייעץ עמו.

כי בך בטחנו

ובפרט, כפי שרואים זאת בחוש ממש, שהקשר עם הבורא הוא הרבה יותר מאבא, מכיוון שהבורא נמצא איתך ומקשיב לך עשרים וארבע שעות ביממה, ויכול להעניק לך עזרה של ממש, אף ממקומות שלא ציפית, והעיקר – לדעת שרק בו אפשר לבטוח באמת, כמובא בספר "חובות הלבבות" – שרק בבורא אפשר באמת לבטוח משום שישנם שבעה תנאים שצריכים להתקיים בבוטחים בו, ותנאים אלו מתקיימים אך ורק אצל הבורא יתברך, והם:

א. הוא מרחם עליך.

ב. הוא לא מתעלם מצרכיך ואינו מתרשל בהשגחתו עליך.

ג. הוא חזק ובלתי מנוצח, ולא יוכל למנוע אותו שום גורם, כגון בני אדם או כוחות טבעיים ואף רוחניים, מלקיים את בקשתך.

ד. הוא יודע בידיעה ברורה ושלמה מהם צרכיך, אפילו שאתה בעצמך לא יודע מהם.

ה. השגחתו תמידית! כבר מימי ינקותך ועד יומך האחרון הוא איתך.

ו. כל ההנהגה וההשגחה עליך מסורה בידיו בלבד, ואין שום גורם מלבדו שיוכל למנוע ממך טובה כלשהי או חלילה להזיק לך, וכן אין גורם מלבדו שיכול להיטיב לך או להציל אותך.

ז. חסדו ונדיבותו הם אינסופיים, בין למי שראוי להם ובין למי שאינו ראוי.

זאת פשטות האמונה – אתה נברא! יש בורא מעליך שנמצא איתך כל הזמן! הוא שומע אותך, כפי שאומר דוד המלך ע"ה בתהלים: "הנוטע אוזן הלא ישמע"? כלומר, האם מי שברא אוזניים לשמוע – לא שומע? לכן, אדם מאמין צריך לחיות עם האמונה – שיש מי ששומע אותו כל הזמן ואף רוצה לשמוע אותו, ולעזור לו בכל תחום. עם הבורא אפשר וכדאי, ואפילו מוכרחים, להיות כל הזמן בקשר – לבקש, להתייעץ, לספר וכדומה. אדם שחסר את הקשר הזה – חסר לו את העיקר, ואין זה משנה מהי מידת ‘דתיותו’ – העיקר חסר לו!

לפני כל השכלים, ההסברים, הראיות וההוכחות, לפני כל לימוד והתעמקות בכל נושא – התחלת ההתחלות היא: דבר עם בורא עולם בפה שלך, במילים שלך! מכיוון שבכל מקום ממש, בכל מצב ובכל זמן – בורא עולם נמצא תמיד לידך.

עיקר הדבקות וחיבור

הדיבור, אם כן, הוא הקשר העיקרי עם הבורא. לכן, אין זמן שבו אי אפשר לדבר עם בורא עולם, אף אם אדם נמצא במקומות הנמוכים והמגונים ביותר, הוא צריך ויכול לדבר עם השם, וקשר זה צריך להיות תמידי ורצוף. הקשר לבורא הוא הקשר לאמונה, לכן אין זמן שבו אדם פטור מהאמונה או מנוע ממנה, וכאשר אינו מדבר עם הבורא למעשה אין לו קשר עמו, וזה שאמר רבינו (ליקו"מ ח"ב, פ"ד): "דע, שעיקר התחברות ודבקות להשם יתברך הוא על ידי התפילה, כי התפילה הוא שער שדרך שם נכנסין להשם יתברך…"

תפילה – היא הדיבור עם השם, משום שהתפילה העיקרית היא אותו דיבור פשוט, כפי שמובא ברמב"ם (הלכות תפילה), שזוהי התפילה מעיקר הדין, פשוט לדבר במילים שלך, לשוחח, להודות, לבקש בקשות וכו’.

מצד אחד – צד ההבנה הפשוטה – אנו מבינים שעיקר הקשר והחיבור להשם הוא על ידי הדיבור, פשוט לדבר איתו. מצד שני – מצד מצוות התורה – הציווי להתפלל פירושו – להיות בקשר עם הבורא על ידי הדיבור, כמובא ברמב"ם (שם) – שאין לתפילה שנצטווינו עליה לא נוסח ולא מקום, לא זמן ולא קצבה, אלא כל אדם יתפלל כפי יכולתו וכפי כוח הביטוי שלו. ובאמת, הדיבור הפשוט עם הבורא הוא מה שעשו אבות עולם עוד לפני שניתנה התורה, ואף לאחר שניתנה המשיכו בזה. והסידור, שנכתב מאוחר יותר, נועד רק כדי להחזיק את עם ישראל בגלות, שיישאר להם קשר לתפילה, ומי שכתב את התפילה לא התכוון לבטל את פשטות התפילה, שהיא הדיבור, אלא לעזור לאלו שנתבלבלה שפתם ולהחזיק אותם בקשר עם התפילה.

התעוררות הלב

עלינו לדעת, שלדיבור בזמן ההתבודדות יש כוח גדול מאוד לעורר את לב האדם לה’ יתברך, כמו שסיפר רבי ישראל נחמן אנשין זצ"ל, שנסע פעם באוטובוס ושמע איך שני זקנים משיחים ביניהם לפי תומם, ובין דבריהם שמע שאחד סיפר לחברו, שפעם שכב לישון במירון בציון התנא הקדוש רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, ובאמצע הלילה ראה יהודי אחד שנכנס והחל להתפלל שם, וטען כאלה טענות לפני ה’ יתברך ודיבר דיבורים של תפילה והשתפכות הנפש בבכיות. כששמע את הדיבורים הללו, של אותו יהודי, זה גרם לו לזעזוע במשך כל היום, ואף ביום המחרת הוא התהלך כסהרורי ולא היה יכול לאכול כלל מרוב התרגשותו והתעוררותו. רק בערב, כשנסע לביתו בחיפה, טעם משהו.

בהיותו במירון שוב, הוא שאל על האיש הזה ועל מעשהו. נודע לו ששמו רבי דוד סטמפלר מחסידי ברסלב, המתפרנס בעירו – תל אביב – מתפירת שקים ומילוי בצמר. ואמר אותו זקן, שסיפר את המעשה, לחברו: דע לך, שהספקתי בחיי לשמוע הרבה מגידי-שיעורים ודרשנים, אבל מה שהתפילות האלה גרמו לי… לא זכיתי להתעוררות כזו מאף אחד מהם.

מסיפור זה אנו לומדים על העוצמה הגדולה של ההתבודדות – לעורר את הלב ולשוב אל הבורא. שהרי, אותו יהודי פשוט לא ידע ששומעים אותו, ועשה את ההתבודדות שלו באמת ובתמים – טען טענות לפני ה’, בכה והתחנן באמת. אולם דבר זה הכניס באותו אדם ששמע אותו התעוררות מאין כמוה, עד שכל היום היה מזועזע, ואמר בפירוש, ששום דרשה ששמע בחייו לא הביאה אותו לשינוי כזה בעצמו, כמו אותה התבודדות ששמע מאותו חסיד ברסלב.

מזה ילמד קל וחומר המתבודד עצמו – כיצד ההתבודדות משפיעה עליו ומתקנת אותו.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)