יהודים פשוטים משוחחים על חייהם, 2

אחרי ששירת כטכנאי הליקופטרים
בחיל האוויר, רק טבעי היה למיכאל
כרמל, מצאצאיו של החיד"א זצ"ל,
להתפרנס כחשמלאי. אבל את מה
שקרה אחרי מספר שנים הוא לא תכנן.

"כשנכנס יהודי מועט יכולת, אני מתפלל בליבי שהמכשיר עדיין בר תיקון…"

כשהגענו לחנותו של מיכאל כרמל, חשמלאי, הממוקמת ברחוב פינס, אני מבין עניין אחד מהותי שלא היה ברור לי לגבי כל המסע אל עולם היהודים הפשוטים. מיכאל מנסה להבין ממני מה בדיוק אנו מנסים להעביר בפרויקט הזה. אני מסביר לו שאנו רוצים להראות שגם יהודים פשוטים הם יראי שמים ולומדי תורה, שגם הם יכולים להיות תלמידי חכמים למרות שהם עובדים במשך היום.

כשהוא שמע את הדברים הוא הביט בי במבט תמה, כשזה שלא ניתן להסביר את משמעותו במילים, ואמר: ומה החידוש? בודאי שהיהודים הפשוטים לומדים, כל יהודי לומד, למה שמישהו ירצה ללמוד על רעיון כזה מפרויקט כזה, וכי אנשים לא יודעים אותו לבד?

שמעתי אותו והתחשמלתי.

פתאום הבנתי שם, שהדבר הזה שאני עמל בו בשנה האחרונה, מנסה בכל מהותי להגיע אליו, הוא דבר כה פשוט, שליהודי הפשוט, הפשטות נראית כה פשוטה. האם העובדה שלי נראים הדברים לא כל כך פשוטים אומרת שאני עדיין לא יהודי פשוט?

מיכאל כרמל וליפא שמעלצר

לא היה לי הרבה זמן לחשוב על הדברים, מפני שמיכאל האיץ בנו להגיע לעניין. הגענו אליו בשעת ערב, והוא עומד לסגור את החנות, כדי להגיע בזמן לשיעור דף היומי בו הוא משתתף מדי ערב. "אני עובד כחשמלאי כבר למעלה מ-20 שנה. החנות שלי נמצאת במיקומה הנוכחי כבר שנתיים, לפני כן היא הייתה ברחוב דוד ילין, ועוד קודם לכן היה לי עסק דומה ברמות, ליד בית מגוריי. אלא שאז, כשהייתי עוד בשנותיי הראשונות בתפקיד, הייתי בעיקר מסתובב בבתים של אנשים כדי לבצע אצלם את התיקונים, ורק בערב הייתי מגיע למחסן ומקבל תיקונים גם שם".

מיכאל הוא יליד מרוקו ובמבטאו ניתן להבחין גם במבטא צרפתי קל. בשנת תש"ל הוא עלה ארצה יחד עם אמו, אביו כבר לא היה בחיים והוא נקבר במרוקו. "התחנה הראשונה שלנו הייתה בת-ים, שם התגוררנו קרוב ל-15 שנה. היינו אמא ואני ועוד שלושה אחים. הייתי אז בגיל 12. אני זוכר היטב את מרוקו, אבל מאז לא הייתי שם אף פעם. אני רוצה לנסוע לשם יום אחד, כדי לעלות לקברו של אבי ז"ל, וגם כדי לראות את הבית בו גרנו. אתה יודע, מהגיל הזה זוכרים היטב, הבית שבו היינו גרים, הרחוב הגדול, בית הכנסת ובתי השכנים הערביים. אבל אני לא חושב שאני אסע בזמן הקרוב, אין לי זמן וכסף לעניין כזה. היום עולה לנסוע למרוקו קרוב ל-2,000 דולר, זה הרבה כסף. אימי ע"ה נפטרה לפני 22 שנה והיא נקברה בחולון".

כפי שבודאי תהיתם, גם אני שאלתי את עצמי ואת מיכאל מה עניין שם משפחתו, כרמל, למרוקו – והוא ענה בחיוך מהול בצער: "השם המקורי הוא אזולאי, אנחנו צאצאים למשפחת החיד"א, אבל לפני כ-20 שנה שינינו את השם כדי שהילדים שלנו יוכלו להתקבל למוסדות חינוך טובים".

וזה עזר?

"בודאי, זה עזר מאוד. אבל האמת היא שאני מתכוון להחזיר את שם המשפחה הקודם. יש לי הרגשה לא טובה בלב עם השינוי הזה. אף פעם לא הייתי שלם עם זה, וכל מי שאני פוגש ומספר לו על זה – צועק עלי. אפילו אשכנזים צועקים עלי ולא מבינים איך שיניתי את השם, שמעיד עלינו שאנחנו מצאצאי החיד"א, לשם אחר".

גריז ופיח, על חולצה לבנה

על הילדות של מיכאל, כך לפי עדותו, ניתן לכתוב ספר. "לבת-ים הגענו כמשפחה דתית לכל דבר, אבל לאט-לאט המשפחה כולה יצאה מהדת. בייחוד בבת-ים שהייתה אז כמו פריז, כולם יצאו מהדת. למדתי בבית ספר יסודי בחולון ואחר כך נשלחתי ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. למדתי שם שנתיים ובעצם למדתי להיות טכנאי הליקופטרים. ההליקופטרים הענקיים שכולנו מכירים. כאשר סיימתי את בית הספר הטכני, ישנו קורס שנמשך לאורך חודש, ולאחריו מביאים אותך לאותו בסיס בו אתה אמור לשרת, כדי להעביר אותך תקופה במקום, וכאשר תתגייס כעבור זמן תהיה יותר מוכן ורגיל והקליטה שלך תהיה יותר קלה. הייתי שם חודש ואחריו הייתי אמור להיות בחופש במשך חצי שנה עד הגיוס שלי לצבא. תכננתי לעשות חופש גדול, וליהנות מכל רגע. (משמאל, ליפא וחוטי החשמל במעבדה של מיכאל).

אלא שלא הכל עבד לפי מה שתכננתי. הייתי אז בגיל 17 ושבועיים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים. בשתיים לפנות בוקר, דפקו על דלת ביתנו שני חיילים כשבידיהם צו-8 ואמרו לי: ‘ילד’, כפי שהייתי בן 17 בסך הכל, ‘אתה מגויס’. מחצי שנה נשארו לי רק שבועיים של חופש, ונאלצתי להתגייס לצבא. מאז נשארתי שמונה שנים בחיל האוויר, הייתי טכנאי הליקופטרים ויותר מאוחר גם טכנאי מטוסים.

זו הייתה תקופת חזרתו בתשובה של אורי זוהר, ואחותי הגדולה גם היא חזרה בתשובה באותה תקופה. כל התופעה הייתה אז עוד בחיתולים, לא כמו היום, שהחזרה בתשובה פורחת כל כך, וכשאחותי חזרה בתשובה זה הפך להיות נושא אצלנו בבית, בודאי לא משהו שמתייחסים אליו בשוויון נפש. שנה שלמה היא ניסתה להראות לי את האמת שביהדות. וכנראה שהמאמצים השתלמו, כי בסוף אותה שנה הגעתי לסמינר של ‘ערכים’, ארגון שגם הוא היה אז בראשית דרכו, ולאחריו חזרתי בתשובה והקמתי את ביתנו יחד עם רעייתי בשכונת רמות בירושלים. שם, גם כאמור, פתחתי את החנות שלי".

מיכאל במעבדה

על גופו לובש מיכאל חולצת עבודה, אך אין זו חולצה בצבע שונה, או חולצת ‘רחוב’ וכדומה, אלא חולצה לבנה. החולצה כולה מלוכלכת ומלאה בסימני גריז ופיח, אבל עדיין לבנה היא. גם זהו לימוד גדול – גם כשאדם ‘מתלכלך’, הוא עדיין בוחר להישאר עם החולצה הלבנה, עם ‘המכובדות’ של יהודי עובד ה’.

"אני מאוד נהנה מן העבודה שלי, ויש לי ממנה סיפוק גדול". אומר מיכאל, "כך, למשל, אדם מביא לי מגהץ שמחירו הוא 800 שקל, אני מתקן לו אותו ב-200 שקל ובכך עשיתי לו את היום, כי הוא לא צריך לקנות מגהץ חדש". כך זה ברוב המקרים, אך מסתבר שלא בכולם. לפעמים, וזהו החלק הקשה בעבודה, מגיע יהודי עם כלי חשמלי שהוא רוצה לתקן, ומיכאל יודע שאותו יהודי הוא מועט יכולת, ולקנות מכשיר חדש כזה הוא לא יכול. הוא מתפלל בליבו שהמכשיר עדיין בר תיקון. "אבל לפעמים ישנם מכשירים שגמרו את התפקיד שלהם. אני בודק אותם ונאלץ לומר לבעליהם שאין כבר מה לעשות איתם ואין ברירה אלא לזרוק אותם לאשפה. הנה, תראו כאן בצד…" מיכאל מסיט וילון מדלת צדדית ומראה לנו גומחה קטנה בתוך החנות. "כאן נמצא ‘בית הקברות’, המקום של כל המכשירים שכבר אין להם תקנה. אני שומר אותם כי אני יודע שאולי יום אחד אני אצטרך לקחת מהם חלפים. אבל במקרים כאלו הם נדירים, לרוב, כל מכשיר חשמלי אפשר לתקן ולהאריך את חייו בעוד כמה שנים באמצעות החלפה של חלק זה או אחר".

לא לומדים ביום אחד

בכל בוקר מגיע מיכאל לחנות בסביבות עשר וחצי. "אני קם בערך בשבע בבוקר, הולך להתפלל ברמות, מגיע לחנות ונמצא כאן עד שמונה בערב לבדי. אין לי פועלים ואני עושה את העבודה כולה לבד. בשמונה בערב אני סוגר את החנות וממהר להגיע לרמות, כדי שלא אאחר לשיעור. הנה, הערב נראה לי שבגללך אאחר בכמה דקות".

אני לא רוצה לעכב את מיכאל, ותוך כדי סגירת החנות הוא מספר לי על האופן בו החל להיכנס לאט-לאט לחיים של תורה ויראת שמים. "אחרי אותו סמינר רציתי להשתחרר מהצבא, אבל הם לא נתנו לי ורצו שאשאר שם. המשכתי, אך לפחות העבירו אותי לקריה כדי שאהיה באזור המרכז. התחלתי ללמוד בכל ערב בבני ברק, בישיבת ‘אורייתא’. ברוך ה’ זכיתי להקים משפחה לתפארת וכל ילדיי יושבים ולומדים בישיבות. העבודה שלי לא ממש מעניינת אותם, מדובר בעבודה שלא ניתן ללמוד אותה ביום אחד, זה דורש ניסיון ארוך בתחום וידע רחב מאוד בסוגי מכשירי החשמל השונים. וברוך ה’, אני מרוצה מהעבודה. יש פרנסה, היא אמנם תלויה בזמנים, לפני החגים ולאחריהם יש יותר עבודה. ברוך ה’, לחם בבית לא חסר".

מיד לאחר שהתחתן החל מיכאל לעבוד בעבודות חשמל בבתים פרטיים. "הייתי לומד בבוקר כל היום, ואז מהצהריים מתקן מכונות כביסה, מכונות ייבוש, תנורי אפייה וסתם תיקוני חשמל. בערב הייתי מגיע למחסן שהיה לי ברמות, שם הייתי מקבל תיקוני חשמל. לפני שש שנים נמאס לי מהדבר הזה, לא היה לי כוח כבר לעבוד בבתים. זו עבודה פיזית קשה מאוד, והחלטתי לפתוח את החנות במרכז העיר ולהתמקד בעבודות אותן אני מקבל לחנות. בזמן העבודה אני שומע מוסיקה, קלטות של שירים או של שיחות. לפעמים אני גם שר בעצמי, אבל נזהר לא לשיר יותר מדי בקול, שלא ייכנס מישהו, יראה אותי שר ויחשוב שהוא טעה בכתובת…"

(באדיבות מגזין "שעה טובה")