להתחתן? עכשיו?!

החכמה והפילוסופיה שלו הורסות לו שוב
ושוב את חייו. עד שהוא החליט להתחתן,
מיד הוא מתחיל לחשוב חשבונות שאינם
שייכים כלל לדבר שרצה לעשות. החלטת
להתחתן? אז קום ותתחתן!…

בגן החכמה – פרק 15

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

וישב עצמו לעשות לו תכלית ולישא אישה…

החכם הגיע לנקודה שהוא רוצה "לעשות לו תכלית". צריך לדייק ולומר, שהוא לא רצה לחשוב על התכלית האמיתית, אלא רצה לעשות "לו" תכלית. כלומר, עד עכשיו החכם חי בלי שום קשר לתכלית של הבורא, אך עדיין לא היה ברור ומוחלט כל כך עד כמה הוא כופר בתכלית האמיתית. אולם עכשיו, הרצון שלו מתגלה בצורה ברורה: לעשות "לו" תכלית, כלומר לנתק את עצמו לגמרי מהתכלית האמיתית, להמציא לעצמו תכלית עצמאית ומנותקת בצורה מובהקת מהתכלית של הבורא.

אם נתבונן היטב, נראה שיש סתירה גדולה ועצומה בין המקום שהחכם עומד בו לבין השאיפות שלו! אחרי שהחכם איבד את כל היכולת החברתית שלו והוא כבר לא מסוגל לסבול שום אדם, או ליצור קשר עם אי-מי והוא גם מתגאה על כולם, בז להם ומזלזל בסובבים אותו וכו’ – דווקא אז הוא רוצה להתחתן? כאשר המציאות של חיי זוגיות היא הדבר הרחוק ביותר ממנו?

כאן אנו עדים לכך שהחכם איבד כל רגישות וקשר למציאות. כיצד הוא רוצה לשאת אישה?! הרי כל העולם נעשה בעיניו כלא, ובכלל זה גם כל הנשים, ובודאי שכל שידוך שיציעו הוא יפסול אותו מיד, וכמו שמסופר על בחור אחד, שכל שידוך שהציעו לו הוא מצא בו חסרונות: זו לא חכמה, זו לא נראית לו וכו’. אביו הלך לרב ובכה לפניו שבנו מוצא חסרונות בכל שידוך שמוצע לו, ומה יהיה?! אמר לו הרב: כפי הנראה, חסרה לבן שלך מידת הענווה, מכיוון שהוא מחזיק את עצמו כמושלם, לכן עצתי היא שילמד עשר פעמים את "שער הענווה" בספר ‘שערי תשובה’, ואחר כך בודאי יסכים לכל שידוך שיציעו לו.

התפעל האב מחכמתו של הרב והלך לביתו, כשהוא שמח מהפתרון הנפלא שנתן לו הרב.

חלפו מספר חודשים, והנה, שוב מופיע אותו אב בחדרו של הרב כשפניו נפולות ועיניו אדומות מבכי. "מה קרה?" שאל הרב. אמר לו האב: "כבוד הרב, מאז שאמרנו לו ללמוד את שער הענווה הוא נעשה עוד יותר גרוע… אם עד עכשיו הוא התגאה בכך שהוא למדן, מיוחס, נאה וכו’, עכשיו נוסף לו עוד דבר להתגאות בו – עכשיו הוא גם ענו!!!…"

אף אם נאמר שהחכם ימצא אישה, הרי אשתו תהיה בעיניו כלא! אם כן, כיצד אפשר לעשות לאישה עוול נורא שכזה – להתחתן איתה ולא להתייחס אליה? להתגאות עליה? לבייש אותה? לענות אותה? וכבר אמרו חז"ל, שלא ישא אדם אישה בלי לראותה קודם, שמא אחרי החתונה יבחין במום כלשהו בה ותתגנה עליו, ויעבור על "ואהבת לרעך כמוך".

ואמר בדעתו: אם אשא אישה בכאן, מי ידע מה שנעשה ממני? אלך ואשוב לביתי למען יראו מה שנהיה ממני, שהייתי נער קטן, ועכשיו באתי לגדולה כזו!

כל חיותו של החכם היא מכוח הדמיון! הוא מתאר לעצמו שכולם בטח חושבים עליו, שאין כמוהו בעולם, וממילא הוא עושה חשבון – שאם יחזור למקום ממנו בא אז הכבוד שלו רק יגדל יותר ויותר. אמנם גם כאן, במקום בו הוא נמצא, הוא מכובד, הרי "הוא… והוא… והוא…" אבל אף אחד לא יודע מהיכן התחיל, שהוא היה כלום. אך אם יחזור לביתו, שם מכירים וזוכרים אותו עוד מימי ילדותו שהיה כלום, או-אז ידעו ויראו כולם מה שנעשה ממנו ויתנו לו כבוד גדול, וגם יתנו לו אישה לפי כבודו…

החכם סותר את עצמו. הרי עכשיו הוא החליט לחשוב על "התכלית", שהיא לפי דעתו לשאת אישה, ואם כך, אז מה פשר החשבון הזה לחזור לביתו כדי "שידעו מה נעשה ממנו?" מה זה בכלל קשור לתכלית שהצטיירה בליבו?

ועוד, מה זה משנה אם יחזור לביתו או לא? וכי אם יתחתן כאן לא יראו שהוא הגיע לגדולה? לא ידעו שהוא דוקטור גדול? מה יחשבו, שהוא נולד דוקטור? בודאי כל מי שיראה אותו, אפילו בפעם הראשונה, ויבין שהוא דוקטור כזה מוצלח, בודאי גם יודע שפעם הדוקטור הזה היה נער קטן, ואם הגיע לאן שהגיע זה בהחלט בגלל שהוא גאון ומוצלח. אולם רואים כאן, שכל רצונו של החכם הוא רק גאווה וחיצוניות, להתגאות על חבריו.

הכבוד המדומה של העולם הזה

גישה זו, של רדיפת הכבוד והרושם, היא ההיפך הגמור מדרך האמת שהיא הצנע לכת, ככתוב: "והצנע לכת עם השם אלוקיך". הצדיקים, דרכם תמיד לגלות טפח אך לכסות טפחיים, ולא רק טפחיים אלא אף אלפי טפחים. ישנם גם צדיקים נסתרים שאף גורמים לעצמם ביזיונות בכוונה תחילה, מכיוון שהם בורחים מהכבוד! זאת, מכיוון שאין חיותם של הצדיקים מהכבוד אלא מעצם השגת האמת והאמונה.

רדיפת הכבוד היא אחת מהכפירות הגדולות ביותר שישנן, שהרי כל הכבוד שייך אך ורק לבורא העולם, ואדם הלוקח את כבוד הבורא לעצמו – אין דבר מגונה מזה! רבינו הקדוש ממחיש עניין זה באומרו (ליקו"מ קצ"ד):

משל לשר גדול ששלח פקיד לעיר אחת מהעיירות שלו למקום רחוק, והפקיד הנ"ל לקח לעצמו שם כל הכבוד, כי בני המקום לא ידעו שהוא עבד השר, וסברו שהוא בעצמו השר, וכשהיו צריכים אליו היו נופלים לפני רגליו ונותנים לו כל הכבוד, והיו קוראים אותו עם כל הכינויים של כבוד השייכים להשר. פעם אחת, בא השר בעצמו לשם ובא הפקיד לפניו, ושאל לו על עסקי המדינה, ומדוע המקומיים אינם עובדים עבודתם, וקרא לשוטר אחד, ושאל אותו השר על עסק העיר, והשוטר לא הכיר את השר רק את הפקיד, ותיכף נפל לרגלי הפקיד וחלק לו כל הכבוד השייך להשר, והשיב לו על עסק שאלתו, אזי ההפכו פני הפקיד כשולי קדירה והתבייש מאוד, כי אין בזיון גדול מזה, שבעיני השר נותנים לו כבוד הזה…

רדיפת הכבוד היא אחד מחולאי הנפש הנוראים שאדם יכול לסבול מהם. אדם הרודף אחר כבוד נעשה פגיע ורגיש בצורה חולנית. הוא נפגע מאוד כשלא מכבדים אותו. הוא לא יכול לקבל שום ביקורת או הערה – שיכולות להיות בונות ומוסיפות, משום שכל הערה פוגעת בציפור נפשו והוא נשבר ממנה. הוא תמיד מתווכח וחייב להיות הצודק בכל דבר. כמו כן, על פי רוב הוא מפרש את התנהגות הבריות כלפיו כפחיתות כבוד. הדמיון שלו ‘עובד שעות נוספות’ – כאן לא כיבדו אותו, שם הסתכלו עליו בזלזול וכו’, לכן הוא כועס כל הזמן. הוא נקמן, רדוף מחשבות כואבות וזיכרונות כיצד זה חיללו את כבודו???… הוא רוצה למות ממש מרוב עגמת נפש (ולצערנו, לא פעם סיבת התאבדותו של אדם נובעת מעניין זה). כל זה מראה שרדיפת הכבוד היא פשוט מחלת נפש מן הקשות, השם ישמרנו.

לעומת זאת, אדם שמאמין שכל הכבוד שייך רק להשם, וכל מה שיש לו הוא קיבל מהשם – הוא שמח בחלקו! יש לו חיות ישירה מהבורא, כלומר מהקשר שלו עם הבורא. יש לו חיות מהשגת התכלית האמיתית, וברור גם, שלא חסרים לו יחס או תשומת לב משום אדם, וכל שכן שאינו רוצה שיכבדו אותו בכבוד דמיוני… בקיצור, הוא בריא בנפשו.

נחזור לחכם. החכמה והפילוסופיה שלו הורסות לו שוב ושוב את חייו. עד שסוף כל סוף הוא החליט להתחתן, מיד הוא מתחיל לחשוב חשבונות שאינם שייכים כלל לדבר אותו רצה לעשות. הוא לא מסוגל לעשות שום דבר כפשוטו. החלטת להתחתן? אז קום ותתחתן!…

אנו רואים את התדרדרותו של החכם שלב אחר שלב, עד אשר מגיע למצב שאין לו שום קשר עם השם וכל כולו מרוכז רק ב"אני" שלו, כלומר בכבוד שלו, בצורה חולנית מאוד.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)