אור הפנים

כשאדם שואב את חיותו רק מהנאות
ומתאוות חולפות, ואין לו שום קשר
לאמונה, ממש כמו שאדם ישן בגשמיות,
הוא לא מודע למציאות הסובבת אותו.

בגן הגעגועים – פרק 25

אבידת בת מלך – הסיפור המלא

רבינו מבאר, שכאשר אדם נופל לשינה הוא מאבד את הפנים שלו, את צלם האלוקים שלו. זאת, משום שכאשר הוא נופל לשינה, כלומר כשנופל מן האמונה, אז הוא נופל מכל השבעים פנים של התורה מכיוון שהאמונה היא עיקר השכל והחכמה שבכלליות התורה. וכאשר נופל האדם משבעים פנים של התורה, הוא מאבד את פניו מכיוון שהחכמה נקראת פנים, בבחינת: "חכמת אדם תאיר פניו", כי החכמה צריכה להאיר בפניו, ואם החכמה אינה מאירה בפניו אין אלו פניו כלל.

לכן, כאשר רוצים לעורר את האדם צריך להראות לו את פניו, כלומר – את אור התורה שהיא האמונה. אלא, שצריכים להלביש לו את אור התורה בסיפורי מעשיות, שהם לכאורה דברי חולין, כפי שכתב רבינו: "וכשרוצין להראות לו פניו ולעוררו משנתו, צריכין להלביש לו את הפנים בסיפורי מעשיות".

רבינו מסביר מדוע מעוררים את האדם דווקא על ידי סיפורי מעשיות ולא בדברי תורה ממש, ואומר:

"וצריכין להלביש את הפנים דווקא, מחמת שלושה טעמים:

1. כי כמו שמרפאין את העיוור, צריכין לסגרו, שלא יראה את האור פתאום, וצריכין לצמצם לו את האור, כדי שלא יזיק לו מה שיראה פתאום, כמו כן לזה שהיה בשינה ובחושך זמן רב, כשרוצין להראות לו פניו ולעוררו, צריכין להלביש לו את הפנים בסיפורי מעשיות, כדי שלא יזיק לו פתאום האור. וזה בחינת "אני בצדק אחזה פניך" (תהלים יז), ‘צדק’ הוא בחינת לבושין, בחינת: "צדק לבשתי" (איוב כט), אזי: "אשבעה בהקיץ תמונתך", כי אז יכול לראות אחר כך בהקיץ, דהיינו, כשמקיצין ומעוררין אותו מהשינה, כי לא יזיק לו האור פתאום, כנ"ל.

2. כי צריך להלביש, כדי שלא יתאחזו החיצונים בו. פירוש: אם יקרבו אותו על ידי תורה ממש, אזי הכוחות של החיצונים שדבוקים בו יתאחזו בתורה, ויקבלו כוח גדול.

3. כי החיצונים האוחזין בו לא יניחו אותו לצאת, על כן, צריך להלביש את פניו כדי לשנותו, כדי שלא יהיו מכירין בו, בבחינת: "משנה פניו ותשלחהו" (איוב יד). פירוש: מכיוון שאותו אדם היה עד עכשיו בשליטת החיצונים, ואותם החיצונים לא רוצים שהוא יתקרב לתורה ושלא יצא מתחת ידם, לכן אסור שירגישו שהוא מתקרב לתורה. זאת, משום שאם יראו שהוא רוצה להתקרב לתורה אז הם יתגברו עליו בהתגברות גדולה, ולא יניחו לו לצאת מתחת ידם.

לכן, מספרים לו מעשייה שלכאורה אין לה שום קשר עם התורה, ואותם חיצונים אינם מבינים שהוא עומד לצאת משליטתם, וכביכול הם אומרים: נו, שישמע סיפורי מעשיות, סיפורי סבתא, מה אכפת לנו? אולם בתוך התיבות (המילים) של המעשיות מלובש אור עצום שהוא גבוה מאוד מכל התורה כולה, ואור זה מעורר את האדם לתשובה, וכך הוא מצליח לחמוק משליטת החיצונים וחוזר בתשובה.

וסיפר לו המעשה (היינו המשרת סיפר להשני למלך המעשה, ואמר לו) שאתה ישן זמן מרובה מאוד זה כמה שנים, ואני הייתי מתפרנס מהפירות…

כאן מתעוררת שאלה – מכיוון שהשני למלכות נפל לשינה בעקבות אכילתו, אם כן, מדוע המשרת לא נפל אף הוא לשינה? הרי גם הוא אכל מאותם פירות, כפי שהוא מעיד על עצמו: "ואני הייתי מתפרנס מהפירות".

התשובה היא, על פי מה שכתבתנו בתחילת המעשה, שהמשרת מרמז על נפש האדם, ועל הנפש אין שייך לומר שהיא "נופלת לשינה", מכיוון שהיא ממשיכה להחיות את האדם גם כשהוא נמצא במצב של שינה רוחנית. לכן, כלפי חוץ נראה כאילו אותו אדם חי וערני לחלוטין: הוא הולך, מדבר, לומד, מתפלל וכו’, כפי שאומר רבינו: "יש בני אדם שישנים את ימיהם, ונדמה להעולם שהם עובדים את השם, ועוסקים בתורה ובתפילה…"

כאשר אדם שקוע בשינה עמוקה וכל חיותו היא חיות הנפש ולא חיות הנשמה, כלומר כששואב חיות רק מהנאות ומתאוות חולפות, ואין לו שום קשר לאמונה ואין הוא מודע בכלל למציאות של האמונה, ממש כמו שאדם ישן בגשמיות, לכן אינו מודע למציאות הסובבת אותו.

מושג זה – "ליפול לשינה" – שייך לנשמה, כשהנשמה אינה מאירה לאדם ואין היא מודיעה לו את כל הנפלאות המתרחשים בכל רגע ורגע. זאת, משום שהנשמה משיגה בכל רגע השגות נפלאות, אולם רק גשמיותו של האדם היא המונעת אותו מלראות את זה.

(מתוך בגן הגעגועים מאת המחבר)