פרק בחיים: הדרכה בתנועת נוער

"החבר’ה האלה לא יורדים לנגב
לפתוח מועדון ‘ציפורי לילה’ לשיחות
נפש. שם אין מקום לסימני שאלה
וספקות, שם רק הוודאות תנצח!"
 

התשל"ו (כארבע שנים טרם חזרתי ליהדות)

כנראה שהתפרסמתי בקיבוץ כבעל מחשבות ו"יפה נפש", כי אחרת איך יובן הדבר שערב אחד בעודי יושב אחר ארוחת הערב על ספסל האבן המיוחד לצעירי הקיבוץ בלבד, ניגש אלי שלמה (שם בדוי) התיישב לצדי כפי שלא עשה מעולם ואמר לי כממתיק סוד: "אתה מעוניין לשמוע הצעה ייחודית?"

"כן" אמרתי כמתפרץ לדלתו הפתוחה פן תינעל בפני.

"אם כן שמע ידידי", פתח דבריו ברשמיות כיאה למי ששמו אותו בראש, ועל פיו יישק דבר. "יתכן ששמעת על גרעיני הצופים המתעתדים להקים את קיבוץ טללים בנגב. קבוצת כנרת נבחרה להכשירם למשימה חלוצית זו ולשם כך עלינו ללוותם בשנת הי"ג שלהם. ליווי זה כולל הדרכה בשבטים השונים: "שבט דיזנגוף" בתל אביב, ה"כרמל" בחיפה ו"מודיעין" בירושלים. שלושה בוגרי צבא מכנרת ימלאו תפקיד זה שאנו רואים בו משימה אידיאליסטית ממדרגה ראשונה. זו ההצעה באופן כללי אך לא ארד לפרטיה קודם שאשמע תגובתך", אמר כגנרל הקורא פקודת יום טרם קרב בפני חייליו. עתה המתין לתשובתי, מאיץ בי במבט עיניו הממוקד.

"אם פנית אלי שלמה, זאת אומרת שאתה מאמין ביכולתי לבצע זאת. אשתדל בכל כוחי לעמוד בציפיות ואקח את התפקיד הנשגב הזה", ‘חירטטתי’ ברוב חשיבות מעושה. "מתי יוצאים לדרך?" שאלתי, משתדל להישמע נחוש וענייני במידת האפשר.

שלמה אכן אהב את הסגנון והגישה הישירה שהפגנתי בטקט מבורך והוסיף: "אם כן, מחר בשעה 17.00 אחה"צ אתה אצלי בדירה שם תפגוש גם את נועם וגבי חבריך למשימה, ונסגור הכול לקראת תחילת העבודה. להתראות!", אמר וקם והלך לו בצעדים טופפים זריזים וקצרים, מותיר אותי מהרהר בדבריו כבדי המשקל, משמעויותיהם והשלכותיהם האפשריות לגבי מסלול ההתגבשות האישי שלי: האם אני מזוהה בכלל עם תפקיד כזה שזה עתה קיבלתי על עצמי, להיות דובר עקרונות הקיבוץ ולחנך אליהם. להיות נאה דורש מאחרים ולא נאה מקיים בעצמי?! ומה יועיל להט דמגוגי "עקר" אם הוא "כצפצוף הזרזיר ודיבור התוכי" בפי, בלא "שאר רוח" ואמונת הלב?! הרי החניכים ירגישו שאין "פי וליבי שווים" ושאין אני ראוי להיות מורה דרך לפני מחנה אידיאליסטים חדורי מוטיבציה כמותם המבקשים להפרות ולו טפח משממות הנגב?!

אך מדוע כה כישפה אותי הצעתו של שלמה, מדוע כל כך הילכה עלי קסמים? טלטל והלם בי מחץ הספק, מוחץ את רקותיי, ומענה את ליבי. אולי מעצם עונג האמון שניתן בי, ועוד על ידי מי: על ידי שלמה בא כוחו של הקיבוץ ונאמן הממסד? ואולי זה קסם המסתורין הטמון בהזדמנות המפגש עם בני נוער בגיל ההתבגרות. אולי על "פרשת דרכים" זו של גיל ההתבגרות נוכל לתהות ולשוחח בצוותא. אולי אוכל להשרות על מפגשינו איזו אווירה ואופי מתפלסף, דן ומתחבט, והיה זה שכרי ושכרם…

* * *

אותה שעה, על ספסל הצעירים כבר ישבו רבים מחבריי, בני גילי, ופטפטו על מאורעות היום. זנים עיניהם בעוברים ושבים ונהנים מן התכונה הערה של שעת ערב זו. מבקשים לראות ולהיראות. עוד הייתי מסתבך בפקעת מחשבותיי אלה שעה ארוכה אם לא שהסיח יניב חברי את דעתי, תוך שהוא תוקע את מרפקו לתוך צלעותיי וקורא לי ללכת עמו למועדון המתנדבים. בדרך סיפרתי ליניב על התפקיד החינוכי שהוצע לי על ידי שלמה.

"מה דעתך?" שאלתי אותו, בתקווה שיאיר לי מעט את מסכת התלבטויותיי מזווית נוספת של ידיד אמת, והוא השיב לי מיד מן המוכן בפיו ואמר: "אני אישית לא מאמין באידיאל הקיבוץ, ולא משנה איפה הוא יוקם. הכול כאן הולך לקראת ‘הסתיידות עורקים’. כבר א.ד. גורדון זעק בזמנו אל כל עמלי הכפיים האלה שאין די בשדה ובית, "צריך גם ערכים: אם לא תתגברו על הקטנוניות ההישרדותית שלכם, אם לא תשכילו לבנות כאן חברה של חזון ולא ‘חוזי עבודה’, תאכלו קש", כך אמר להם. והנה זה קורה". וכאן המשיך יניב לפתוח את "תיבת הפנדורה" הקיבוצית ולהשמיע באוזניי בלהט מצליליה הצורמים. ממועדון המתנדבים כבר קידמו אותנו צלילי מוסיקה עליזים ומזמינים, וכנענה להם החל יניב רוקד לקראתם עוד לפני דלת הכניסה. חשבתי: איזה אמיץ הבחור הזה! שתיכף ומיד גם השתלב בתוך חבורת הרוקדים. הו! כמה יפים וריקים הלילות בכנרת!

למחרת היום ב-17.00 בדיוק כבר ישבנו בחדרו של שלמה שחילק בינינו את גזרות העבודה. נפל בחלקי לפעול בשבט דיזנגוף בתל אביב ובשבט הכרמל בחיפה. וכך השכם בבוקר יצאנו למקום מגורינו החדש, מעמיסים על רכב ההדרכה חומר סוציאל קומוניסטי יקר ערך וציוד אישי.

"הקיבוצניקים הגיעו, הקיבוצניקים הגיעו", פשטה השמועה כאש בנעורת פשתן. וכבר בערבו של אותו יום נפגשתי עם חניכיי בתל אביב. הסקרנות ההדדית הייתה קרקע מצוינת להקשבת הלב. בחרתי לומר דברים על גבול ה"משימה והנשמה".

אט אט התפרסמתי בין חניכיי כ’קושב נפשות’ ומבין לנבכיהן, כאדם שאיתו אפשר לדבר על ה’מֵעֶבֶר’. נראה שאופיי החקרני התוהה ומבקש אחר מהותם של הדברים, בשילוב קורטוב של רגישות ואמפתיה כלפי הזולת, יצרו לי "מחיצה לפני ולפנים" בלב חניכיי האהובים, שבתוכה הייתי מתייחד עמם מפעם לפעם. יחד ציירנו סימני שאלה גמלוניים ומפותלים ויחדיו התייגענו להופכם לסימני קריאה זקופים וגאים, לפתור תעלומות ולהבין פשרן של חידות חייו של האדם.

ליל שבת בקיבוץ בזמן ארוחת הערב החגיגית

"שמע, זה נכון מה שמספרים עליך, שאתה ‘סחבק’ איתם יותר מדי?", שאל אותי שלמה שעה שהיינו ממלאים שנינו צלחותינו מעמדות ההגשה העצמית.

"מה כוונתך?" שאלתי בחשדנות ולא כחף מאשם.

"כנראה ששכחת את תפקידך ואתה משתמש בו למלא איזה חסך של פטפטת ‘ציפורי לילה’, שלא השלמת עדיין. בסוף תהפוך לנו את התלמידים האלה לפקעת לבטים כמוך. לא בשביל זה נשלחת לשם, אתה מבין? יש לנו משימה ואנחנו חייבים למלא אותה, החבר’ה האלה לא יורדים לנגב לפתוח מועדון ‘ציפורי לילה’ לשיחות נפש. שם אין מקום לסימני שאלה וספקות, שם רק הוודאות תנצח", אמר ומשך אל צלחתו נתח בשר מהביל, שואב את ריחו אל תוך חוטמו כמריח בטבק משובח.

"אבל אדם זה לא רובוט" אמרתי. "יש לו רגשות, יש לו עולם ייחודי משלו. בני אדם אינם חמורים שמעמיסים על גביהם, מצליפים בם וצועקים ‘יאללה זוזו!’. הנערים והנערות האלה הם קודם כל בני אדם ורק אחר כך חלוצים ואידיאליסטים מפריחי שממות", סיימתי בטון שיש בו כדי להכעיס איש ממסד אדוק ושמרני כשלמה.

"את שלי אמרתי", אמר שלמה, "וכדאי שתיקח זאת לתשומת ליבך", סיים את דבריו וניגש לשבת בחלקת השולחנות החביבים על בני הדור הישן, ושוב הותיר אותי סבוך בתמהיל רעיל ומכביד של מחשבות עגומות. חשתי כאפיק מים חיים שהפסולת שהושלכה לתוכו מעכבת את זרימתו המבורכת ומעכבת אותו מללכת הלאה אל פיותיהם של ‘צחיחי צמא’ הזקוקים לו כל כך. הנה שוב חורש על גבי מכבש הממסד הנהוג הפעם בידיו של שלמה! הנה כמעט ויצאתי למרחב הביטוי העצמי ועמד לי זה לשטן על דרכי! האתמרד? האפרוש? או שמא אעשה בסתר ובגנבת דעת?

יום א’ אחה"צ בשבט הכרמל בחיפה

בעודי ממתין לחניכיי בחדר הפעילות ומשתומם על העדרם הלא צפוי, ולפתע המולת צחקוקים וערבוביית מלל של משובת נעורים הסיטה מבטי אל עבר המורד. ראית אותם משתרכים בטור ארוך ומפוזר. הנה אורי ודני, תאומי החמד שתלתל קופצני ושחור משחור סוכך על עינם האחת כמסתיר מזימה קונדסית מעיני הבריות, מעוררים סביבם עניין רב. ובסוף הטור ורד הענוגה, כמהלכת על גחלים, צועקת לעבר החבורה בתחינה: "חכו רגע, אל תהיו רעים כאלה". אך קריאתה עוד מדרבנת אותם להרחיב צעד וללכת הלאה. ארז, תפוס החלומות, בוחן את חלונות הרקיע, כמו שיח ושיג לו עמם. שתי ידיו תקועות בכיסי מכנסיו והוא מהלך בשמים ובארץ בעת ובעונה אחת. גיא, המיוחס למשפחת חרושתנים ואילי הון, שומר דיסטנס, כשפרוכת דקה מבדילה בינו לבין השאר.

ראשוני החברים פרצו אל החדר וצנחו על כיסאותיהם מתנשפים ומתאמצים להסדיר נשימתם. בזה אחר זה נכנסו וישבו סדורים לפני בחצי גורן, פשוטי רגליים וכמעט גולשים על כיסאותיהם. פניתי אליהם ואמרתי: "שתי ברירות לפנינו בשעה הקרובה. או זו", אמרתי תוך שאני משחרר מידי את גליל פלקט ההדרכה שנפרש לעיניהם בבת אחת, "או?" – שאל דני בפנים חמוצות ומסויגות מתוכן הפלקט מעורר ומגלגל את צחוקם של הכל. "או זה!", אמרתי ולחצתי על כפתור הטייפ וצלילי יצירת המופת "אווז השלג" של להקת CAMEL התפשטו בחדר. מלווים את החמה לקראת שקיעתה אל האופק המתעגל, מעמיקים את אודם שיפולי הרקיע ומעוררים נימי נפש חבויים שפריטתם נצרמת, על פי רוב מקול רעם משק כנפיהם של חיי החולין הסוערים.

עתה נשתתקו חניכיי והניחו למוסיקה להנהיגם אל מחוזותיה. עמעמתי בהדרגה את תאורת החדר והנחתי להם לשקוע בעולמו של "אווז השלג", שסימל בעיני מאז ומתמיד את פרקי מסעי המפרך שעודו נמשך. בדומה לעלילה מוסיקלית זו, רבת התהפוכות הנודדת מעצבות לתקווה ושוב היטרפות בעין סערת הנפש ושוב הטלה אל חוף מבטחים למנוחת רגע…

עירית מוחה דמעה בחסות החשכה, וכמעט נעלם ממני הדבר אילולא קרן אור שהתגנבה והתיישבה על נטף דמעתה הגולשת על לחייה ומאירה אותה באור יקרות. מודי הגברתן משלב ידיו החסונות על חזו המתוח והגא, ועיניו נתונות אל נקודה דמיונית במרחב. מה הוא מדמה לראות שם? תמהתי. אל איזה מימד הוא בולש, אחוז במין קדחת התבוננות שכזו, מתענג על נוף מחשבותיו והרגשותיו? יופי! יופי! לא יזיק לגברתן שכמותו מעט מתבלין הרגש הזה. בפינת החדר יכולתי לשמוע כיצד גיא לוחש באוזני חברו הערכות אקדמיות מלומדות על המבנה הרעיוני של היצירה אך מוצא אותו נבוך, מעדיף להאזין ולהרגיש מאשר להתפלסף בקור רוח שכזה.

לפתע הופרה הדממה הדרוכה לקול חריקת דלת החדר הנפתחת. ראשו של שלמה נשתרבב בעד החרך הצר, מפנה מבטו האילם והמשתומם כמבקש להבין פשר המראה הלא שגרתי שנגלה לעיניו. סוקר את הדמויות הדרוכות ברוב קשב עד שמבטו נח עלי. אז סימן לי באצבעו לבוא אחריו, יצאתי בעקבותיו מגיף את הדלת אחרי בעדינות. "ובכן מה מתרחש שם בפנים?", שאל אותי מבלי להביט בי כלל.

"הקשבה יוצרת של נערים ונערות שאני גאה לקחת חלק בחינוכם", אמרתי בגאווה בלתי מתנצלת.

"אתה מדבר ומתנהג כאילו זה עסק פרטי שלך. לאט לך בחורצ’יק. מדוע לא לימדת אותם היום את נושא סמכויותיו ותפקידיו של רכז המשק במבנה הקיבוצי כמו שסיכמנו? מדוע הפלקט מושלך בפינה ומה הקשר בין מוסיקה מעורפלת וחולנית זו לבין הנושא המדובר?". משסיים להציב את סימני השאלה הנוקבים אמרתי לו:
"ומה דעתך לשאול את פי החניכים אם אני ממלא תפקידי נאמנה, הם הקליינטים ואותם צריך לשאול לא כן? אבל בבקשה אל תפריע להם כעת", העזתי פניי בחוצפה.

"לא אתה ולא התלמידים תקבעו מה טוב ומה רע. יש חכמים מכם שזה תפקידם ה-ב-ל-ע-ד-י! מבין?", אמר בנזיפה ודמו הציף את פניו בסומק עז, ולולא נימוסיו הכפייתיים היה סוטר על פניי בלי ספק.

"טוב, מול חכמים גדולים כמותכם אין טעם להתווכח", לעגתי, "אז תואיל לגזור את דיני כבר כעת, שלמה".

"אוקי. איני חושב שיש טעם לתת לך הזדמנות נוספת. ממילא אין בכוונתך לנצל אותה כדי לחזור למוטב. לכן אתה מפוטר לאלתר!" ונימת התנצלות קלה נשתרבבה בסיום דבריו, אבל מיד התעשת הקשיח דיבורו והוסיף: "מובן שאתה מורחק גם משבט דיזנגוף, מצדי חזור לסדרן העבודה בקיבוץ. כנראה שעם הפרות ברפת תסתדר טוב יותר, אולי המוסיקה שלך לפחות תעלה את תפוקת החלב שלהן", אמר ולא הוסיף, עלה למכונית האסקורט שלו, התניע והתרחק מן המקום.

החניכים, שחשדם לא התעורר כלל בשל יציאתי הבלתי צפויה, המשיכו להאזין למוסיקה. בדעת מוסחת וטרודה הצטרפתי אליהם עד סיומה של היצירה. הדלקתי את האור ואמרתי בהומור מר: "רבותיי מבחינתי מסעו של אווז-השלג הסתיים בפרישה!"

"מה כוונתך"? מיהרו לשאול פה אחד.
"נו! מישהו מכם מוכן לנחש מה הייתה סיבת יציאתי החוצה עם שלמה?"
בליל קולות נתערבבו זה בזה מפטירים פה אחד: "מה? הוא פיטר אותך?"
"אכן!", אישרתי."שיערתם שדבר כזה יכול היה לקרות?"
"ידענו שאתה ‘טיפוס’ אבל עד כדי כך", אמר דני התאום בשם כולם.
"לא ניתן שזה יקרה!" צפצפה ורד בקול מחאה חלוש.
"מה הוא חושב לו!", וכולם נענו אחריה: "נחרים את הרפסודיה!"
"לא נצא למחנה הקיץ!"
"נביא חתימות הורים!"

כשנחלש מעט רעם מחאתם אמרתי: "אין טעם למחאתכם חביבַי. אקח את מקל נדודי העתיק ואמשיך לחפש את מקומי, אני חופשי לחפש עוד ועוד, דבר לא יעצור אותי עד שאמצא את שאהבה נפשי. תודה ולהתראות". אחד אחד הם קרבו אלי חניכיי האהובים להביע הוקרתם, כל אחד על פי דרכו המיוחדת. נפניתי לדרכי במעלה הכרמל ויכולתי להרגיש את יקוד מבטם וחום ליבם בגבי.

ברגעי פרידה אלה התברר לי מעל לכל ספק סוד הקסם שהיה צפון בהצעתו של שלמה שם על ספסל האבן בקיבוץ באותו ליל קיץ.

כן! שיח הנפשות והתייחדותן היא משאת נפשי. ודאי אעסוק בתחום זה ביום מן הימים, אך בינתיים אפילו לא הסתיימה שנת עבודה אחת ואני שוב על "אם הדרך" מחפש קרקע –
לזריעה!
להשתרשות!
לעשות פרי!
איה מקום מנוחתי?

(באדיבות אתר "מכון מאיר")