סיפור על החיים

היא לא צריכה שאף אחד יגיד לה
את המסר הגדול הזה שפתאום נפל
לה לחיים: לתת לבן אדם, זה חסד,
אבל לתת לבן אדם לתת לך – זה
חסד אמיתי!…

קיץ תשנ"ט

כמו הרבה הרבה דברים גדולים שמתחילים בקטן, גם כאן, כשדפקה פרומה-ברכה על הדלת, לא פיללה מה יתפתח מהנקישה התמימה הזו. "אז זה בסיידר שרי שאת נכנס אלי ככה בשבע-שבע וחצי ואז אני יכול יוצא לוולקינג מאוד חשוב?"

אלא ששרי, כנערת תיכון בוגרת ומנוסה, ידעה לומר בוודאות שלא, הערב היא לקראת מבחן מגן בהיסטוריה אז היא לא תוכל. ותוך כדי שהדלת נסגרת לה אט-אט ומותירה אחריה שובל של אכזבה והחמצה, זה קפץ לפרומה-ברכה. הרעיון הקטן אבל הכביר והעוצמתי. "רגע שרי, אני יודע יש עוד בת, הכי קטן, שם שלה מימי, אולי הטסטים שלה כבר פיניש או אולי סתם היא יכול והיא בא?"

"מימי? את לא רצינית. ילדה בת 12 שלא יודעת מאיזה צד אוחזים מטרנה ואת רוצה שהיא תאכיל ותשכיב, ואם אפשר גם תרחץ, את הרביעייה הפעילה שלך?"

"אני לא צריך היא עושה שום דבר רציני, רק צ’יריוס עם חלב אחרי שהיא אוכלת אותם קצת טומיטו (עגבנייה) עם החביתה והם כ-ולם כבר מרוחצים מהצהריים, שעשינו בריכה, איתנו ועוד הילדים של החברות, וזהו. והם מגידים לה מעצמם מה הולך על כל צ’יילד (ילד) לישון במיטה".

ולמרות פקפוקיהן והפחדותיהן של כל האחיות, מצאה מימי את עצמה בשבע ורבע (כי זה בדיוק האמצע של שבע-שבע וחצי) יורדת בגיל קומה ועוד חצי, ונכנסת ברגש קודש של שליחות אל תוך מהומה יפה וזורמת, עם המון פריטי לבוש בכל מקום חוץ מבארון, המון פירורי מזון בכל חדר חוץ מבמטבח, והמון רצון של הגדוד לעשות הכל חוץ מלישון. ואז היא גילתה בתוכה, מבפנים, כל מה שלא ידעה על עצמה: קודם כל: היא טיפוס מסודר! לא ראיתם את חדר הילדים לפני, אבל מבט לסלון יבהיר לכם מה התחולל גם בו טרם נגעו כאן ידיה המופלאות והשיבו כל חפץ למקומו, כשחלק מהמקומות צריכה לייצר היא, מימי, הבייביסיטר הכבודה בכבודה ובעצמיותה.

למעלה מזאת: יש בה יכולת רטורית נדירה! אחרת אין איך להסביר את העובדה שסיפור על רבי עקיבא והשודדים הצליח להרדים שלושה בנים שידם בכל ועוד בת שיד שלושת אחיה בה, בלי שתאלץ להתווכח איתם אפילו שהטדי-ביר של גרשון-שמואל נאבד. והכי חשוב: היא שומרת סוד! כי היא לא הולכת לרכל לאף אחד כמה משפחת יעקובסון עניים, זה שהקירות מקולפים עד הטיח והכיורים שבורים עד האינסטלציה זה עסק פרטי שלא מוציאים החוצה, ורק לוקחים ממנו מסקנה כמה יש לסייע להם להבא.

כשחזרה לה המיסיס מבסוטה וטובת לב, חיכתה מימי בסבלנות עד לתום שפך המלל הנרגש ואז הנחיתה את הפצצה.

"אז חשבתי שאם אתה במילא שומרת אותם פה אז אני גם עושה קצת שופינג, ומצאתי ממש בסייל מכנסיים בשביל אהרון-שלמה ויצחק-אלישע, כי הם יודעות רק לקרוע בחיידר את הבגדים, ועוד בייבי גרוס לאלישבע-רינה ואפילו חלוק יפה בשבילי. אז רגע-רגע, אני מוציא את הכסף מהארנק מהשקית של הבזאר… ונותן לך הכל כמה שמגיע לך".

"אני לא רוצה תשלום!"

"אתה לא רוצה מה?"

תוך כדי שהיא נעזרת באצבעותיה שלה ובארנקה של השכנה לשם הדגמה, הצליחה הנערונת להעביר את המסר שהיא באה לשם חסד, וכל תשלום יתקבל בזעף, ובעצם לא יתקבל כלל. "אבל אתה פה כי אני מזמין אותך" אמרה המיסיס", "איי מין (אני מתכוונת), שאת עובד אצלי, אז את עובד כל כך טוב וגם אני משלם אותך טוב כי אני ממש הָפִּי שאת לבוא והבית פיקס והילדים הולך לישון, זה בטח אני נותן מאנִי"… תאמינו או לא, אבל מימי, כמה קטנה ככה עקשנית, יצאה לבסוף ועלתה בגיל קומה ועוד חצי, כשליבה מלא וידה ריקניות.

חשוון תשס"ד

(הערת אגב: הפרויקטים שיתוארו להלן אינם בסתירה לקודם אלא נוסף עליו. כלומר שמימי מקדישה יומיים בשבוע בערב למשפחת יעקובסון, ההולכת וגדלה מפעם לפעם בלי עין הרע, בילד אחד ובשני שמות. וחוצמיזה, בלי קשר, היא נחשפת לעוד הזדמנויות של חסד, וכצאצאית ישירה של אברהם אבינו ע"ה היא לא תיתן להן לחמוק).

הפסקה יפה ורגועה של אחרי גיאומטריה ולפני פעילות עם המדריכה חיכתה להן במגרש החמים בחוץ, כמו תמיד, הן יצאו יחד, רחלי והיא, לדרוך קצת על החצץ שליד האגף החדש. "ממש יפה לך הסוודר ככה עם ריצ’רץ’ חצי סגור, תגידי מימי, מאיפה קנית אותו?"

"המממ… זה משרי, תאמיני או לא אבל היא לבשה את זה בתור בחורה והשבת, כשהם הגיעו, היא פשוט שולפת לי מהארון ומציעה לי, מה את חושבת, שלא התלהבתי על זה מיד?"

"בטח. זה הפלוס כשאת הצעירה בבית. הלוואי עלי. כבר שבוע אני משוטטת בין החנויות ועוד לא מצאתי משהו. אולי את באה איתי היום?"

"הייתי עושה את זה בשמחה, אבל אני מתחילה היום התנדבות חדשה וזה ממש לא לעניין לבטל על הפעם הראשונה".

"איזו התנדבות?"

"אני הולכת לשמור בשערי צדק על תינוקת פגית שההורים שלה גרים מחוץ לעיר ויש להם עוד עשרה ילדים והאבא אברך כולל והאמא נקרעת בין הבית-חולים לבית, מצב ממש קשה, את מבינה? סיכמתי עם הרכזת שאחר הצהריים אני רוצה להקל עליה ולהשגיח על התינוקת".

"כל הכבוד מימי. אין מה לומר. החסד פשוט ממוגנט אליך ומוצא אותך איפה שלא תהיי".

"אויש רחלי, באמת, בשביל מה באנו לעולם אם לא לגמול קצת חסד?!"

והנה מגיעה מימי, עלמתנו בת השבע-עשרה, אל שערי בית הרפואה, כשהיא רואה לראשונה בחייה אינקובאטור, ועוד יותר – רואה לראשונה את מימדיו של מי שנמצא בתוכו, ובמהירות היא לומדת את סודות מכשיר המוניטור ותפקידו של אוהל חמצן, ואיך מאכילים עם זונדה והיכן, והכי הכי חשוב, תחנת האחיות.

ארבע שעות. וזה היה מתיש. והיא הצליחה לעצבן את הצוות עם 18 קריאות שווא ואחת אולי אמיתית, אבל לראות עכשיו את האמא, הנה היא כבר בקצה המסדרון, מאוששת וחיונית הרבה יותר ועם התחלה של חיוך על הפנים – זה ברור ששבוע הבא היא כאן שוב בגודל טבעי. "אז באמת יישר כוח עצום לך, איך אמרת שקוראים לך?"

"מימי".

"כן. מימי. אין מילים, שתזכי להיות רק מן הנותנים, ויש לי כאן משהו קטן בשבילך, באמת לא כשתשלום אבל את יודעת, סמלי, הכרת הטוב שלנו אליך". הפנים הטובות והמלבבות לובשות ארשת תקיפה, ומימי, בלי שתחוש מעלה טונים: "בשום אופן לא. באמת תודה על המחשבה והרצון, אבל אני באתי בשביל חסד נטו. אל תיקחי לי מהשכר. תעשי לי טובה ותשתמשי בזה לעצמך". וכך, כשבאמתחתה עוד חסד עסיסי כזה, מושלם, ללא פניות כלל ובלי שום טובת הנאה כלשהי, תרה מימי אחר התחנה חזור כשסיפוק טהור וטוב ממלא בה כל וריד וגיד, מה היא תמכור שעות כאלו מיגעות בשביל שרשרת גשמית, יפה ואופנתית ככל שתהיה?!

תחילת תשס"ח

זהו. התיק החדש הזה, קטנטן אמנם, אבל מה שהיא צריכה הוא מכיל וזה מה שחשוב. גם אמא נרגשת, לא כל בוקר מלווים בת ליומה הראשון במקום עבודה, ובטח שלא כל יום מלווים את בת הזקונים. איך התלוצץ איתה אבא הבוקר? "במקום לאכול לחם אכלתי "מטריקס" ובמקום לשתות קפה שתיתי נוסחאות לבניית תוכנה". אבל הכל מתגמד, העיקר שפניה מועדות לבניין ההיי-טק היוקרתי הזה בפאתי העיר, ושפתיה מרננות תודה לבורא עולם שחסך ממנה את תסמונת ‘היושבות בבית ומשמימות מחמת חוסר תעסוקה’. יו, והכי נחמד שהעמדה שלה ושל רות, גיסתה, כל כך סמוכות. תסכימו שהזמן עובר אחרת ולסנדוויץ’ טעם יותר סביר כשדמות כזו, מהמעגל הכי קרוב, חווה ביחד את אותו עניין.

שבועיים נפלאים זרמו כך ברצף מתוק, והנה, גם כאן תקף הכלל שמה שקרוב לליבו של אדם, הוא ימצא בכל מקום. מימי מלכת החסד מצאה גם פה את ההזדמנות לקדש שם שמים. "לא לא לא, אל תגידי לי שזה נכון. מימי קורה כאן משהו מפחיד באמת!!!" רות מבועתת כולה, מרפקה אותה בשקט ומשכה אותה אל עמדתה. "’הנשלף’ שלי, מימי, הוא לא בתיק! מה אני עושה???"

"זה שהוא לא בתיק, מה זה אומר? תחשבי בהגיון!"

"אני לא מוטרדת שהוא נאבד, התינוק התחיל לזחול ולכן אני בטוחה שהוא שלף לי את זה מהתיק וכרגע זה מסתובב איפשהו בבית, אבל מה אני עושה עם כל מה שחיכה לי להיום? לא מצאתי לנכון אתמול לגבות את החומר וכמובן שלא ריאלי לחזור לירושלים להביא את זה. פשוט ברוֹך עצום". דמעות ראשונות של לחץ כבר טפטפו על השולחן ומימי, שהזולת טבוע כה עמוק בדמה, לא יכלה לעמוד בזה יותר. "אני לא מבינה מה הבלגאן! הנה, את לוקחת כמו ילדה טובה את שלי, מכניסה אצלך ומוציאה את כל החומר שאת צריכה, כל כך מהר את שוכחת שגם אני עבדתי בימים האחרונים על הנושאים האלו בדיוק?"

"לא מימי. אני לא אהיה כזו רעה לקחת עבודה שלך, שהשקעת בה שעות ולילות, ולהעתיק אותה כמו כלום אלי. מה נראה לך שאני לא אתחשב בך בגלל הפנצ’ר הענק שקרה לי פה?"

"חבל שאנחנו מדברות בשתי שפות. אני מנסה להסביר שזה יעשה לי עונג ונחת שמישהו ייהנה משלי, ואת מקשקשת לי משפטים קטנוניים על ‘זה שלך’ ו’עמל’ וכו’, אולי לא שמת לב, רות היקרה, הדיסק שלי ממתין לך בשולחן העבודה שלך, חבל שאת מעכבת אותי, תני לי להרגיש שאני לא רק עובדת עם מכונה אלא גם עם טיפ-טיפונת לב. אני מחכה שתעלי את החומר ותחזירי לי את הצעצוע".

הגיסה האומללה הייתה עכשיו ההמחשה הכי חזקה לאדם שספינתו נטרפה בלב ים והושבה אליו כעבור רבע דקה עם כל השלל. היא חיבקה את מימי בעוז והמטירה עליה ברכות נרגשות למכביר, מזיווג של קיימא ועד זרע הגון, ולא נחה דעתה עד שהוציאה הצהרה חגיגית ש"היום מימי את באה אלי לצהריים ואת אוכלת אצלי כזה צ’ילי טוב עם כאלו מוקפצים, שבאמת תרגישי ששווה לך לשבור את כל הדיאטות שבעולם בשבילו". נענוע שקט, אבל תקיף וחסר פשרות. זו הייתה התשובה להזמנה החמימה והמבקשת. "צ’ילי אני אוכל אצלך בהזדמנות ב"ה. אבל את המצווה תשאירי לי בבקשה כמו שהיא. בשלמות".

"מימי! לא ייגרע כלום מהמצווה! זה בשביל לתת לי את ההרגשה שגם אני נותנת לך!" אבל מימי, צווארה כבר מורגל בשנים לסירובים מעין אלו, וגם כעת הוא נע על צירו, משומן היטב ומסרב בעוצמה.

תשס"ט

כמו הרבה הרבה דברים גדולים שמתחילים בקטן, גם כאן, כשהגיעה מימי עם קצת שיעול ועוד קצת חום, היא לא פיללה שההתפתחויות תהיינה מהסוג של גידול בריאות. אבל הן היו, ומהר מאוד בלי שהספיקה לחשוב, וטוב שכך, היא מוצאת את עצמה בתוך טיפולים שהורגים את הגידול, וזה נפלא, אבל גם קצת-המון מחלישים אותה, וזה כבר לא כל כך נפלא. ומה היא מגלה פתאום, חזק חזק והכי עוצמתי שבעולם, עמוק עמוק מתוך המיטה שבמחלקה? היא מגלה פתאום את הצד האחר של החסד. כן, תתפלאו נורא ותשבו טוב, אבל גם למימי אלופת החסד, יותר נכון בעיקר לה, היה מה ללמוד:

קבוצה נפלאה של חברות קפצה לבקר, ולא רק שהן עשו לה מצב רוח עד הגג אלא בזכותן יצא בעלה לסידורים בשקט ובמנוחה, יודע שהיא נהנית ומבלה. הן מתארגנות לחזור הביתה והיא שומעת אותן מתדיינות על האוטובוסים והקווים, וכמה זה מסובך להגיע לחור הזה, אז עולה למימי בראש הברקה אדירה ובהחלטה סלולארית של רגע עם בעלה, היא מגישה להן שטר של חמישים ש"ח ומודיעה ש: "מונית על חשבוננו, בבקשה!" וטוב לה אז על הלב מאוד, בהרגשה, גם היא נותנת להן, לא רק הן לה! אלא שהתגובה קולנית ואחידה: "בשום אופן לא, גברתנו החביבה! תני לנו בשלמות לקיים את המצווה!" ואז הלב פתאום מעיק, ומימי מבינה, שהיא לגמרי לגמרי נזקקת לא קטנה. אפילו כסף לחזור סירבו לקחת היום, אז מה, בעצם, כן נשאר לה לתרום?

וזה בדיוק הזמן בו צפות ועולות הרבה אפיזודות מהעבר, כל מה שקראתם למעלה ועוד המון משכבר, ומימי לא צריכה אף אחד שיגיד לה את המסר הגדול הזה שפתאום נפל לה לחיים: לתת לבן אדם, זה חסד, אבל לתת לבן אדם לתת לך – זה חסד אמיתי!

ורק היא ידעה את פשרו של הכאב המוחשי, הפיזי הזה, שתקף כל אחת מצלעותיה, כשבת דודה קרובה פגשה אותה עם עוללה והוא בכה, התינוק, ונדנד לאמו נורא, אז מימי כל כך הייתה מאושרת שבדיוק יש לה באמתחתה טופי משובח להרגיע את נפשו הסוערת. כמה טוב זה היה להגיש לו בעדנה, כמו פעם, כשהרגיעה ילדים במצוקה, אבל אמו, מהר מהר נזעקה: "תשאירו לך! בשום אופן, שיישאר לך, החולה (והאומללה…)"

אז זהו. לא שמימי שלנו חושבת שבכוחו של הסיפור לשבור את הגאווה הנוראית הזו למישהו. אבל אולי, ככה מהצד, לתשומת ליבו של מי שבאמת רוצה להיטיב.

(באדיבות מגזין "הבית שלנו")