המשך לחייך, המשך לנסות

רבי נחמן ידע שזה הפתרון היחיד
לכל הנפילות וההרפתקאות שאנו
עוברים במהלך חיינו. אז תמשיך לחייך,
תמשיך לנסות – לעולם אל תתייאש!

בגן הגעגועים – פרק 32

אבידת בת מלך – הסיפור המלא

להיות אדם כשר

"כמו שאתם רואים אותי", אמר פעם רבינו לחסידיו, "רצוני לומר, שבודאי אתם מחזיקים אותי לצדיק גמור, אף על פי כן אם הייתי עובר חס ושלום עבירה גדולה ביותר, אף על פי כן לא הייתה העבירה משלכת אותי כלל, רק הייתי אחר העבירה איש כשר כמו קודם, רק אחר כך הייתי עושה תשובה" (חיי מוהר"ן תנ"ג).

לכאורה, זו שיחה תמוהה. כיצד יתכן שצדיק כמו רבינו הקדוש אמר שאם יעבור עבירה חמורה הוא יישאר באותה מדרגה? אלא, רבינו ידע שאחרי שכבר אדם נפל למקום שנפל והוא קם מחדש ומתחיל לרצות את השם – הוא תיכף נחשב לצדיק גמור. ואם כך הוא הדבר, הרי שגם אחרי הנפילה הגדולה ביותר אפשר להיות איש כשר, על ידי רצונות טובים. וכשאדם נשאר שמח וחזק הוא גם יזכה אחר כך לעשות תשובה בפועל על עצם העבירה.

יתירה מזו, רבינו ידע שכאשר יהודי נפל, ומשם הוא מתחזק מחדש ברצונות טובים, בזה הוא עושה נחת רוח בשמים יותר מאילו לא היה נופל כלל, והוא גם יצליח להגיע על ידי זה למעלות רמות עוד יותר, מאשר לא היה נופל כלל. לכן אמר רבינו שיחה זו לתלמידיו ולו רק כדי ללמדם יסודות אלה, שבהם תלויה כל התשובה של האדם.

מעתה יוכל כל אדם לדעת כיצד להיות תמיד איש כשר – על ידי שילך כל הזמן עם רצונות וכיסופים להשם. וגם אם חלילה יכשל בעבירה חמורה, מיד יהרהר בתשובה ויתחיל מחדש להתחזק ברצונות טובים, וממילא אין איש כשר ממנו, וכך יישאר שמח וחזק. לאחר מכן יעשה תשובה בפועל על העבירה בה נכשל.

לכן, עלינו להחדיר יסוד זה היטב היטב לליבנו – שבכל פעם שאדם נכשל או נופל, חס ושלום, יאמר לעצמו: נפלתי, אבל עכשיו אני מתחיל מחדש לרצות את השם משום שכך אעשה נחת רוח לקב"ה, יותר מאשר אילו לא הייתי נופל כלל!

בנוסף, זוכה האדם להבין דברים שלא ידע ולהגיע למעלות גבוהות יותר ולהתקרב אל השם יתברך יותר, קודם הנפילה. זו דרך התשובה בעזרתה אפשר להוציא את בת המלך מהגלות.

והיו הולכין חילות רבות עם השייך להם, מה שנוסע אחריהם (שקורין אובאזין), והמשרת הטמין עצמו מחמת החילות…

כאשר אדם נופל לשינה רוחנית, אז עד לרגע בו הוא זוכה להתעורר עוברים עליו ניסיונות ומאורעות שונים – הרפתקאות, ייסורים, עליות וירידות, תלאות, בלבולים וכדומה, כמו שכותב רבי נתן בהקדמה ל"סיפורי מעשיות": "ובאלו העיתים שהאדם הוא בבחינת שינה, חס ושלום, עובר עליו מה שעובר, שזהו בחינת כל החילות שעברו על השני למלכות, בעת שהיה מוטל בשינה". כשרבינו כתב "עם כל השייך להם, מה שנוסע אחריהם" הוא התכוון לומר לנו, שמדובר בכל ההשלכות של כל ההרפתקאות שגוררות אחריהן עוד צרות ועוד קשיים.

אחר כך הלכה מרכבה ועגלות-צב, ושם ישבה הבת מלך, ועמדה שם אצלו. וירדה וישבה אצלו, והכירה אותו, והייתה מנערת אותו מאוד, ולא ננער. והתחילה לקבול עליו: אשר כמה וכמה יגיעות וטרחות גדולות מאוד, שהיו לו זה כמה וכמה שנים כדי להוציא אותי, ובשביל אותו היום שהיה יכול להוציאני ואבדו. והייתה בוכה מאוד על זה, כי יש רחמנות גדול עליו ועלי, שכל כך זמן שאני כאן, ואיני יכול לצאת…

כאן נרמז לנו שהשכינה הקדושה עסוקה כל הזמן בלנער ולעורר כל אחד ואחד מישראל משנתו. וכאשר אינו מתעורר – השכינה בוכה מאוד מכיוון שיש לה רחמנות גדולה: הן על האיש הישראלי – שנשמתו וקדושתו ואמונתו בגלות, על שאינו יודע מגודל מעלתו וישן את חייו ומעביר את שנותיו בהבלים ובדברים בטלים במשך שנים ודורות. והן על עצמה – שכבוד השם ואמונתו נמצאים בהסתרה גדולה עד שבני אדם שוכחים מי בראם, מי יצרם, מי נופח באפם רוח חיים, ומי משגיח עליהם ומכלכל אותם. בודאי שזהו צער גדול וביזיון לשכינה, שכך האמונה בגלות, ובני אדם ישנים את חייהם.

אחר כך לקחה פאטשיילע (מטפחת) מעל ראשה, וכתבה עליו בדמעות שלה, והניחה אצלו, ועמדה וישבה במרכבתה, ונסעה משם…

המטפחת הכתובה בדמעות זוהי תורת הצדיק שכולה כתובה בדמעות. זאת, משום שהצדיק האמיתי – כל דבריו הם גחלי אש וטבולים בדמעות של צער אמיתי. הצדיק מצטער בצער השכינה ובצער נשמות ישראל בגלות. לפני כל תורה שהוא מחדש ולפני כל דרוש שאומר, הוא בוכה בדמעות ובתחנונים אל השם שייתן לו תורה שתעורר את השומעים אותה לתשובה. כל כוונתו של הצדיק בתורתו היא רק לשם שמים. הוא באמת רוצה לגלות את כבוד השם בעולם ואת אמונתו. לכן, כל מילה שהוא אומר מעוררת מאוד את כל מי שזוכה לשמוע אותה, עד שליבו מתעורר ומתלהב מאוד לעבודתו יתברך ביראה ובאהבה באמת.

(מתוך בגן הגעגועים מאת המחבר)