על הלחם והמים

התיאוריות ‘חוגגות’ בתחום תעשיית
המזון, ותאוות האכילה מקבלת ‘נופך
תרבותי’, ואפילו שם: "תרבות אכילה".
כשהכל, כמובן, דמיון אחד גדול!

בגן החכמה – פרק 19

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים והיה ואמר לאשתו: אשתי, תן לי לאכול! והייתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל. אחר כך היה אומר: תן לי הרוטב עם הקטניות! והייתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל, והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאוד הרוטב הזה!…

אחת ממידותיו הטובות של התם היא, שהוא מודה ומשבח על כל דבר, ואפילו מתענג ועושה ‘עניין שלם’ מכל דבר קטן. הוא שמח ומאושר! מידה זו הינה תוצאה של אדם עם רוח נמוכה. התם, כפי שהזכרנו, הוא ההיפך המוחלט מהחכם וגם בעניין זה. החכם, שהיה בעל רוח גבוהה, לכן מצא חסרונות בכל דבר, ברור גם שלא הודה או שיבח, מיותר לציין שלא התענג… זה כמובן נובע מהרוח הגבוהה ונפשו הרחבה. אדם בעל נפש ורוח כזו חושב שתמיד מגיע לו הכל.

וכן היה מצווה ליתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל הייתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאוד מזה ושיבח מאוד את אותו המאכל ממש, ובאמת היה מרגיש באכילתו (את) הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה, וכן היה מצווה: אשתי, תן לי שיכר לשתות! ונתנה לו מים והיה משבח כמה יפה השיכר הזה. תן לי דבש! ונתנה לו מים, והיה משבח גם כן כנ"ל. תן לי יין וכו’ כיוצא בזה! ונתנה לו מים והיה מתענג ומשבח אותו המשקה כאילו הוא שותה אותה ממש…

התם שמח בכל מה שהקב"ה נותן לו לאכול ולשתות, ולמרות שמדובר רק בלחם ומים הוא לא מרגיש שחסר לו דבר! הוא האמין באמונה שלמה שבלחם שאכל – אותו נתן לו הבורא – יש הכל. את כל הטעמים שבעולם. לכן, מגודל אמונתו, הרגיש בלחם ובמים את כל הטעמים שרצה להרגיש.

על זה כותב רבי נתן:

"כי באמת יכולין להרגיש בהלחם טעם כל המאכלים שכלולים בו. וכמו שגם באנשים הגסים יש שמתענגים באכילת לחם ומים יותר מהשרים שאוכלים מעדני מלכים. והם באמת בעלי כוח ובעלי קומה יותר מהשרים, מכל שכן בקדושת ישראל והתורה, שיכולין להרגיל עצמו להחיות את עצמו בלחם ומים עד שירגיש בו כל הטעמים. וכמו שמובן בהמעשה של החכם והתם, שעל כל מאכל שרצה לאכול – ציוה להביא לו חתיכת לחם ושיבח מאוד המאכל ההוא כאילו אוכלו ממש, כי באמת כן הדבר שבהלחם נעלמים בו כל טעמי המאכלים. ואם ירצה יוכל להרגיש בו כל הטעמים של כל הפירות וכנ"ל. וכן נאמר בזוהר הקדוש ששביעת האדם תלוי ברצונו, כמו שכתוב שם: "ורעותא דשבעא שויה עלוהי וכו’" (זוהר שמות קנ"ג), וכן הוא לעניין טעמי המאכלים שתלוי ברצונו, שאם ירצה להסתפק בלחם יוכל להרגיש בו כל הטעמים שירצה.

וזה בחינת לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. כי המן היה בו כל הטעמים שרצה האדם, אבל כפי המובן בהתורה ההוא, שגם אז היה להם בחירה ברצונם על זה, כי הרשעים שביזו את המן לא היו רוצים להרגיש בו כל הטעמים, שעל כן ביזו אותו ואמרו: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל…"

ועל כן באמת נאמר: "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת וכו’". "המאכילך מן במדבר וכו’ למען ענותך ולמען נסותך וכו’". וכן כתוב: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים למען אנסנו הילך בתורתי אם לא וכו’". וכן עוד כמה פסוקים נאמר שאכילת המן הייתה ניסיון, היינו כנ"ל. והוא עניין שאמרו רבותינו ז"ל על זה: אינו דומה רואה ואוכל לאינו רואה ואוכל וכו’, היינו שהחולקים על המן רצו שיראו דייקא בעיניהם כל המאכלים מוכנים ומסודרים לפניהם ולאוכלם, ולא רצו לאכול המן ברצון טוב ולהרגיש בו כל הטעמים. ומאחר שלא רצו להרגיש בודאי לא הרגישו… (ליקוטי הלכות, הלכות נטילת ידיים ו).

מצד קיום הגוף, האדם יכול לחיות על לחם ומים בלבד מכיוון שיש בהם את כל מה שהאדם צריך, ואפילו את כל הרפואות, כפי שכותב רבי נחמן: "וזה בחינת: "ועבדתם את השם אלוקיכם, וברך את לחמך ואת מימיך, והסירותי מחלה מקרבך" (שמות כג). "ועבדתם את השם" – "עבודה זו תפילה" (בבא קמא צ"ב, ע"ב), אזי: "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה" וכו’, היינו שיהיה לך רפואה על ידי לחם ומים…" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, א).

אדם עם אמונה ובעל תפילה, עם פרנסה מצומצמת, גם אם כל מה שיש לו לאכול ולשתות הוא רק לחם ומים והוא שמח בחלקו – הוא באמת חי חיים טובים שאין בהם שום חסרון. הוא מרגיש את כל הטעמים וכל התענוגים בלחם ובמים.

הרגשת כל הטעמים בלחם ובמים אינה באה מכוח הדמיון, אלא זו המציאות. כי אדרבה, אדם שצריך מאכל עם רוטב ובשר מסוים – הוא בעל הדמיונות, וברגע שאין לו האוכל הנ"ל בנמצא הוא מרגיש חסרון גדול ואז הוא מתעצב, דבר המראה עד כמה הדמיון שולט עליו, כי רק טעם ומרקם כזה יחיו וישמחו אותו, רק מאכל זה ישביע אותו, רק סוג האוכל הזה ייתן לו בריאות, כוח, עוצמה וכו’… דמיון זה נקרא "תאוות אכילה".

המצחיק בכל העניין הזה הוא, שיש חברות שבונות את עצמן סביב האכילה, לכן ממציאות כל מיני תיאוריות ופילוסופיות למיניהן (בעניין האכילה והאוכל), כדי לתרץ לאדם את תאוותו ולתת לה נופך תרבותי. את זה הן מכנות בשם "תרבות אכילה", גסטרונומיה וכדומה.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)