פינלנד: מצרים שלנו

הוא עזב את חיי הכנסייה והחל במסע
חיפושים רוחני אחר האמת. הוא נתקל
בריקנות, אך מצד שני נהנה מהחופש
איתו נפגש. בסוף הגיע, שילם מחיר
יקר, אבל מבחינתו זה היה שווה –
שלמה ברונל כבר לא מרגיש כמו זר.

כבר לא זרים – פרק 1

הרגע בו עזבנו את הכנסייה ב-1990 היה הרגע בו נפתחה בפני דלת למציאות חדשה. כבר לא הייתי רשום כחבר בקהילה הנוצרית וכמובן כבר לא בתפקיד הכומר בו שימשתי, אך עדיין לא הייתי יהודי. בעצם, לא הייתי שייך עדיין לשום דת. כך נכנסתי לחיים החדשים בהם בחרתי. מבחינה רוחנית התחושה הייתה כמו לחיות בעולם חסר תוכן, עולם ריקני. ללא ספק, היה זה עבורי ניסיון קשה מכיוון שדת ורוחניות תפסו חלק חשוב ונכבד בחיי ובאישיותי.

אך מצד שני, הואקום הרוחני שנוצר אִפשר לי לצאת לחיפוש אמיתי, שהיה נראה אז, וגם היום כשאני מסתכל על זה, כמשהו בלתי אפשרי. התחלתי לחקור ולבקש מצד אחד, ומצד שני נהניתי מהחופש. המסע הרוחני בשטח ה"הפקר" נמשך מספר שנים, עד שמשפחתי ואני מצאנו חוף מבטחים ביהדות ובארץ ישראל.

מה שגיליתי לא היה חדש עבורי בכלל. אחרי הכל, הדת הקודמת אליה השתייכתי – הנצרות – התבססה על היהדות אולם שונתה וסולפה בצורה מחרידה. כעת החיפושים נעשו מתוך התלהבות גדולה. שום תחליף לא סיפק אותי – רציתי כבר את הדבר האמיתי!

הרב בהלסינקי (עיר הבירה של פינלנד) – מיכאל אלוני, היה האיש שהדריך את משפחתי ואותי בצעדינו הראשונים בתהליך הגיור וההתקרבות אל היהדות. הגיור האורתודוקסי לא היה הדבר היחיד אותו עשינו, אלא עשינו צעדים גדולים יותר כשהעיקרי והחשוב מביניהם הוא העלייה לארץ ישראל, אל מדינת היהודים. רצינו להגיע לארץ ישראל כיהודים והגיור שלנו בהלסינקי הפך את זה לאפשרי. החלום של אותן שנים התגשם ביום בו עלינו לארץ ב-1996. המעבר לישראל העמיק את שורשינו בדרך החדשה בה בחרנו. אני יודע שהענף שקישר אותנו לביתנו היה מנותק, אבל עכשיו שתלנו אותו מחדש באדמה, וגם עצמנו, עם תקווה גדולה בליבנו שנהיה עדים ללבלוב ופריחה של צאצאינו החדשים שיגדלו כיהודים.

ההלכה היהודית מחמירה מאוד עם תהליך הגיור – כאשר הגענו לישראל, גילינו שהגיור שלנו בהלסינקי לא היה תואם להלכה, מכיוון שהרב שלנו, הרב מיכאל אלוני, לא היה מוכר כאן בארץ, לכן היה עלינו לעבור את כל התהליך הזה מחדש. תהליך זה הצריך מכל המשפחה שנים של לימוד. ושלא תחשבו שלעמוד בבית דין ולענות על שאלות של שלושה רבנים זאת מסיבת תה, ממש לא, אבל זה בהחלט היה שווה! היה עלינו לעבור את המבחנים האלה מספר פעמים אך בסופו של דבר התקבלנו, ואשתי ואני נישאנו שוב. בהמשך, מצאנו קהילה מקסימה אליה התחברנו.

כן, זאת הייתה העלייה שלנו אל עם ישראל – התאחדנו עם האומה היהודית.

החיים בישראל לא דומים לחיים בשום מקום בעולם. טוב, קודם כל אנחנו חיים כיהודים במקום היחיד עליו אנחנו יכולים לומר שהוא שלנו. זאת מדינה יהודית בה החגים הלאומיים הם חגים יהודיים. אך כל הזוהר הזה אינו זהב – בישראל עלינו להילחם ולהיאבק על קיומנו, אבל לפחות אנו מצוידים באמצעים הדרושים למאבק הזה. איומים מגיעים מתוך ישראל ומחוץ לגבולותיה. ‘יש לך מסיכת אב"כ במקרה של התקפה כימית?’ – נשאלתי לא פעם… כן, יש גם מתאבדים שמפוצצים עצמם וגורמים לנזקים גדולים, כמו בתחנות אוטובוס וכדומה. ואז, הטלפונים הסלולאריים מתחילים לצלצל בטירוף, כולם מתקשרים לוודא שקרוביהם ואנשים יקרים להם לא נפגעו, שהכל בסדר איתם… לחיות בישראל זה גם אומר הוצאות גדולות יותר מההכנסות, אבל איכשהו אנחנו מצליחים לשרוד. זאת חייבת להיות ארץ הניסים.

אבל באמת שאנחנו מאוד, אבל מאוד, אוהבים את ישראל. למה? פשוט מאוד – זה הבית שלנו! השמש מחממת, היין טוב, ובכל פעם שמתחשק לנו אנחנו נוסעים לירושלים. אשתי ואני לא חזרנו לפינלנד מאז שעזבנו אותה לפני שבע שנים. אולי יום אחד ניסע לשם, אבל ישראל היא הבית שלנו. פינלנד עבורנו מסמלת את מצרים אותה עזבנו למען ארץ ישראל. המסע אל היהדות, מפינלנד, הוא מעין יציאת מצרים הפרטית שלנו.

אבל לא בזה מסתכם הסיפור שלי. תמיד הצלחנו לשמור על אחדות המשפחה. כל ששת בני משפחתי (אשתי, ארבע בנותיי ואני) התגיירנו, פעמיים. וכולנו עדיין כאן. בלי שום רגשות חרטה. זוהי העלייה שלנו לארץ ישראל. אני כותב את השורות האלה, את החשבון האישי שלי, כמסמך תיעודי, כמורשת לילדיי, ובעזרת השם, גם לילדיהם.

ארבע בנותינו היו מעורבות לאורך כל הדרך בשינויים שעשינו חיינו ובכל תהליך הגיור. הן אמנם היו ילדות קטנות כאשר עזבנו את ביתנו שבפינלנד ועברנו לאוסטרליה (בשליחות מטעם הכנסייה) והתחילו ללמוד בבית ספר חדש עם שפה חדשה ולהסתגל לסביבה חדשה. כשחזרנו לפינלנד כל התהליך הזה חזר על עצמו שוב – בית ספר חדש, חברות חדשות ושפות חדשות, הפעם שוודית ופינית. אך ללא ספק, המעבר לישראל היה הקשה מכל המעברים שחווינו בחיינו. לא פעם אני חש חרדה איומה רק מעצם המחשבה שהן עברו כל כך הרבה בשנים מעטות בלבד.

אבל העובדה שאנשים צעירים ידועים כאנשים שמצליחים להסתגל לשינויים או סביבה חדשה במהירות, וכך גם ההתאקלמות שלהם, עודדה אותי. והן בהחלט למדו מהניסיון שהן רכשו, יחסית לגיל הצעיר שלהן, אבל כולי תקווה ותפילה שלא הפכנו את שנות חייהן הראשונות לקשות, אחרי הכל היו פה שינויים והחלטות די ‘כבדות’ שקיבלנו על עצמנו.

כאשר עזבנו את הכנסייה הם הלכו איתנו באופן אוטומאטי. טוב, הן היו קטנות. אך עדיין, עבורן זה היה להיות בלי בית הספר, כיתה וחברות. זה לא קל מכיוון שחברותיהן המשיכו ללמוד יום יום בבית הספר, וזה אומר משחקים, חברה, ועוד הרבה דברים שנמנעו מהן. בהמשך, בזמן תהליך הגיור שלנו בהלסינקי, הבנות היו בוגרות מספיק כדי לקבל בעצמן, למרות שהיו רק בנות-עשרה, את הדרך החדשה של האמונה החדשה. הן ממש הכריזו על המוכנות שלהן לחיות חיים יהודיים ולגדל את ילדיהן בדרך היהדות והאמונה היהודית.

וכמו שההצהרה אומרת: "אם אתברך בבנים זכרים, אני מבטיח להכניסם בבריתו של אברהם אבינו. אני גם מבטיח להכניס את הילדים שבורא העולם יזכה אותי בנאמנות לאמונה היהודית ולדרך החיים היהודית".

אשתי רנה, שהיום היא רות, עמדה מאחורי ותמכה בי כל הזמן בדרך בה צעדנו, ולאורך כל השינויים שעשינו מבחינה דתית. היא אף פעם לא הראתה, ולו את הסימן הקטן ביותר, שהיא מהססת או מתחרטת על הדרך בה בחרנו לחיות.

אנחנו בהחלט רוצים לראות כיצד הדרך בה בחרנו, ביחד עם האמונה, תעבור לילדינו, ולא רק אלא מדור לדור במשפחה, מכיוון שתהליך הגיור שעברנו הוא התחייבות לכל החיים לכל הדורות הבאים אחרינו! ואני שמח על כך מאוד.

יותר מכל, אני רוצה שהילדים שלי ידעו איזו זכות נפלה בחלקי כאשר קיבלתי את ההזדמנות הנפלאה להיות חלק מהמשפחה היהודית, חלק מעם ישראל. המחיר אמנם לא היה קטן, אבל אני רוצה שהם ידעו שזאת זכות! ולא הקרבה.

תפילתי היא שנזכה לחיות החיים הנפלאים בהם זכינו בקדושה, שהרי נפלה בחלקנו זכות אדירה, ועל זה לא אפסיק להתפלל ולהודות לבורא העולם כל ימי חיי…