שלום חבר

כדי לחיות נכון את הרגע אנו צריכים
ראייה רחבה יותר. וכדי לעשות זאת,
עלינו לבצע שתי פעולות: אחת – להפעיל
את המוח והשנייה – השהייה. ואתם
בטח שואלים איך זה עובד?

כנראה שאי אפשר לדעת, או לשער, כמה שיעורי תורה אדם צריך ללמוד בחייו, שבעזרתם יצליח להתגבר על ההלם הראשוני מהידיעה על איבוד חבר קרוב.

ביום שני אדם יקר מנעוריי נפטר בגיל 77. הוא נפטר בשיבה טובה, תודה לא-ל, ועבד עד לרגעיו האחרונים בשדה שאהב בהצלחה רבה. היו לו המון חברים, שהוא אפילו לא ידע מהם. יש לו משפחה נפלאה ויפה. כן, אני מנסה לחשוב על הרבה דברים חיוביים כדי להקהות את העוקץ, או לפחות לנסות מעט. אבל בסופו של דבר, זה תמיד מחזיר אותי לכאב וההתמודדות עם אובדנו של אדם יקר שתרם כה רבות לחיי, והוא פשוט נעלם.

אני אוהבת את השם. אני יודעת שהכל בשליטתו ובהשגחתו. אני יודעת שהנשמה נצחית והעולם הזה הוא בסך הכל אשליה. אבל זה עדיין כואב.

כאשר פטירתו של אדם משפיעה עלי רגשית, הנטייה הראשונית שלי היא לאחוז בשיעורים והמסרים שלמדתי בחיי, כדי להוציא משהו טוב גם במצבים עם הרגשה נוראה וגרועה, הרגשה שקשה למנוע ברגעים כאלה. אם אנו כואבים, אם יש בתוכנו הרגשות מהסוג הזה, אסור לנו להתעלם מהן. אולי עלינו לנסות ולחדש קשרים עם אנשים שמזמן לא היינו איתם בקשר. ואולי עלינו לנסות לחדש את ההערכה שלנו למושגים כמו כאן ועכשיו. אם נתבונן על זה במבט עמוק יותר, אז נגלה שזו בעצם תזכורת שאנו מקבלים על סדר העדיפויות שלנו בחיים.

כאשר אדם נפטר, זה כמו סטירת לחי שבאה לעורר אותך ולהראות לך דברים בצורה בהירה וברורה יותר, משהו שעוזר לך לערוך את סדר העדיפויות שלך מחדש. וזה מזכיר לי את המקרה עם אופרה ווינפרי (מנחת תוכנית טלוויזיה מפורסמת בארצות הברית). היה זה לאחר מקרה רצח המוני שהתרחש בבית ספר תיכון באמריקה, שזעזע את ארצות הברית וכמובן את אופרה, שלא יכלה להעביר את התוכנית המקורית שהכינה. היא פנתה אל הצופים ואמרה: "התכנית הזאת הייתה אמורה ללמד אתכם, הצופים, איך עושים סדר עם כל החפצים והגרוטאות שצברתם במהלך החיים. אבל עכשיו, כבר לא אכפת לי כמה גרוטאות יש לכם בבית. אם זה עושה אתכם מאושרים, אז תשמרו אותן". התוכנית המקורית בוטלה מתוך הזדהות עם הצופים, וכדי לבטא את הכאב העמוק של כולם.

יכול להיות שאני חושבת על זה יותר מדי, אבל הגעתי למסקנה שישנו קושי, ויכול להיות שהוא קטן, בלחיות את הרגע. סביר להניח, שהעובדה שאני עצובה בהחלט מסיחה את דעתי. אבל אני תוהה ביני לבין עצמי, האם מדובר כאן רק בלחיות נכון את הרגע הנוכחי, או רק להעריך את יופיו. כדי לברר כיצד לחיות נכון את הרגע (ולא להסתכל רק על הצד היפה שבו), עלינו להתבונן על מצב נתון בו אנו נמצאים עם ראייה רחבה יותר. וכדי לעשות זאת, אנחנו צריכים לבצע שתי פעולות בו זמנית: אחת – הפעלה של המוח, והשנייה – השהיית הרגש (התגובה).

ואתם בטח שואלים איך זה עובד?

אז השהייה זו, בה אנו מתעסקים כאשר אנו מתבוננים בראייה רחבה על מצב מסוים, יכולה להיות מועילה מאוד. אפשר להוביל מערכות יחסים עם אנשים למקומות אמיתיים ועמוקים של שלום ואהבה, במקום לגרום לסבל או פגיעה שאחר כך יהיה קשה לרפא אותם. הרב שלום ארוש כתב פעם באחד ממאמריו על חוק השלוש שניות בו הוא מסביר, שהיצר הרע 'אוחז בהגה' בשלוש השניות הראשונות כשאנו מגיעים למצב של כאב, כעס וכדומה. לכן, עדיף להמתין לפחות את הזמן הקצר הזה, לפני שנפעל, כי רק אז נצליח 'לאחוז בהגה' ולהדוף את היצר. כאשר מתבוננים על התמונה בזווית ראייה רחבה, אנו מפעילים את המוח ובמקביל ומשהים את התגובה האינסטינקטיבית. כלומר, עצם העיסוק בהפעלת המוח יגרום להשהיית הפעולה/תגובה הרגשית, שלא פעם גורמת לנו מבוכה לא קטנה.

ראייה רחבה זו מאפשרת לנו להתבונן לרגע ולזכור – שבורא העולם אחראי על סדר היום שלנו. הוא אומר לנו מה עלינו לשים בראש סדר העדיפויות שלנו. וגם אם איננו נמצאים במצב שהרגע הנוכחי ברור ובהיר לנו, ואיננו יודעים מה לעשות, אבל עצם הימצאותנו בתוך גבול הקדושה – התורה, זה דבר שמעיד על היותנו בצד הנכון של המגרש. אני לא תלמיד חכם, וגם לא משהו קרוב לזה. אבל אני יודעת שהשם רוצה שאהיה סבלנית כלפי הבן שלי. אני יודעת שהשם מצפה שאכבד את אורחיי ואתן להם להרגיש בנוח. אני יודעת שהשם רוצה שאשתוק ואקשיב להוריי, גם אם הם מוציאים אותי מדעתי אפילו ברגע זה. אני יודעת שלא אכפת לו מכל הוויכוחים השטותיים שלי עם אנשים, ואני גם יודעת שהשם לא ייתן לי פרס עליהם.

יש רווחים והישגים פשוטים, אך עמוקים מאוד, בלדעת לחיות את הרגע ולכן הם ראויים לתזכורת, למרות שזה קצת מורכב. אם אני מצליחה לחיות את הרגע, אז רגשות שליליים כמו כעס או טינה נגד אדם מסוים, הופכים בדרכים רבות לחסרי משמעות. ברגע זה אתה יכול לחיות בשלום באותה נקודה עם אדם שרגשותיך שליליים לגביו. דבר נוסף שהבנתי: שהרגש השלילי מקבל משמעות ונעשה חשוב בעיניי רק אם אני זוכרת וחיה את העבר, או כשאני מנסה להגן על העתיד. אלו הם מקרים שמכניסים באדם דאגות ופחדים מיותרים.

אם אני חיה את הרגע הנוכחי עם אדם מסוים, אז ברור שהדאגות שלי לגבי העתיד לא חשובות. הן חסרות משמעות. אני יכולה להניח את הפחדים האלה בצד ולהתמודד איתם בהמשך. כאן אדם יכול לטעון שלחיות את הרגע ללא חרדה (או רגש שלילי כלשהו) כדי שההווה יהיה מואר ונעים, זה בעצם אבסורד! הרי אנחנו תמיד עמוסים וטעונים (ולא משנה ממי ולא משנה ממה). אולם, אם נתבונן על זה לעומק, ובכנות, נגלה ששני הצדדים רק ירוויחו: גם האדם שכלפיו מופנה הכעס, וגם האדם עם המטען השלילי שהצטבר בתוכו. כי אם יניח אותו בצד, הוא יחיה את ההווה, גם אם זה יהיה לזמן קצר, הרבה יותר טוב. הרבה יותר נעים.

העתיד עדיין לא התרחש ולכן גם לא קיים, אז אין ממה לדאוג בכלל. העבר אף הוא לא קיים, לכן אין שום סיבה להרגיש רע. ולמרות שהעבר כבר לא קיים, החוויות שהיו לי עם חברנו הקרוב – מר פרוסקי, הן בהחלט חלק ממי שאני עכשיו. הרבה אנשים אהבו להיות בחברתו, הרבה אנשים אהבו אותו מאוד. תודה רבה לך השם על כך. אינני יודעת מדוע השם לקח את החבר שלנו. חסרונו כואב לנו. היה כל כך נעים להכיר אותו והיינו מאוד גאים בו.

לזכרו של בוב פרוסקי.